כשקראתי לפני שנים את 'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, עברה בראשי המחשבה: ומה עם המזרח החוקר (או המדמיין) את המערב? <mark>אליאס ח'ורי</mark>, כסופר לבנוני שהכריז פעם על זהותו כיהודית, מתמודד עם האתגר ומראה איך עושים זאת באופן מעמיק. היכרותו של ח'ורי עם התרבות הישראלית (עד דקויות כמו "קפה בוץ" ומקומון 'כל העיר' ז"ל) ועם הספרות הישראלית מס. יזהר ועד עמוס עוז מעוררת השתאות באינטימיות שלה. ח'ורי מדמיין ישראלים, כולל א

לפעמים הכל פוליטי. אתה יכול לרצות להיות סתם מישהו, נניח גנב, אבל נולדת באירופה ואתה יהודי, אז אתה גנב יהודי. כדי להיות סתם גנב אולי היית צריך להיוולד אחרת. הורים אחרים, מקום אחר, כולם כולם כמוך וגם אז לא בטוח שהיה לך סיכוי.

<mark>אליאס ח'ורי</mark> לבנוני. גם יאלו, הגיבור שלו, לבנוני. שניהם ילידי בירות, דור שלישי, אולי יותר, למלחמות. יש ליאלו זכרונות של מלחמה משל עצמו, אבל זה כנראה לא מספיק. אז יש לו גם את

מי רצח את ח'ליל אחמד ג'אבר? לכאורה המדובר בתעלומת רצח.
אך האם בספר מתח עסקינן? לא בדיוק.
הספר "פנים לבנות" של הסופר הלבנוני <mark>אליאס ח'ורי</mark> הוא כרוניקה של מוות, אימה וניצול.
הסיפור פותח בפרק המספר על ח'ליל אחמד, איש פשוט אשר הפך לאב שכול/ אב לשהיד.
הפרק מתאר את צלילתו האיטית לעולם של טירוף הדעת. אנו עדים להתפרקות התא המשפחתי.
כיצד נפל בנו של ח'ליל? על ידי מי? ובמי נלחם? על כך הספר לא מרחיב. הכול

'סטלה מאריס' מספר את סיפור סיפור חייו של אדם, שנולד בזמן מלחמת תש"ח במה שכונה על ידי החיילים ה"גטו" של לוד, רצועת אדמה קטנה ומגודרת בתייל בין המסגד לכנסייה, שבה התירו לתושבים ששרדו את הטבח בעיר להתגורר. אדם גדל עם אמו בחיפה, פוגש שלל דמויות יהודיות וערביות מכל שדרות החברה, לזמן מה מתחזה בהצלחה ליהודי, מגיע כסטודנט במשלחת לסיור בשרידי גטו ורשה ופוגש את אחד ממנהיגי המרד בגרמנים מארק אדלמן(!), חי בזו

בית.
מילה, מושג ורעיון הטבועים בכל אחת ואחד מאיתנו מרגע היוולדו. לכולנו יש בית, מנטלי או פיזי ולרוב את שניהם.
משום כך, קשה לנו להבין מי שאין לו בית, עם כל הרצון. זאת ועוד - קשה לנו להבין את מי שאין לו בית ואומר שהבית שלו הוא הבית בו אנו גרים כעת.
אני לא בעד פלשתינאים. נלחמתי בהם מחצית מחיי, מהמישורים הצרובים שמחוץ לצור והגאיות המחורצים של הליטני, עבור בשכם, חברון וטול-כארם וכלה בסמטאות הקלסטרופ

דרך השאלה שהסופר רוצה לגלות, מי רצח את חליל אחמד ג׳אבר, אזרח לבנוני שגופתו נמצאה בתוך ערימת אשפה, רוקם <mark>אליאס</mark> חורי סיפור שמשלב את סיפורם האישי של כל מי שהכיר את הנרצח בדרך זו או אחרת וכך הוא מתעד את מלחמת האזרחים הלבנונית. <mark>אליאס</mark> חורי, לא חוסך מאיתנו תיאורי זוועה. מתאר את החברה הלבנונית המתפוררת, הנחרבת והמשתנה מול עינינו. נותן לנו תמונה על משמעות החיים ועל כוח ההישרדות של האזרח הפשוט כשהכל נחרב ס

זה איננו ספר זורם. הוא חוזר על עצמו, הוא ארוך, הכתיבה שלו קצת מנייריסטית, ובחירה מרכזית שעשה המתרגם לעברית היא בחירה שגויה בעיני, ועדיין- זה ספר מטלטל שחשוב שישראלים יהודים יקראו. בסיפור המסגרת השחרזאדי, יושב המספר, אח בבית חולים מתפורר במחנה הפליטים שתילא בביירות של שנות התשעים, וסועד אדם שהיה עבורו מעין דמות אב, קשיש שנמצא בתרדמת במצב סופני. הוא מדבר אליו בתקווה שיתעורר, ותוך כדי כך מספר את סיפו

זהו ספר על לבנון בשלהי המאה העשרים. כתוב מנקודת מבט של "האזרחים הנמעכים". אלו האזרחים הנמצאים בתחתית עמוד הטוטם.
כל שילטון וכל ארוע עוברים עליהם.
ח'אליל אחמד נעלם ונרצח. לא ידוע מי הרג אותו. בנו מת כחבר במיליציה כלשהי ומוכרז כשהיד.
הכרזה זו מתמסמסת עקב הסכמי שלום בין האירגון לאירגונים אחרים.
הבסיס הכלכלי של המשפחה מתערער, עקב התערערות מצבו של האב.
הספר סוקר שינויים ונסיונות קיום של כמה משפחות

חברים תהיו אובייקטיביים.
עברנו שואה שליש מעם ישראל נכחד.
אלפיים שנות סיוט-מי בכלל יכול להתחיל להבין זאת.
כעת אנו בודקים את ה"יושר" שלנו.
חישוב פשוט "פרופורציות" אילו ברירות היו לנו?
אני לא חושב שיש מקום להתנצל-יש מקום להתגאות שהצלחנו לעמוד מעטים מול רבים ולהקים מדינה לנו ולבנינו ולנכדינו.
החשש שלי שכדרכן של מהפכות המהפכה הציונית נחלשת.
אסור שזה יקרה עתידנו - חיינו -חיי ילדינו ביכולתנו להתמו