וואו, הביקורת האחרונה שלי. ואיזה אושר לכתוב אותה על ספר כל כך טוב.
מי מאיתנו מעולם לא הרגיש חסר בית, חסר שורשים? שהיקרים לו ביותר עוזבים אותו בעת צרה ומניחים לו להתמודד מול צרות שמעל לכוחו לבדו? שהוא בודד, בודד באמת, בתקופה קשה, כשאף אחד לא מבין אותו?
לפעמים אנחנו מרגישים ככה בלי סיבה; או בלי סיבה טובה מספיק, כי אחרי הכל כולם בני אדם וכולם טועים.
אבל ג'ודית, גיבורת הספר, זוכה בסיבה ראויה.
שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה, אמה ואחותה הקטנה של ג'ודית טסות לסינגפור, בשל עבודתו של האב, המחכה להן שם. אבל ג'ודית, בת הארבע עשרה בסך הכל, לא תצטרף אליהם.
היא לא שותפה להחלטה השרירותית של אמה, לשלוח אותה לפנימייה - פנימייה מחמירה בעלת שם רע בקרב בנות גילה.
וכך היא נשארת לבדה, לבדה באמת, חסרת בית וחסרת קרובים אהובים להישען עליהם, במדים הנוקשים של פנימיית 'סיינט אורסולה'.
ג'ודית לא בוכה - פניה נשארות שלוות, ואיש אינו מעלה בדעתה מה מתחולל בליבה בעת שחייה המוכרים מתמוטטים באכזריות מולה.
אבל המצב לא נותר כזה - בפנימייה היא מתיידדת עם לאבדיי קארי-לואיס, נערה שובבה ושובת לב, בת למשפחת קארי-לואיס העשירה המאמצת מיד את ג'ודית כבת משפחה נוספת.
זהו אחד מספרי המבוגרים הבודדים שקראתי. השפה הגבוהה, הדמויות הנפלאות, המחשבות, העומק והרמה השונה מרוב הספרים המוכרים לי עד כה הקסימה אותי. לקח לי זמן קצר להתחבר אל הספר, ומאז פשוט לא יכולתי להפסיק.
הוא לא היה מרתק עד שלא יכולתי להניח אותי מידי; לא, אבל בכל הפסקה קטנה מהפעילות הסוחפת של היום-יום חשבתי עליו, וניסיתי למצוא מעט זמן לקרוא בו.
נהניתי מכך שהוא ארוך כל כך, ויכולתי להכיר את הדמויות ברצינות ולקרוא אותו במשך כמעט שבוע; להירגע, לאסוף את עצמי ואת המחשבות שלי, להתנתק מהמציאות ולהתמודד עם סיפור כואב, מרגש ומעורר הזדהות.
ג'ודית ממשיכה להתחבט בקשר לזהותה. האם בני קארי-לואיס מהווים תחליף למשפחתה? האם היא יכולה להשען עליהם ולסמוך עליהם?
אסון משפחתי כבד ופרטי המתרחש בצל המלחמה בבית קארי-לואיס מבהיר את המחיצה ביניהם אחת ולתמיד. ג'ודית מבינה היטב שאף שהם יקרים לה והיא אהובה עליהם מאוד, ביתם הוא לא ביתה. אף שליבה שבור כמו ליבם שלהם, היא אינה חלק מכך, ושוב היא עוזבת ומוצאת את עצמה כמעט לבדה.
חייה של ג'ודית המשיכו להתגלגל לאורך הספר, והמלחמה הנוראה בעיצומה. האסונות האיומים ממשיכים להחריב את חייה וחיי היקרים לה בצרורות גדולים, והיא משתנה. החיים משנים אותה.
החלק הזה היה העצוב לי ביותר - פשוט כי היה אמיתי כל כך. החיים קשים ורצופי אכזבות ועצב ודמעות, ובני האדם אינם בנויים לעמוד בכל הנסיונות הללו בגבורה מבלי להשתנות. ואף על פי כן ישנה נחמה - ג'ודית, שבורה ומרוסקת ככל שתהיה מוצאת את ביתה ואהבתה לבסוף, בוגרת ולמודת סבל, אבל אוהבת וכובשת כמו בהתחלה, פשוט בצורה אחרת, שיש בה משהו מאוד מאוד כואב.
ג'ודית חיפשה אחר שורשיה ומקום חם ובטוח שתוכל לקרוא לו בית לאורך כל הספר כמעט. לבסוף, היא מקימה את ביתה האובד בעצמה.
הספר הזה נפלא ומקסים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום.
