"פו רוסקי?"
הרמתי את הראש. האשה שפנתה אלי באוטובוס היתה זרה לי לגמרי.
"פו רוסקי!"
הפעם זאת היתה קביעה. ניסיתי להסביר בתנועות ידיים שלא, אני ממש לא מדברת רוסית. אבל הגברת לא נכנעה.

זה היה בשנות התשעים של המאה הקודמת. סבתא מפולין, סבא מרוסיה. התוצאה היא מראה סלאבי די מובהק. לקח לי שנים לחקור ולגלות שהיום העיירות שמהם באו שניהם נמצאות בתחום המדיני של בלארוס. אבל זה לא מאוד משנה. שניהם דיברו יידיש בבית, ורוסית בחוץ. שניהם עברו לפלשתינה עוד טרם קום המדינה, ועברו לדבר אך ורק בעברית. וכך מצאתי את עצמי בשנות התשעים, נושאת מראה רוסי מובהק, נמשכת לצלילי השפה הרוסית, בעיקר כשאלה מכוונים אל ילדים. ומגיבה בתנועות ידיים מתוסכלות לאנשים שרק חיפשו מישהו שנראה "נכון" כדי לשאול להוראות הגעה, או סתם כדי להעזר.

לב עוזב את כפרו ואת מולדתו. הוא אלמן, ומובטל, ונוטש את מזרח אירופה על מנת למצוא מזל טוב יותר במערב. בלונדון. מאחוריו נשארים אמא, ובת, זוג חברים טובים, שלטון קומוניסטי מתפורר וכל זכרונות החיים. לב נפרד, מקבל כמה עצות, ומבטיח לשלוח כסף. וכך הוא מתגלגל לו ללונדון. בלי כסף, בלי שפה, בלי הכשרה רלוונטית, עם פערי תרבות גדולים, והמון מלנכוליה. תנו את הבסיס הזה לניקולס ספארקס או למייב בינצ'י, והם יעשו מזה עיסת הפי-הפי ג'וי, ויספרו איך לב מתגבר על הקשיים, פוגש אנשים חדשים, נקלט במהירות, וכולם הופכים להיות חברים טובים. רוז טרמיין הלכה לכיוון קצת אחר. הסוף הוא טוב, אבל הדרך אליו מתובלת בהמון מלנכוליה מזרח-אירופית, וכמויות גדולות של חוסר הבנה ותסכול. וכנראה אלה שורשיי המזרח-אירופיים שגרמו לי לאהוב את הספר. ולהבין את לב, על כל מורכבותו, והקליפות שהאבל והזרות יצרו סביבו. נכון שלא כל העלילה מציאותית לגמרי, אבל זה כבר במסגרת הז'אנר.

אנושי ונוגע ללב. דא.

ספר מעניין ומרתק. גבר שעוזב ארצו משפחתו כדי להשיג כסף למחיה וכלכלה. משוטף כלים ופועל הצליח להתקדם ולהשיג חברים בלב ונפש. אהב לעזור ולהתנדב מצא אהבה התאכזב מאנשים. מצא ידידות וחברים שעזרו לו ונשארו נאמנים. ממליצה בחום.

