כל מה שכתבתי נמחק ולכן אולי לא היה אמור להכתב. אסכם ואקצר.
הספר מעניין, קולח, מטלטל ולכן חמישה כוכבים.
מלבד איכות הכתיבה מדובר ב"ריאליטי", זוהי המציאות שלנו. כל מי שחי בהווה או בעבר באיזור הזה חייב דין וחשבון לא רק לד"ר אבו אלעיש, אלא לכל משפחה פלסטינית בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים או בכל מקום אחר בגולה.
לד"ר אבו אלעיש עצמו, אנחנו לא חולקים את אותה אמונה בבני אדם לצערי. תכונתם היסודית של בני אדם היא לא טוב ולא רע, היא עדריות. השפה מפותחת מספיק כדי לעוות מבני חשיבה רציונליים והומניים לנצח נצחים.
אל תחזור. זכותך להקריב את עצמך, לא את ילדייך. יש להם זכות לחיים. עבדת קשה כדי להגיע למקום שאתה בו עכשיו. המשך לפעול, לסייע, לדבר ולזעוק. אבל לא כאן.
אינך פוליטיקאי. הבט מסביב וראה שכל פעולותיה של ישראל נתמכות ומועשרות על ידי מעצמת על אחת. היא מלכת המזרח התיכון. לא יהודים ולא ערבים. היהודים גם הם קורבנות כי חיי אהבה ושלום הם חיי האושר. ילדייך טובים מדי למקום הזה. אל תצלוב אותם בשם האהבה האבסטרקטית לאנושות. אל תעשה את זה לבנך הצעיר.
"חברים ישראלים" אמיתיים היו מוחאים איתך, מגיעים לעזה ומסרבים לעזוב או עוזבים את עבודתם וארצם. אלו חברים. נוכחתי בזה כשקראתי את בקשתו של שלמה מור יוסף שתחזור אל התופת. מזמן לא שמעתי בקשה חצופה כזאת.
הלוואי ונשארתם בקנדה..

ספר מרגש ומטלטל, שחושף את רצף הטרגדיות של הדוקטור שסיפורו התפרסם בכלי התקשורת. על אף שחלק מהדברים שהביעו ביקורת כלפי מדינת ישראל צרמו לי, בסך הכל התרשמתי שמדובר בספר שמטיף לאהבה ולשלום, ולא בספר אנטי-ישראלי כפי שחששתי בהתחלה. ממליצה לקרוא את הספר בלי קשר לדעה פוליטית, הסיפור לכשעצמו מרתק וכתוב טוב.

ראוי לקרוא גם אם השקפת עולמך שונה.
אפתח ואומר איני שמאלני ולכן הקריאה בספר זה קשה לי.
לא בגלל התיאורים אלא קביעת אקסיומות שאינן כאלו.
נתחיל במבוא שנכתב על ידי פרופסור מרק גלזרמן, מנהל בית החולים לנשים בבית חולים רבין.
בפתיחה זו נאמר כי המדינה לא חקרה ונמנעת מלחקור את הארוע של הריגת משפחת הרופא , ולא היא.
אבל שום דוח רשמי לא ישכנע כמו גולדסטון.
נסתכל על המפות המוצגות, ישראל , למרות המלים החיוביות,אינן מכירות במדינת ישראל. יש מפה בעמוד 82 המראה את פלשטין. מופיע בה הכפר לטרון אולם לא מושבה אחת יהודית.
ואולי עוד דוגמה, הקסאמים הראשונים היו תוצרת בית ולא פגעו באף אחד. מה המסקנה?
כדי להצדיק את שם הספר, זרועים בכלו ביטויים שבהם ברור כי יש ישראליםמובן כאלו שלא רוצים.

הדוגמאות רבות. ובעצם למרות הדבש המרוח על המלים הרי יש בהעמדת המילים ובניסוח הרבה לענה.
קשה לקרוא את הספר ועדין אני ממליץ לקראו כי הפעם ניתן לראות זאת מ"שותף לדו קיום". אין זה ספר של אחמד ג'יבריל.ולכן אם זהו הנרטיב איך נוכל לחיות יחד?