• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

מאת רוברט ואלזר

הביקורת של רחל

תמונה של רחל
דירוגדירוג
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1989
סדרה:ספריה לעם #354
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
פאוסט
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ספר מוזר.מחשבותיו של יאקוב, חניך במוסד המכשיר את חניכיו להיות משרתים.הספר ללא עלילה רצופה, כתוב כמעין יומן של הגיבור כאשר פעמים רבות לא ברור האם זו מציאות או דימיון? האם זו פארודיה או רצינות?האם לקרוא את הכתוב כפשוטו או שמא יש בדברים ביקורת חברתית?
במקביל, ריחפה לי כל הזמן דמותו וסיפורו המוזר/עצוב של הסופר-רוברט ואלזר.
ולמרות הכל (ואולי בגלל) הספר טוב וקריא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
B
Barnash
תמונה של סדן
סדן
תמונה של מירית
מירית
תמונה של עמיר
עמיר
תמונה של נורמן מיילר
נורמן מיילר
תמונה של יעל 93'
יעל 93'
6קוראים|גיל ממוצע54|33%נשים

על המבקרת

תמונה של רחל

רחל

חברה מזה 15 שנים
45 ביקורות•1 נבחרות•262 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רחל
רחל
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות45
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה262
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת31ספרות מקורית5מתח ריגול והרפתקאות3

דיון על הביקורת

1 תגובה
מורי
מורי•לפני 15 שנים

לא אהבתי את הספר. ממש לא.

ספר שמתחיל טוב, אבל לא מגיע לשום מקום. יש אלפים טובים ממנו ולמרות קוצרו הוא בזבוז זמן.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של רחל

דיוקן עצמי עם צלקת

דיוקן עצמי עם צלקת

רומן פריסטר

”....באילו מידות מוסר לדון את התנהגותי? במוסר שאינו מתחשב בנסיבות, בתקופה ובמקום ההתרחשות, או במוסר שבו הזמן הנתון והמקום הנתון מהווים את רכיבי השיפוט הקובעים? על פי הראשון אני חייב לדון את עצמי לכף חובה, על פי השני רשאי אני לראות עצמי זכאי, ולו מחמת הספק. אם חיי אדם הם הערך העליון, האין זה נכון לעשות הכל כדי להשאר בחיים, גם במחיר של חיי הזולת?....."

ספרו האוטוביוגרפי של רומן פריסטר, לשעבר עיתונאי וחבר מערכת עיתון "הארץ",הוא ספר עוצמתי, מעורר השתאות ומעורר עוד יותר שאלות ומחשבות.

נדמה לי שעבורי עיקר העוצמה נובע מהיותו סיפור חיים ולא סיפור על השואה.

לפריסטר, יליד ביילסקו פולין, יש ילדות ברורה (כזו שברורה להוריו ובאופן שונה ברורה לו), יש התבגרות מואצת (הנסיבות), יש את תקופת המלחמה המטורפת שבה העולם השתגע ויש חיים סוערים, בהמשך, כאדם בוגר.
וכשאתה מקבל סיפור כזה על ציר, כולל הלפני והאחרי, אתה לא יכול להפסיק לחפש את הקשר, האם ואיך הילדות השפיעה על ההתמודדות, ועד כמה האדם שאחרי (בתמציתו) הוא כן/לא האדם שנולד.
אבל זה היה עבורי.

עבור פריסטר שאלת מידות המוסר (הציטוט הנ"ל) היא היא זו שאינה מניחה לו, ולמרות שכתיבתו מאד עניינית ולא סנטימנטלית, אתה חש בה לאורך כל הקריאה.

די ברור לי שהספר והכותב, שניהם שנויים במחלוקת אצל הקוראים,
אני אישית רותקתי לסיפור ולאיש.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רחל
אורז

אורז

סו טונג

ממש במקרה יצא לי לקרוא את "אורז" די בסמיכות לקריאת "האדמה הטובה", ולמרות שזו תקלה בתכנון סדר הקריאה (אני אוהבת לשוטט עם הספרים במקומות שונים) הפעם שמחתי על כך.
אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון.