חלומות פרטיים הוא ספר נהדר ומומלץ, אבל יש לי איתו בעיה קטנה, שכנראה שהיא רק שלי (זה לא הוא – זו אני): מאז שקראתי את ענבי זעם של סטיינבק, שעוסק בהתנהלות לא תקינה של מדינה והעוול שנגרם לאזרחיה, התפתחה אצלי נקודת מבט שונה על ספרים שעוסקים בכך. בעולם מתוקן אנשים לא היו צריכים לעזוב את מולדתם בחיפוש אחר פרנסה ולהשאיר מאחור את משפחתם ואת יקיריהם. בזה עוסק הספר חלומות פרטיים – בעקירה כפויה ואכזרית כדי לעבוד קשה בארץ זרה, לספוג השפלות, להתגעגע, והכל כדי לשלוח כמה לירות הביתה.
והרי גם הספר הזה, כמו ענבי זעם, מבוסס מלכתחילה על העובדה שמשהו לא מתנהל כשורה, משהו רקוב בבסיס, שאם לא כן הספר לא היה נכתב כלל.
או, וכאן נכנס סטיינבק, שכל פיסקה וכל עמוד בספרו בוערים בכזו קריזה, בכזו ביקורת משתלחת, בכאלה עצבים! וזה מה שחסר לי בחלומות פרטיים. יש בו חמלה, עצב, רגישות ואיכפתיות לצד תקווה ואופטימיות, אבל איפה הכעס על המצב ההתחלתי הלא שפוי שמרחיק אדם מילדיו? הפריע לי שלב, גיבור הספר, לא נותן דעתו על כך לרגע. חסר לי בדמותו פן של ביקורת על הסיבה הכללית יותר, זו שמעבר לחייו הפרטיים, שמאלצת אותו לעקור ממולדתו. עם כל הצער, הסבל והגעגועים הוא מקבל את המצב כמובן מאליו: זה מה יש ועכשיו צריך להסתדר ולהפיק את המיטב.
לא ניחמה אותי העובדה שבסופו של דבר העניינים איכשהו מסתדרים ללב האומלל – נשארתי עם הכעס על עצם התופעה ההזויה והמקוממת הזו. כעס, שכאמור, לא בא לידי ביטוי בספר.
טוב, אז רוז טרמיין היא לא סטיינבק העצבני, שזעקתו מחרישת אוזניים, אבל אם נעזוב לרגע את ההשוואה הממש לא הוגנת הזו, נישאר עם סופרת טובה מאד, שמספרת סיפור מעולה, חשוב ונוגע.

בתחילת הספר היה לי מוזר לקרוא על מסעו של מהגר מארצות ממזרח אירופה שמגיע ללונדון כדי לעבוד. הרגשתי שנושא הספר לא כל כך מדבר אלי ולכן זנחתי את הספר. ואז קרה לי דבר מוזר - הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לחשוב מה קרה לאותו גיבור? הרגשתי שאני רק רוצה להמשיך ולקרוא את הספר.

הספר הוא נעים, קל מאוד להתחבר לדמויות בספר שהמשותף לכולן הוא הגורל הלא כל כך נחמד והאופטימיות שלא פוסקת לרגע. נראה לי שלרגע אף קינאתי באותה תקווה תמימה ואמיתית.

אהבתי מאוד את הספר ואני ממליצה עליו בחום.

ספר פשוט ואופטימי, עם גיבור שאוהבים מהרגע הראשון- כזה שמלא ביחס חיובי לעולם, שלא שוכח את מטרתו ולא מתייאש גם ברגעים הקשים.

חלומות פרטיים / רוז טרמיין
הוצאת ידיעות ספרים
432 עמודים
(זוכה פרס אורנג` לשנת 2008)


איזה ספר מקסים!!
הגעתי לספר בלי ציפיות בכלל, לא היה זכור לי שקראתי עליו משהו ואולי זו הסיבה שפשוט הופתעתי מכמה שנהנתי ממנו.
לב התאלמן מאישתו מרינה בגיל צעיר, יש לו ילדה, מאיה, בת חמש, הוא גר עם ביתו ואימו אינה באורור, כפר נידח במזרח אירופה. הוא עבד במנסרה ומצא את עצמו מובטל כאשר המפעל נסגר, פשוט כי נגמרו העצים לכריתה. הוא מחליט לצאת למסע של חייו ללונדון ולנסות שם את מזלו כדי שיוכל לשלוח כסף הביתה.

מבחינתי היו בעצם שני סיפורים שרצו במקביל. האחד הוא ההסתגלות של לב ללונדון בכלל ולקצב החיים בה בפרט וזה גם הסיפור שקיבל את מירב המשקל בספר, והסיפור השני - כל מה שקורה במקביל באורור, הכפר שממנו הגיע לב, בקצה השני של אירופה - החיים של מאיה ואינה וחבריו הטובים, רודי ולורה.

