פעם היו לומדים מכיתה ד' את השפה הערבית, זה כנראה נחרט חזק , מכיוון שאני עדיין כותבת הטיות של פעלים בערבית רק כדי להתרברב מול הזיכרון שלי. את כל השפה הערבית שלי אני חבה לסרטים בערבית מצרית כל יום שישי. אמא מאוד אהבה, תמיד זה היה עצוב, מאוד רומנטי ותמיד היא הזילה דמעות מול כל הקיטש הזה. זרמנו איתה.

לאחרונה אני הרבה בבית כיוון שאני אחרי ניתוח, קרע במניסקוס. לכן זה בהחלט זה בונוס אחרי שעות פיזיותרפיה להגיע לתיאטרון יפו. הגעתי בעקבות עבודה שאני עושה על אום כולת'ום ופמיניזם. תיאטרון יפו הוא מבנה בעל 300 שנה עוד מימיי התורכים. כל כך יפה שם מסביב כמו להגיע לארץ אחרת. היות ואני לא ממש דוברת את השפה הערבית רק מדשדשת בה עם מילה פה ומילה שם, וגם מעולם לא מאזינה למוזיקה בערבית, לכן היה לי מאתגר לשמוע את גלית גיאת משחקת את אום כולת'ום כל כך יפה. אז כן רכשתי את הספר והופתעתי כמה מעט אני יודעת על מצריים של שנות ה 20.

לפי השמועות והסיפורים והקהל שבא לצפות, אום כולת'ום היא דיווה. עם מטפחת ביד ושפת גוף של קדושה, מתנענעת כמו בתפילה על הבמה. מחזיקה אוקטבה אחת שעה עד שהצליל הבוקע נשמע כמו בלתי אפשרי. אבל זה לא קרה בין לילה. כילדה בת 10 היא גילתה את הקול שלה בזמן שהכריחה את אחיה ללמד אותה קוראן והבינה שהיא רוצה לשיר. אביה היה האימם במסגד של הכפר, ועם היררכיה משפחתית גברית שולטת לא היה מקום לילדה זמרת.

לכן עד גיל 26 אביה שלט בחייה וגם אחיה, הם חיפשו אותה לנער בדואי עטופה כולה כדי שגברים לא יבחינו ביופייה וקימוריה ושערה הארוך. מתחת לכסות הבדואי היה לה וייב של ילדה שמחה וקופצנית. ובחדרי חדרים לא בפומבי ידעה לתמרן את הגברים סביבה וכולם פשוט הוקסמו מהילדה אישה שעמדה מולם ולא יכלו לסרב. המשורר אחמד ראמי כתב לה את רוב השירים לאחר שהמיסה לו את הלב. הוא אהב אותה עד הסוף, היא משכה אותו בחוטים בלתי נראים עד שלא יכל להתנתק גם כשכבר התחתן והביא ילדים עם אישה אחרת. האהבה שלהם הייתה הרסנית כי היא לא נגעה פיזית, מעולם לא הייתה נשיקה אפילו. הם אהבו בלי לגעת. חשו אחד את השני. בהופעות הוא ישב בשורה ראשונה והיה לה מגדלור של אומץ. בהדרגה השירים שלו הפכו אותה לכוכבת על.

יש מעט פוליטיקה בספר בין שיר לשיר: מסופר על מהפכת הקצינים ב 1952 נאצר עלה לשלטון ונתפש כמנהיג גדול, כמושיע שיאחד את העולם הערבי כולו. הוא פרש חסות על אום כולת'ו'ם והפך אותה לשגרירה נודדת בעולם.
אבל זה לא הלך עם נאצר כי הפסיד לנו בששת הימים. וגם כשהתפטר העם החזיר אותו לשלטון. כשזה קרה הזמרת שעליה פרש חסות החזירה לו טובה ועשתה קונצרטים ברחבי העולם לגייס כספים עבורו ולעודד את העם. כילדה אני זוכרת את נאצר בעיקר ממדורות ל"ג בעומר. אני לא חושבת שעושים זאת היום אבל משהו בלאומיות שלנו אז היה יותר חשוב מהכל. היינו פטריוטים גדולים גם כילדים. כל מי שבא נגד המדינה הוא אויב.

ב 1922 מצריים הוכרזה כעצמאית, למרות שליטת הבריטים עד 1956. מצד אחד מצרים נאבקה לעצמאות מהקולוניאליזם הבריטי, מצד שני סבלה מאי סדרים פוליטיים אלימים מאוד בחיפוש זהותה. קרועה בין מסורת דתית להשפעות חילוניות מהמערב.

לגבי הספר רק אם אתם אוהבים את הנושא, הזמרת, מצריים וההיסטוריה שלה.
לגבי ההצגה רק אם אתם מסוגלים לשבת שעה וחצי ולהקשיב למוזיקה בערבית. (לי היה מאתגר, מה לעשות די מרובעת במוזיקה ובוחרת אותה בפינצטה, כמו להיות אנין טעם באוכל. מקנאה במי שיש לו ראש פתוח ונניח שומע מטאל ואום כולת'ום וג'נסיס הכל ביחד).

אהבתי מאוד את הסיפור משום שהוא לא רק מספר לנו על הזמרת הנפלאה עם הקול המיוחד וביוגרפיה מעניינת, זהו סיפור אהבה של מי שכתב לה 173 שירים מתוך בערך 260 שירים שהיא שרה. מה שמעניין הוא ההתפחות במצרים מבחינה פוליטית וחברתי מתחילת שנות ה 20 של המאה העשרים ועד לרצח סאדאת. אותי זה ריתק