"אורז" מספר את סיפורו של וו לונג, נער כפרי שמתגלגל העירה, בעקבות שיטפון הרסני בכפר מולדתו,ובעצם מתחיל לבנות חיים חדשים במקום חדש, שעושה רושם שחוקי המשחק הבסיסיים בו שונים ולא מוכרים לו.(התקופה בערך תחילת המאה העשרים)
אנו נלווה את וו לונג ואת משפחת פנג- בעלי חנות אורז ומעסיקיו, שיהפכו עם הזמן למשפחתו-במשך שני דורות, ונחשף לאורחות חיים, התנהגויות, חוקים, מניעים ורגשות שאין לנו שום יכולת להבין אם נשווה למוכר לנו, אבל יש לנו יכולת ללמוד, לקבל ולהכיל-אם נשתדל לבוא לקריאה מצומצמים עד כמה שאפשר בנקודת הייחוס שלנו.
"אורז" נכתב ע"י סופר סיני. סו טונג.

לא יכולתי, במהלך הקריאה, שלא לחשוב על ספרה של פרל בק "האדמה הטובה" שמספר אף הוא סיפור מסגרת מאד דומה (מהלך חייו של איכר צעיר, בניית משפחה ומאבקיהם היומיומיים) ועד כמה שונים שני הספרים, האחד שנכתב ע"י אמריקאית שחיה פרק זמן ניכר בסין והשני שנכתב ע"י סיני.

וההשוואה שעלתה לי בראש כל הזמן הייתה ההבדל בין מזון מעובד לבין מזון בלאדי.
ספרה של פרל בק מותאם לחך המערבי, הוא נכתב משם , עם או בלי שימת לב של הכותבת, ואנו יכולים ללעוס אותו וטעים לנו כי ניתן להשוותו למוכר, לעומת ספרו זה של סו טונג שקשה לנו ללעוס כי הטעמים (לא כולם, כמה בסיסיים יש גם לנו) לא תמיד מוכרים ונסיון להשוואה למוכר הוא בעצם עיוות.

"אורז" בעיני הוא ספר מעולה.
ממליצה לקרוא לאחר לעיסת ג'ינג'ר מוחמץ או ליקוק פיסת סורבה.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
שביל קני העכבישים

שביל קני העכבישים

איטאלו קאלווינו

דמותו הספק נלעגת, ספק עלובה של פין-אחיה של הזונה השחרחורת מהסימטה ושוליית הסנדלרים-היא לכאורה הדמות המרכזית בסיפור הלא ארוך ומצויין של איטאלו קאלווינו.

פין, בעיקר נער מתבגר, נקלע שלא בטובתו לחבורת פרטיזנים, וזאת לאחר חניכה בהחלט מרשימה בסמטאותיה העלובות של עיירת חוף איטלקית ובבר השכונתי המצחין, בחברתם של מבוגרים ממנו ובחסות אישיותו הבעייתית ("לא דופק חשבון לאף אחד")

תיאור חיי הפרטיזנים חושף אותנו למערך המורכב של ההתנגדות האיטלקית, ולשלל הכוחות הפועלים בה ומחוצה. הפאשיסטים, והנאצים והבריגדות השחורות והמתנגדים והאסירים פליטי מחנות הריכוז ובעצם בליל רב של דמויות בעלות מניעים רבים ושונים.
וכאן אני מגיעה לנושא המרכזי בעיני של הספר, שדמותו של פין רק מהווה תפאורה ורקע לו-ההתנגדות.

תיאורה והסבריה, הנובעים בעיקר מתוך נפש האדם, מובאים בצורה עוצמתית דרך מונולג מרשים של קים-אחד ממפקדי ההתנגדות, הפילוסוף שפורש את משנתו באוזני פריירה, שותפו להנהגה.
במשנתו מפורטים הרכבם ורבדיהם של כל הצדדים הלוקחים חלק במאבק-כאשר דבר אחד משותף לכולם-הזעם, ומכאן רק צעד קטן למסקנה ש...."רוח אנשינו ורוח הבריגדות השחורות היא בדיוק אותו דבר.....אותו דבר אבל להפך, כי פה אנו צודקים ואילו שם טועים....." (המונולוג המלא בעמ' 104-108)

מונולוג זה הוא שיאו של הספר, בעיני, ולאחריו "חוזר" הסיפור לארציותו- חיי היומיום, הקרבות המזדמנים ולבסוף התנתקותו של פין מקבוצת הפרטיזנים וסגירת מעגל, שוב, באותה עיירת חוף בה נולד ובה נמצא הקשר המשפחתי היחידי שלו.