לב מתואר כמהגר עם אנגלית עילגת (לפחות בהתחלה), הוא מעשן הרבה ושותה וודקה בכל הזדמנות. לאט לאט הוא משתלב בשוק העבודה ומגלה שיש לו יכולות בישול שלא היה מודע לקיומן וכך גם נולדת אהבה חדשה - לאוכל. הוא גם מוצא אהבה בדמות בחורה בשם סופי, אנגליה כמובן. אבל לא משנה כמה לב ינסה "להתקבל" לחברה, הוא תמיד ירגיש שונה ותמיד גם יראו אותו ככזה. המנטליות שלו תמיד תהיה אחרת והוא חסר את הנימוסים וההליכות ש"יאים" לתושבי לונדון המנוכרת.
הוא מתנחם בחברותה של לידיה, בחורה בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, שהכיר ברכבת שהגיע איתה ללונדון, גם היא מהגרת, אך בשל היותה מתורגמנית ומורה לאנגלית ה"ייאוש שלה יותר נוח" והיא עוזרת ללב בכל מיני הזדמנויות.

הסיפור, כשמו כן הוא, מלא בחלומות. חלומות של לב על אישתו המתה שקשה לו להתגבר על אובדנה בטרם עת, חלומות על העבר, חלומות על העתיד, חלומות חלומות חלומות... ספר מצוין לאנשים חולמניים ואופטימיים, שאוהבים לקרוא על אנשים כביכול "קטנים" שהולכים בעקבות החלומות שלהם ועושים שינויים גדולים.
יש בסיפור הזה הכל - אהבות, אכזבות, יחסי אב וביתו, חברים וחברויות, הרבה אוכל, לונדון - ממש הכל מכל. תענוג לקריאה.

השפה מקסימה ומלאת הגיגים (שבדרך כלל מגיעים מפיו של רודי, חברו של לב מאותו כפר נידח). פשוט לא רציתי להניח את הספר מהידיים.
מומלץ בחום!!
*לא מתאים לאלו שלא אוהבים את זרם התודעה :)

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה מתאימה לסיפור מהסיבה שלב שולח חבילות לאינה ולמאיה לכל אורך שהותו בלונדון. חבילות עם כסף לאימו וצעצועים ובגדים למאיה ביתו. הבולים שאנו רואים על החבילה נושאים את דיוקנה של מלכת אנגליה, כמובן. העטיפה חמודה. אני אישית מאוד אוהבת חבילות, זה תמיד עושה טוב בלב למצוא חבילה בדואר. וגם הספר הזה היה בשבילי כמו חבילה - הפתעה נעימה ביום חורפי.

ציטוטים:
"...כי עכשיו המוות שלה היה איתו תמיד, כמו צל על צילום הרנטגן של נשמתו."

"שחפים זעקו כמו אל בית באי שאבד זה מכבר, ולב חשב כמה קשה ודאי לחיות בקרבת הים ולשמוע בכל יום את קולם המלנכולי".

"אדם עשוי לנסוע רחוק אבל ליבו עלול להיות איטי ממנו".

"תמיד היה חרד לאינה, ואפילו בתור ילד סבל משהבחין כי אמא שלו - באופן שלא יכול היה להגדיר במדויק - נראית מסתורית איכשהו, כמו מתחרה חדשה במרוץ החיים, כזו שאיש לא ראה קודם לכן ושהזדחלה שם אחרונה, עם דאגה בעיניים."

"איש המאה העשרים ואחת הוא כלב, אבל לפעמים, כמו כלב נאמן הוא נזכר בטריק של הפגנת חיבה".

"המשקה מוציא ממנו את כל החרא. בכל גבר יש חרא - גם בכל אישה יש - זה הטבע האנושי ככה. אבל רוב הזמן זה בִפְנים, אתה מבין למה אני מתכוון? רוב הזמן אתה לא רואה מולך גוש זבל שיכור".

"...אני תמיד אומר שהחברה האנושית היא תשעים אחוז צואה שלא מגיעה למקום הנכון. בגלל זה בחרתי להיות אינסטלטור. מישהו צריך לעזור להזרים את כל זה לים".

