#
רמי סערי – שתרגם את הנובלה הזו מפינית – כותב חיבור מפורט ודקדקני המנתח את היצירה של ולטרי באופן ידעני ומשכיל. אי אפשר להתווכח איתו – הידע שלו (גם) לגבי התרבות הפינית הוא עצום ולו רק בזכות תרגומיו הרבים של יצירות שנכתבו בשפה. אבל אני יכולה לקרוא ספר רק מהעיניים שלי ולשפוט אותה רק באמצעות הכלים התרבותיים שיש לי.

זה סיפור מעניין עם סוף ידוע מראש (ולא כי ולטרי זורע רמזים מתחילת הסיפור). את הסיפור הזה קראנו בהרבה תרבויות והסוף הוא תמיד אותו סוף, גם כשהדמויות שונות. יש פה ארבע דמויות: שלושה גברים ואשה אחת. לשלושת הגברים יש שם. לאישה אין. היא "האישה" בסיפור. שלושת הגברים מקלים על המלהק את תפקידו: האחד זקן (יש יותר שחקנים זקנים מאשר תפקידים לזקנים, נראה לי) שני האחרים במיטב שנותיהם, האחד חסון, עובד קשה ושמח בעבודתו, האחר חולה (אלכוהוליסט? לא ברורה מחלתו) שמנמן, עצלן, ערמומי... הבנתם את התמונה. האישה חסונה, עצובה, בעלת שיער בהיר ועיניים כחולות, קשות. היא היתה עירונית מפונקת כל חייה ושלא מרצונה הפכה לאיכרה, ונאלצה ללמוד הכל מאפס. האישה והערמומי-החולה נשואים. החסון הוא פועל חקלאי. הזקן הוא בעל המשק הקודם שמכר אותו לזוג יחד עם אפשרות להמשיך להתגורר במקום עד מותו.

מה שנחשף בסיפור באופן ייחודי היא התרבות הפינית וגם גישתו הרומנטית של ולטרי. הספר הזה נכתב (כנראה) בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת. חיי האיכרים הפינים קשים, העבודה מפרכת, המקצב מותאם לעונות השנה, אם לא הצלחת לסיים לפני הזריעה - תרעב בחורף. החיים בטבע הם נקיים. אפשר לנשום אוויר נקי. חיי העיר ספוגי זוהמה – מהאוויר המזוהם וגם מצביעות האנשים ומהאפשרויות להכניס רעל בצורת אלכוהול לגוף.
לפי מה שכתב סערי, ולטרי חווה אפיזודות של אלכוהוליזם כולל אישפוז פסיכיאטרי. הוא כותב בסיפור הזה את השפלתו ואת דחייתו מתהליך ההתמכרות שהכיר מנסיון. הסיפור יפה, כתוב בפשטות ונוגה.

את יחסי לספר אני מחלק לשניים:
הסיפור: אני יכול להגדירו בשתי מילים: "סיפור פשוט". אי שם בצפון הרחוק בחווה מבודדת בפינלנד מתרחש לו רומן בין "גבר זר שבא למשק" לבין אישה בעלת החווה, הנשואה לבעל החווה. סיפורו של רומן המתפתח לאיטו מתחילת הספר לסופו - סוף דרמטי אך רגיל וצפוי כמו בסיפורים אחרים. זהו !
התרגום הנפלא: הוא אשר משך אותי הלאה. אינני יודע אם השפה הפינית בה נכתב הספר מגיעה לגבהים ספרותיים, כפי שמגיע התרגום העברי, שנעשה ע"י רב-אומן: רמי סער. כבר זמן רב לא נהניתי מן השפה העברית הספרותית, כפי שנהניתי כאן - אוצר המילים הרב, היכולת להעביר את תחושותיהם של הגיבורים ושל מחשבותיהם, את רגשות האהבה המתפתחת, ואת הנופים המתחלפים אי שם בפינלנד בעברית כה יפה. כדאי לקרוא על תולדות חייו הספרותיים והבלשניים של רמי סער.
לולא התרגום הנפלא, בוודאי שלא הייתי מגיע לסיומו של הספר.