זהו ספרו הראשון של איטאלו קאלווינו (וגם הראשון שקראתי) ומרשים מאד בעיני שכך כתב וניתח בהיותו בן 23 בלבד.

ממומלץ מאד.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
ניאבק בצללים

ניאבק בצללים

לידיה ז'ורז'

סיפורו של פרופסור קאמפוש, פסיכואנליטיקן,מתחלק בגדול לשני צירים מרכזיים שאסור שיהיו שזורים זה בזה , אך הם כן ,עד לסוף בו הם מתלכדים לגורל משותף.
הציר האחד הם חייו הפרטיים, החל בפרידה המשפילה- בתחילת הסיפור-מאשתו, דרך אהבתו החדשה, ועד סופה.
הציר השני הם שלל מטופליו על סיפוריהם וניפחם השונה. מין הסתם בציר זה, הכולל גם את הטיפול, אנו לומדים להכיר טוב יותר את הפרופסור ואת נקודות ההשקה ה”אסורות" לציר הקודם.

עלילת הסיפור היא "רק" בסדר.

מה שהופך את הספר לטוב בעיני הוא אופן הכתיבה של הסופרת, אליו נחשפתי גם בשני ספריה הקודמים שתורגמו (ששם גם מאד אהבתי את העלילה). כתיבה מאד יסודית, מפורטת, מורכבת- כמו ציור עשיר מאד בפרטים, צבעים, פרספקטיבה ועומק. כתיבה זו מהווה "עיכוב" (חיובי בעיני) בהתקדמות העלילה, מה שהופך את הספר לאיטי.

מומלץ בעיקר למי שאינם ממהרים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
לוויה עליזה

לוויה עליזה

לודמילה אוליצקאיה

זוג מהגרים רוסים בניו-יורק, אליק ונינה,הינם מרכז הסיפור. סביבם אנו מתוודעים לשלל דמויות, חברים מהעבר וההווה, שמתכנסים בדירת השניים- להיפרד מאליק שנוטה למות.
אירינה- לוליינית קרקס ואהובתו של אליק בעבר, שהיום הינה עורכת דין מצליחה, וביתה מאייקה (טישרט) בת החמש עשרה.
השכנה האיטלקיה ג'ויקה שנדבקה לחבורה כדי ללמוד רוסית.
פימה-סטודנט לרפואה ודור שלישי לרופאים, שאיך שהוא ענייניו לא הסתדרו באופן מזהיר ובבחינות המקומיות לא עמד ולכן עובד זמנית, כבר חמש שנים, כלבורנט.
מריה איגנטייבנה-זקנה שמנה וארכאית, עם סלים לרוב,שרוקחת תמיסות בבקבוקים כהים,המשמשות להקלה על מה שצריך.
ויש את פייקה, וולנטינה והכומר והרב ולהקת הנגנים הדרום אמריקאים ועוד ועוד, והכל כ"כ דחוס....

זהו ספר אווירה, עם מעט מאד עלילה ואין סוף תזזיתיות ודוחק בעליית הגג הצפופה-דירתם של אליק ונינה.
ואת הדוחק והעומס יוצרות שלל הדמויות בסיפוריהן ויוצרת לא פחות המחברת שבאופן כתיבתה- משפטים שלא תמיד ברורים, ניסוחים מוזרים,עבר והווה שמתערבבים-מקנה הרגשת בלאגן שלם.
מאד מצא חן בעיני שעל אף שנושא המוות עומד ותלוי באוויר,הוא אינו מהווה גורם מרכזי והאווירה (ספר אווירה אמרנו) רחוקה מלהיות אווירת נכאים.
בנוסף-מתאפשרת בספר הצצה לחיי מהגרים,ובזכות שלל הדמויות נפרש המנעד בין מי שנשאר לגמרי רוסי לבין מי שהתאקלם לחלוטין.(ועל הציר הזה מעניינת במיוחד דמותה של טישרט,הצעירה בחבורה)

ציפיתי למשהו אחר כאשר מצאתי את ספרה זה של אוליצקאיה (שכתבה את "מדיאה וילדיה" הנפלא),
ולמרות זאת לא התאכזבתי. הספר טוב בעיני ולמרות שהיה לי קשה בהתחלה,דווקא בגלל סגנון הכתיבה הדחוס,גלשתי לתוכו לאט, ונהניתי ממנו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
האיש שקנה ימי הולדת

האיש שקנה ימי הולדת

אדולפו גרסיה אורטגה

יותר משאהבתי את הספר, אהבתי את הרעיון והסיפור שמאחוריו.