"...והוא חשב, כן, זה אמיתי, זה מה שאני רוצה עכשיו: להיות בלתי נמחה בתוכה, בלתי מחיק. כי היא הדהימה אותו. והתדהמה הזאת לא הרפתה ממנו".

"...לב הרגיש שלא פטפוט תמים הוא שמתנגן ומצטלצל סביבו באדישות: אלא סימפוניית דיבורים מולחנת בשקידה, מופע של שיחה שמניח מראש את קיומו של קהל מעריצים דומם, נחבא אל הצללים, כמו לב שאיש שם לא הבחין בו, בז`קט הז`מש החדש שלו ובחולצה יקרה עד גיחוך"

"לב חשב על המילה "הפסקה". האם קורה שמבינים כי בנסיבות מסוימות חייבת ההפסקה להיות תמידית, שאי אפשר עוד לחזור אל מה שזמנית הסתיים?"

"הוא לבש את הז`קט שלו, שהעלה באפו ריח חריף כל כך של "חדש" עד שהוא חש כאילו הז`מש הזה עודו חלק מאיזו עגלה שמלחכת עשב באחו כפרי".

"אם דיברו אליו הוא לא זיהה את המילים. אם מוזיקה נשמעה, מי בכלל הכיר את המנגינה? לא הוא, הוא לא ידע כלום. המוח שלו היה קטן כמו פירור סובין. ושחור. חשוך כמו החושך."

"הם חיים רק יום אחד. קראתי את זה במגזין טבע. תאר לעצמך. הם מגיעים לשעת ערב כזאת כמו עכשיו, ומתחילים להיכנס לפאניקה ואומרים:"לאן לעזאזל הלך כל היום הזה??"

"ועכשיו תקשיבו טוב טוב," הוא אמר לעובדים שלו מיד ביומם הראשון. "אספרגוס זה לא סלק סוכר! וגם לא איזה כרוב ניצנים! זה הסלבריטי של עולם הירקות: הוא גדל בין לילה וזקוק לקטיף מהיר, או שהוא מתחיל להזריע. והוא נפגע בקלות. אז אתם מתייחסים אליו בכבוד. שומרים עליו בשבע עיניים או שאתם עפים מהחווה הזאת!"

"אבל האירים, לידיעתכם, טובים בשמירת סודות. אולי בגלל שהראשים שלנו פשוט מלאים בהם. אמא שלי הייתה אומרת `אם קירות היו יכולים להציץ למחשבות שלנו, כל הבית כבר היה קורס`."

"זיקנה זה לא עיניין לפחדנים"

ספר פשוט, נחמד ועדין על מצב חיים מורכב.
לב, גבר בן 42, אלמן ואב למאיה בת 5, עוזב את הכפר בו גדל במדינה מזרח אירופית ענייה, ומהגר ללונדון כדי למצוא עבודה ולפרנס את משפחתו הקטנה הכוללת את אמו ואת ביתו. הקשיים של הדעה למדינה חדשה, שפה זרה שלב למד קצת ולעיתים מצליח להבין, ובעיקר תרבות שונה, לא קלים. למזלו ישנם גם אנשים טובים שונים המסייעים לו ולב לא נרתע מעבודה קשה. בדרך לא קלה, עם עליות ומורדות לב מנסה לשרוד, לשלוח כסף לאמו, לשמור קצת על קשר עם חבר טוב שנשאר בשכנות למשפחתו, ובשלב מסוים גם לחלום על משהו טוב יותר ומועיל לו ולקרובים אליו.
ספר טוב ומעניין לקריאה, גם בגלל שהסופרת לא הלכה לכיוון הקיטשי הפשוט שבו הכל מסתדר בקלות ובמהירות

ספר יפה.
אין טעם לזור על התקציר.
ספר כתוב בצורה עדינה, מדויקת, צעד אחר צעד עם הגיבור בעולמו החדש והקשה.
ועל ההתקדמות וההתפתחות וגילויים.
פשוט יפה

סוחף בטירוף. עדין, מצחיק, מגוחך, עצוב. הגיבור מוצא את עצמו, לאחר שהיגר ללונדון, מהגר גם בארצו שלו. ספר מהגרים אולטימטיבי. מומלץ.