בסוף שבוע אחד, האחרון, קראתי את הרומן הזה ודי התקשיתי- שלא כהרגלי- לכתוב סקירה עליו.
מדוע ?
לא בגלל איכותו (שלא הייתה מוטלת בספק);
לא בגלל העלילה (ה-לגמרי לא סבוכה);
לא בגלל התרבות (הזרה והאחרת אומנם אבל... אנחנו כבר יודעים שנפש האדם יותר משהיא שונה היא דומה);
ולא בגלל שום עניין ודבר שעולים או עלו על דעתי ...
אולי בגלל שהוא כזה שמספיק להמליץ עליו, ולציין בנשימה אחת שכתב אותו מיקה ולטרי- אחד מגדולי סופריה של פינלנד ( 1908-1979) שהיה ועודנו אהוב ופופולרי, כי בינינו כמה סופרים פינים אנחנו כבר מכירים ?
והוא כזה שנקרא בסקרנות גדולה, כי הוא מרתק, והוא מטביע את חותמו, ואפשר לחוות דרכו את נופיה הפחות מוכרים של פינלנד (אגב איכות כתיבתו ותיאורי הנוף דומים ביותר לאלו של אהרון אפלפלד שלנו), וארבעת גיבוריו –שלושה גברים ואישה אחת, סוללים עבורנו דרך לליבותיהם המיוסרים, בלי שמץ של התייפייפות, פסיכולוגיה בגרוש או פסאדה מיותרת .
בקיצור, כתיבה נקיה, מדויקת, ורבת משמעות.
איש, אישה, איש ועוד אחד, ומשק קטן במערב פינלנד, וכמיהה אנושית (אוניברסלית)לאהבה, והרי לכם מספיק סיבות לקרוא אותו .

אז זהו אם כך, הצלחתי בסוף להיות יותר ברורה.

אז כדאי . בהחלט כדאי.

אנחנו בעונת הסקרים, אז הנה לכם סקר המודד את האושר מבית היוצר של האו"ם (דו"ח האושר העולמי), ולפיו פינלנד היא המדינה הכי מאושרת בעולם (הסקנדינביות ממוקמות אחריה). הציניקנים - יאמרו כי בהתחשב בעובדה שהמתאבדים לא משתתפים וחובבי האלכוהול די מתנדנדים, מה הפלא שיש עליה בשיעור השמחים. משביתי השמחות - יציעו להוציא משלחת ישראלית, כי אין כמו ביקור של תיירים ישראלים בכדי להוריד לפינים את החיוך מהפנים, המפרגנים ימהרו לארוז ולהשתזף לאורו של הזוהר הצפוני והאדישים, פשוט אדישים. (ולמי שתהה, ישראל ממוקמת במקום ה- 13).

הסיפור שלפנינו מתרחש בפינלנד של שנות ה- 30 של המאה הקודמת. גבר זר מגיע למשק חקלאי בכפר קטן במערב פינלנד. במשק מוזנח המשווע לידיים פועלות גרים זוג נשוי, בעלי המשק, ובעל המשק הקודם. החיים בכפר חקלאי מתנהלים בקצב איטי ובשקט יחסי. והפעילות החקלאית מותאמת למחזוריות עונות השנה. כל אחד מדיירי המשק הותיר עבר מאחור. האישה, עירונית ומשכילה, הגיעה אל המקום בעקבות מחלתו של בעלה ובעצת רופאיו, בתקווה כי חיים בסביבה כפרית ייטבו עם מצבו. אולם בעלה, אלפרד, הוא גבר חולה ומיוסר המטביע את צערו בטיפה המרה. שבויה בהבטחות לשיקום וחיים חדשים, הניחה האישה לתקווה המתעתעת לשתק אותה. אט אט החלה להבין כי הכל שקרים, אולם לאור החינוך שקיבלה וסביבה עירונית שלא פרגנה, המשיכה לספר לעצמה סיפורים כי אולי משהו מכל זה הוא אהבה. ומה שנראה אולי למתבונן מהצד כעבותות של אהבה הופך לשנאה: "השנאה קושרת אנשים זה לזה ביתר שאת ובעוצמה רבה יותר מהאהבה". ההקרבה של האישה הפכה אותה לקרה ונוקשה, כל מה שחי בה התאבן לאטו: "היה זה עול שדיכא אותה עד עפר, היו אלה כבלים שכרסמו בבשרה עד העצם, היה זה כאב קורע שלא שכך מעולם, הייתה זו חרפה שאפילו המוות לא ימחה – זה היה שלה, אך ורק שלה, בלי רחמים וללא חמלה".
גם לגבר הזר יש עבר, אליו אינו מתגעגע, ובואו אל הכפר מעורר התרגשויות והתרחשויות העתידות לחולל טלטלה בעולמם של דיירי המשק ובמארג היחסים ביניהם.

