מתכונים מכושפים כתבה: <mark>שרה אדיסון אלן</mark>. מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מאד שמחתי לקרוא את הספר.
לא בגלל שאני שייכת לגילדה של המכשפות.
נכון שיש לי מטאטא, אבל הקשר שלי לקיטרינג או למשפחת וייוורלי או לעיירה בסקום שבדרום ארה"ב הוא קשר ספרותי בלבד, תודות לספר שובה לב זה.
"שובה לב" אלו מלים מגב הספר ואני בהחלט מסכימה להם.
הסיפור הוא על משפחה שנחשבה לחריגה בבסקום. קלייר וייוורלי היא בעלת קיטרינג המשלבת במאכ

הדבר הכי כיף בעולם הוא להיזכר למה אני אוהבת לקרוא.
מכירים את זה, שבתקופות לחוצות קריאת ספרים נדחקת לתחתית רשימת הדברים שצריך לעשות? היא נמצאת איפשהו בין סידור המחסן להכנת חרוזי פימו. לא מקום מכובד במיוחד. ככה יכולה לעבור אצלי תקופה של חודשיים-שלושה בלי שפתחתי ספר חדש.

ואז - אחרי שכל הבלגן נגמר ואני חוזרת לשגרה נורמלית, אני מסתכלת על הארון, ואין לי חשק לפתוח ספר. לא יודעת למה, פשוט לא בא לי. אנ

"מכשפה לא תחייה". צו תנ"כי קדום שנראה שקיבל היענות מרובה ומוגזמת בימי הביניים. היתה אפילו אינדיקציה פשוטה במקרים של ספק. אם חושדים במישהי שהיא מכשפה (כי, נניח, האוכל שלה אף פעם לא גולש, או שהיא שומרת על היגיינה ולא נדבקת במחלות מדבקות, או שסתם היא אלמנה וחושקים בחלקת האדמה שלה), יש דרך פשוטה לוודא. זורקים אותה לנהר הקרוב. אם היא לא טובעת - זה סימן מובהק לכך שהיא מכשפה, וצריך להעלות אותה על המוקד.

הספר הזה נראה, לפחות מבחינה חיצונית, ממש כמו ממתק טעים. אז לקחתי ממנו ביס.
והאמת היא שהתאכזבתי. לא היה לזה בכלל טעם של ממתק טעים. למען האמת, היה לזה יותר טעם של דפים.
לאחר שירקתי את כל הדפים שבלעתי, הבנתי שהממתק שראיתי היה רק תמונה. תמונה, ולא יותר מזה.
בשורה התחתונה: בתמונה (ובתקציר) זה נראה הרבה יותר טעים ממה שיצא במציאות.

*את הספר הזה קראתי מזמן, ואני לא זוכר ממנו כמעט שום דבר, אולי חוץ מ

ספר מיוחד ביותר.
סיימתי לקרוא אותו היום בהפסקה של המשמרת, ולצערי לא יהיה לי מה ךקרוא בהסעה.
הסיפור הכללי הוא שבחצר משפחת ווירולי ישנו עץ תפוחים שמי שאוכל ממנו רואה את הדבר הכי גדול בחייו, יכול להיות דבר טוב ויכול להיות דבר רע.
אבל לטעמי האישי זה רק סיפור הרקע הכללי. בפועל הספר מספר על 2 בנות וויורלי סידני וקלייר מה הן חושבות על עצמן היום ואיך הן היו בשמן צעירותן. מה חושבים בני העיירה כל אחד מה

לקחתי הספר כסוג של הימור שהתגלה מוצלח במיוחד. סיפור קליל שכתוב בצורה קולחת, נעימה, מלא הומור. ממש לא ספר ילדים למרות הנושא.
מסוג הספרים שגורמים לך לחייך יחד עם הגיבורים ולהעצב איתם. הצטערתי שנגמר.