הסופר הספרדי (שהינו גם משורר, מתרגם ומו"ל) שהושפע עמוקות במהלך חייו מאימי השואה בכלל ומספריו של פרימו לוי בפרט, החליט להעניק לילד יהודי, הורנביק, המוזכר בספרו של פרימו לוי "ההפוגה", סיפור חיים ואפשרויות של עתיד, ובכך בעצם להנציחו.

הורנביק, מת באושוויץ בהיותו בן שלוש כאשר לא ברור בכלל מיהו, מי הוריו ומה שמו. בדיית סיפור חייו של הורנביק אורגת דמויות אנושיות רבות-שכפי שכתב המחבר-"התקיימו בשמות אחרים",והספר כולו מוקדש לזכרם.
לעברו וחייו של הורנביק, בונה המחבר סיפור אחד המתנהל בקפיצות עבר-הווה, החל מסביו וסביבותם.
לעתידו לעומת זאת, נבנים כמה וכמה סיפורים אופציונליים, שונים לחלוטין אחד מהשני, כאשר המשותף לכולם הוא דמות בעלת לקות כלשהי ברגליו.(להורנביק הילד זוג רגליים שאינן מתפקדות מסיבה לא ברורה).

אורטגה, הסופר, היה בדרכו לאושוויץ כאשר ארעה לו תאונת דרכים. הוא נפגע בגבו ורגליו, לא הגיע לאושוויץ וכתב את הספר במהלך שהותו בבית החולים בפרנקפורט.

כאמור, הרעיון מאד הרשים אותי.הכתיבה קצת פחות.
בספר תיאורים מאד קשים, כאילו המחבר רצה "לבסס" את סיפורו. לדעתי גם בלעדיהם-הספר מאד עוצמתי.בנוסף, קצת צרם לי במהלך הספר נסיון המחבר להשוות את שעבר עליו בתאונה ובבית החולים למה שעבר על הורנביק והאסירים האחרים המתוארים. אמנם בכל נסיון השוואה כזה הוא מדגיש שאין מה להשוות, אבל בכל זאת- לי זה הפריע.
ספר מומלץ.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
סאנסט פארק

סאנסט פארק

פול אוסטר

הקריטריונים וההחלטות מה אני קוראת ומה לא-מאד חד משמעיים אצלי.רשימה די ארוכה של פרמטריים, הגיוניים וגם כאלו שלא. סביר להניח שבגלל זה יש ספרים שאני מפספסת (החברות בסימניה נועדה להגדיל את החורים במסננת),וקורה לעיתים גם שאני מפספסת בספרים.זו לא טרגדיה גדולה אבל זה קצת מבאס.
וכאן אני מגיעה לסנסאט פארק.
ספר בסדר.
וזהו.

מיילס מתנתק ממשפחתו, ע"פ החלטתו הוא. ומנסה לפתוח בחיים חדשים. ואנו מלווים אותו בחייו-כולל גיחות אל העבר, וכולל הכרות עם אהבתו וחבריו. ולפעמים יש קצת זום אין על החברים, ועל המשפחה ועל רגשות.
וזהו.
ואני מבואסת כי זה פול אוסטר ובכל זאת הספר לא עשה לי כמעט כלום. שום וואו, שום התרגשות, שום כייף מדהים.

ומה בכל זאת כן?(חוץ מלהגיד שהפרמטרים שלי דורשים רענון?) סגנון הכתיבה.נדמה לי שאוסטר מצליח כל פעם מחדש להמציא אופן כתיבה אחר וכאן אהבתי את התקדמות העלילה, לאו דווקא בצורה כרונולגית,וכל פעם דמות אחרת היא שמובילה את ההתקדמות ומספקת פרטים הדרושים כדי ליצור רצף.
אוהבי פול אוסטר- הנמיכו ציפיות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
1Q84

1Q84

הרוקי מורקמי

ברגשות מעורבים.ככה סיימתי את הקריאה של שניים מתוך שלושת ספרי האפוס 84 Q1.