סיפור עדין ומאופק עם המון עוצמה אנושית שקטה. התחושה בקריאה למן ההתחלה שזה רק קצה הקרחון, במיוחד לאור הרמזים המטרימים ששוזר ולטרי לאורך העלילה. הכתיבה יפה ולירית, ולטרי מיטיב לדייק בתיאוריו את המתחולל בנפש הדמויות. הנופים והטבע מתוארים כבבואה לפנימיותו ולרגשותיו של האדם: " ליל האביב עטף אותה במרגוע צונן. האדמה השיבה במגע קפוא לפסיעות רגליה היחפות. הרחק בכפר נבח לו כלב, חרמש הירח הניף, נורא, את חוד המוות מעל לסלעים ולברכה השחורה. כך היה טוב. כי מי שאיבדה הכול, בלי תקווה לעתיד, בלי דבר וחצי דבר שעליו תוכל לומר כי הוא אכן שלה, הצטנפה האישה על האדמה הקרה ותחבה את פניה בין קפלי שמיכתו של החושך הרחמן. רק כעבור שעה ארוכה עד מאוד נבעו המעיינות המרים של אכזבתה, ופרכוס התייפחויותיה החנוקות הרטיטו את האוויר הניחוח של ליל האביב. אפילו השנאה הייתה קטנה, כל רגש אנושי היה קטן לנוכח אותן התייפחויות דוממות ונוראות, שליל האביב והאדמה הקרה טמנו בחיקם למשמרת".
סיפור על אנשים שעבורם החיים היו קמצנים ושביקשו מעט לשם אושרם, והיו מוכנים לשלם מחיר יקר תמורת רגעים נדירים של אושר.

אחרית דבר של רמי סערי מאירת עיניים ותורמת גם להיכרות של הקוראים עם הסופר.

קסם של ספר.

תמיד אפשר לזהות משהו סקנדינבי בכתיבה. הספר הזה לא שונה. יש משהו כבד קצת, כאילו מכוסה עננים בכתיבה. אפשר להריח את ריח האדמה, להרגיש את זרעי פשתן בין האצבעות ולצלול לתוך מימי הנחל הקרירים. אני אישית חושבת שקריאת ספר כזה בקיץ, משמש כמרענן אמיתי. אי אפשר לומר כי הכתיבה זורמת וקולחת. להיפך, על אף כי מדובר בספר דק, לקח לי מספר חודשים לסיימו. גם דברים טובים יש לצרוך באריזות קטנות.
שלושה אנשים מתגוררים בחווה נידחת ומוזנחת אי שם בפינלנד בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת: קשיש - הבעלים הקודם של החווה, גבר חולה נפש, אלכוהוליסט וממורמר ואישה אחת שאת שמה לא מזכירים אף פעם לאורך הספר, אישתו של חולה הנפש, אישה יפה וחזקה שויתרה על עצמה למען ההישרדות הבסיסית.
אאלטונן, פועל להשכיר מתדפק על דלתם ומבקש עבודה. הוא מתקבל והדבר מוביל לשרשרת אירועים לא פשוטה, המערבת כמיהה לאהבה, חברות, חמלה, טירוף ושנאה.
זהו ספר לא קל על הזרות, הטירוף והקשר בין בני אדם.

כמה אפשר להיות קרוב למישהו ועדין להיות זר. זהו סיפור אהבה עצוב, סיפור על אכזבה, כאב כישלון וניצנים של אהבה חדשה- ובכל זאת כולם נשארים עדין זרים.רק האדמה באמת מנחמת. ספר יפה.נוגע ללב והגיבורה הראשית נשארת במהלך כל הספר ללא שם- סימן לאותה זרות שגם האהבה לא יכולה למחוק.

