אז כמה נקודות מגיעות לג'ק ולאמו נטולת השם, עשר? ואולי שבע? האם הספר מופלא, ואולי טרחני, האם זוהי יצירה גדולה, או שמא סיפור בינוני. טוב, בואו נתחיל מהתחלה, כלומר מחדר, ואחר כך נעבור להבבחוץ, בלשונו של ג'ק.
היה היה סיפור מבעית על אשה צעירה ובנה בן החמש, שחיים בחדר, בכליאה מזוויעה נוסח הסיפור של משפחת פריצל האוסטרית.
מי שמחפש ריגושים זולים ומציצנות נמוכה, מוטב שישים את חדר במדף הספרים וילך לצפות בהאח הגדול. מי שמבקש לקרוא מסמך מרגש ונטול כל עקבות של סנסציה, יתחיל לקרוא ויסיים היכן שיסיים. (סליחה?... מה אומרת המבקרת הכבודה, אתם תוהים, ובכן תשובה תינתן בהמשך).
הסיפור מובא מבעד עיניו המטיבות להבחין של ג'ק בן החמש. לטעמי, וזו סתם הערה, רוב בני החמש שאני מכירה אינם מסוגלים לעשות את האבחנות, לתאר את התיאורים ולהציג את התובנות שג'ק מציג. אבל, יכול להיות שנסיבות חייו והימצאותו בחברת אם אינטליגנטית במיוחד, מכשירים אותו לספר את הסיפור הזה.
חלקו הראשון של הספר מטיל אותנו היישר אל חדר השבי, בצבעוניות, בדקות אבחנה, בסיפור שהוא מדהים ומזעזע כאחד, אנחנו קוראים ולא מאמינים. העולם החדש שנפקח מול עינינו, מצוייר באופן כה שונה מכפי שאנו מכירים, עד שכל פיסקה הופכת לפנינה ספרותית. הסופרת מנקה ומנכה ומנקשת כל עשב שוטה של תאורים מרגשים, מדהימים, נוראים, מזעזעים, מזוויעים, אומללים, כאובים וכולי וכולי. בקיצור, הסופרת שלנו נוקטת בכתיבתה באומנות האנדרסטיימנט, וכך היא מפקיעה את הסיפור מהכרוניקה העיתונאית ומן הזיכרון הקולקטיבי שכבר ידע מקרים כאלה והופכת את הטקסט והסיפור ליצירה מקורית, ייחודית, נפלאה, קסומה וראוייה לכל מחמאה שבעולם. (אתם רואים שאני נמנעת בכוונה מאנדרסטיימנט, כדי שתבינו שמדובר ביצירה גדולה.
חלקו השני של הספר, החלק של הבבחוץ, גם הוא נחלק לשניים ברמתו. חלקו הראשון דומה מאוד לחלקו הראשון של הספר ואילו חלקו השני נופל ממנו בהרבה.
כלומר, מבחינת התוכן לספר שני חלקים.
מבחינת רמה ועניין שלושה רבעים מן הספר מעולים, הרבע האחרון בינוני.
ולמה? בדיוק בגלל זה התחלתי את הביקורת בתהייה כיצד לדרג את הספר. כי החלק האחרון פשוט משמים. הוא חוזר על עצמו, כלומר, אפשר להאשים את ג'ק שהוא חוזר על עצמו וזה מותר לילד בן 5, אבל אסור לסופרת מעולה כמו אמה דונהיו.
ולכן כתבתי שכל אחד יסיים היכן שיסיים. אני בחרתי לקרוא את העמודים האחרונים בריפרוף (ככה שאם תבחנו אותי אני יודעת הכל), אבל יש שם הרבה מדי משפטים והרבה מדי תיאורים למעט מדי התרחשות. וגם, איך להגיד, כשהבנו את הפואנטה, אנחנו צריכים קצת יותר.
נדמה היה לי שהחלק האחרון שממנו היה לסופרת קצת קשה להפרד, ניסה להכיל את כל הניתוחים הפסיכולוגים שלא היה להם מקום בחלקים הראשונים של הספר. אבל כל סופר מוכשר צריך לדעת מתי לסגור את המחשב ולכתוב: "סוף".















