****
בדרך כלל אני נוהג שלא לקרוא שני ספרים רצופים מאותו סופר, גם אם התלהבתי מאוד מהספר הראשון. מצד שני, מנהגים כאלה הם כנראה מותרות של מי שפנוי דיו להכיל יותר ממה שאני מסוגל בימים הטרופים האלה.
לבושתי אני חייב להודות ש״שאלתי״ (אם להתבטא בעדינות) את הספר הזה מהספריה של המחלקה להשתלות מח עצם בבילינסון, בעודי מחכה בחדר ההמתנה לרופא שיוכל לדבר איתי על יתרונותיו וחסרונותיו של שמן קנאביס למלחמה בתופעות הקשורות להשתלה (יום אחד עוד ארחיב גם על הנושא המרתק הזה, שעד לא מזמן הבנתי בו מעט מאוד). ובכן גם בתקופה הזאת קשה לי לעמוד בפני מדפים עמוסי ספרים, בוודאי תוך המתנה של ארבעים דקות, כך שניגשתי אל הכוננית וסקרתי את הספרים בעניין. מפה לשם, כשהסתיימה הפגישה עם הרופא מצאתי את עצמי מחוץ לבניין כשהספר בידי, כשכבר קראתי כמה עשרות עמודים מתוכו. יסלחו לי המושתלים, לא יכולתי להתאפק. התאמצתי להצדיק את עצמי - הבן שלי מאושפז בבניין הסמוך. גם לי מותר לשאול ספר מהכוננית הזו, כמעט. וגרג הורביץ... זה לא שמישהו ירגיש, נו.
תנוח דעתכם, הספר כבר מונח לבטח בחזרה במקומו על המדף במחלקה.
ובכן, גרג הורביץ. הספר הזה, בניגוד לטרילוגיית ״האיש משומקום״ לא נכתב כמדומה בידי גרג הורביץ הרציני והנפוח אלא בידי הקולגה שלו, לינווד ברקלי. כלומר, רובו כתוב בקלות, בזחיחות משועשעת מעצמה, ופחות בפאתוס המגוחך המאפיין את ספרי יתום X.
הספר נפתח בקולו של תסריטאי כושל למחצה הזוכה לאיום ערטילאי מגורם עלום. הטון הקליל גורם לספר להרגיש כמו משהו בין ספר מתח קליל לקומדיה של טעויות, ואני חייב לומר שזה לא היה אטרקטיבי במיוחד. טיפה הסתקרנתי (מספיק בשביל לגנוב את הספר מהאונקולוגית, נאמר), אבל הייתי ממש על הגבול. בהמשך הספר המינונים הופכים להיות מדוייקים יותר, המתח למותח יותר והמשועשע לאידיוטי פחות, אבל עדיין לא היה די בכך כדי להכתיר אותו כספרות טובה או את גרג הורביץ כהבטחה גדולה. זה ספר בסדר, חמוד, נעים, לא אחיד, קצת מעצבן אבל גם מהנה בדרכו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. מקווה שתמצאו אותו בספריה או באיזו חנות יד שניה, ולא במקום שאני מצאתי אותו.
רק בריאות.
****