ספר יפה מאד. כתוב בצורה נפלאה, אך מעורר תחושה מסוימת של אי נוחות.
גבר מגיע למשק חקלאי כפועל שכיר, ומערער בצורה בלתי הפיכה את חייהם של הזוג שמעסיק אותו.
כבר מהעמוד הראשון בערך אנו נחשפים למשהו מאד בעייתי באישיותו של בעל המשק, ולשנאה וחוסר הכבוד שרוחשת לו אשתו. בהמשך מתבררת במלואה מערכת היחסים העכורה והטרגית בין בני הזוג.
יותר מהכול הזכיר לי הספר את "ברכת האדמה" של קנוט המסון. בעיקר ביחס לאדמה כאל דבר כמעט קדוש, האהבה הגדולה לטבע ולאורח החיים הקרוב לטבע, והזלזול של ולטרי באורח החיים המודרני.
במהלך הקריאה התעוררה בי תחושה לא נעימה מגישתו של הסופר כלפי אנשים חולים וחלשים. ולטרי בחר משום מה לעשות הקבלה בין יופי חיצוני לבין בריאות נפשית ופיזית. חוסר הסובלנות כלפי החלשים, שמתחבר לתחושה העולה מתוך הספר שעצם קיומם של אותם אנשים, מפריע לזרימתם הטבעית של החיים, מזכיר אידאולוגיות של משטרים אפלים.
בשורה התחתונה, עם כל הביקורת שיש לי על המסרים של ולטרי, אהבתי מאד.

ספר טוב אבל קשה לקריאה. אוירה קודרת של שמיים אפורים כל הזמן, לא רק בטבע אלא גם כמטפורה לרגשות הגיבורים. יש לכולם שתיקות די מעיקות. הגבר החולה והאלים, האשה העירונית שנאלצה להפוך לאיכרה והיא מקבלת את הדין בשתיקה כאילו כך צריך להיות, הזר השתקן שאינו מגלה את רגשותיו עד שמשהו משתנה והופך הכל. לזמן קצר כאילו זורחת השמש אבל גם זה זמני ומסתיים באופן טראגי. יש עצב וקדרות ויחד עם זה יופי בלתי רגיל. הדמויות מקבלות את סבלן וגורלן המר כמעט ללא מחאה או מרד. ויש להם כוח עמידה נדיר במקומותינו. זה ניגוד בולט מאוד לאופי המתלונן של רובינו כאן.

מיקה ולטרי הוא מסופריה הידועים של פינלנד. אני לא יודע אם הנובלה שלפנינו הוסיפה לפרסומו.
גבר זר בא למשק בו נמצאים שלושה בני אדם: האשה, שלה אין שם, בעלה אלפרד ובעל המשק הרמני. הבא זה מקרוב הוא אאלטונן, אחד שנענה למודעה ובא לעבוד במשק.
המשק אינו מתפקד ומיותר מסיבה אחת: בעל המשק, שאינו הבעלים ממש, זקן מכדי להיות יעיל ומועיל. האשה בעלת עבר של אשה עירונית, אקדמאית, שבאה בעקבות בעלה שהפך לאלכוהוליסט ושאף הוא אינו ממש מתפקד. הזר המגיע למשק בא לסייע וגם לו היסטוריה לא ברורה המתבררת בהמשך.
כדי לא למסור פרטים מסגירים, אציין רק את המסגרת הכללית. כפי שאפשר להבין נוצר עד מהרה משולש רומנטי. אפשר גם להבין בין מי למי. כידוע, אקדח המוצג במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית. כאן יש אמנם רובה ולא אקדח, אבל הוא יורה גם יורה.
רוב הסיפור כתוב במה שמכונה כתיבה לירית. כתיבה לירית דומה לזרם התודעה, אבל התאורים קצרים יותר, תכליתיים לעלילה ואינם מיועדים לאווירה לשם אווירה ולשם ניפוח סיפור קטן לכדי מטרד גדול וכאב ראש ענק. קל לקרוא את הסיפור היפה הזה למרות שעשרות עמודים קודם לכן מנחשים את העומד לקרות ואכן העומד לקרות קורה בדייקנות מקפיאת דם.
אמנם רמי סערי נוהג להיות זה המתרגם מפינית במקור, אבל בגלל הכתיבה הלירית עולה התחושה שבחירת מילות התרגום שלו לא היתה תמיד הבחירה המתבקשת לסוג טקסט כזה. מתרגם אני לא, רק אחד הער למוזיקה שבשטף הקריאה.
לקרוא ולהתענג.