סיפור העלילה בתמציתו פשוט, קולח, מרתק וקריא. סיפוריהם במקביל של שני צעירים יפניים, מתובלים בסממנים מערביים לרוב (בריאות הגוף, קלאסיקות ספרותיות ומוזיקליות מערביות,פמיניזם,מותגי אופנה).
כמובן ששני קווי העלילה המקבילים יפגשו בסוף, בעזרת נושא/גורם משותף שמהווה לכשעצמו סיפור פנטסטי ופנטזי (יש מילה כזו?).

והשלד הזה (מתכון?) עטוף בהמון מלל, לרוב כתוב יפה, לעיתים קצת מעמיק ולפעמים ממש קלישאתי.

אז למה רגשות מעורבים?
כיוון שהצליח לגרום לי לקרוא בשקיקה, ממש עד הסוף, כמו בכל ספריו שקראתי. (יש כאלה שעדיין לא קראתי ויש כאלה שהפסקתי) אבל במהלך הקריאה הרגיש לי שפתאום ברור לי הטריק שלו, יש לו "מתכון" (כל הכבוד לו על זה)- ואז פג הקסם בעבורי.
ואני מתחבטת האם ה"מתכון" היה תמיד ורק עכשיו הרגשתי?

חבל לי על מה שהרגשתי,זה קצת כמו שהילדות נגמרת, אבל אני לא מוותרת ובטח אמשיך לקרוא מספריו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל
הנבל של דווידה

הנבל של דווידה

חיים פוטוק

דווידה אילנה,ילדה בת שמונה, מספרת לנו את סיפורה.ארה"ב, שנות השלושים של המאה הקודמת. אמה, יהודיה ילידת אירופה.אביה,נוצרי אמריקאי ועיסוקי שניהם כרוכים בהיותם פעילים בתא קומוניטי.האב,עיתונאי המסקר את מלחמת האזרחים בספרד וההשתלטות של פרנקו והאם, מארגנת בביתה את מפגשי התא,מלמדת את כתבי מארקס ומסייעת לפליטים שמתחילים להגיע מאירופה.ואם לא די בפעלתנות זו של ההורים כדי ליצור סביבת ילדות מרתקת, הרי שיש גם את הסובבים הקרובים.הדודה- נוצריה אדוקה איתה מתפללת דווידה בכריעה,עזרא דין ובנו דיוויד, יהודים חרדים-קרובי משפחה של אמה- אחריהם עוקבת דווידה לבית הכנסת בשבתות בבוקר,דוד יאקוב, הסופר הקומוניסט שגר בביתם ומספר מסיפוריו לדווידה, והשכנים-משפחת הלפמן ובתם רותי- שמדירתם בוקעים כל שישי זמירות השבת הקסומות.
עכשיו תנסו לדמיין את שלל הדילמות והלבטים איתם גדלה דווידה ומתבגרת.וזה עוד לא הכל.
בהמשך יתווספו שיברו של החלום (הקומוניסטי), אותו תחווה דווידה דרך אמה ושאלת מעמד האישה אותו תחווה גם על עצמה.

הספר מעניין וטוב בעיני.כל הסוגיות נדונות על כל צדדיהן בצורה מעמיקה ורגישה.
הסופר,חיים פוטוק,שהיה רב בצבא ארה"ב במלחמת קוריאה,לא פוחד להתמודד עם שאלות לא פשוטות בתוך העולם היהודי דתי ועושה זאת בפתיחות, כנות ועומק.(כך גם בספרו האחר הנפלא שקראתי-"שמי הוא אשר לב").

ולמה רק טוב ולא מעולה? (בעיני, רק בעיני)
הייתה לי הרגשה לפעמים במהלך הקריאה שהיצירה יותר מידי מוקפדת, הרגיש לי כאילו זהו "עלון" מושלם על נייר כרומו, בצבעים ברורים ולכל שאלה תשובה.
ועוד-משהו בשפה הציק לי, אולי התרגום ואולי הדיבור מפיה של ילדה בת שמונה לעומת עומק הדילמות וההתמודדות איתן.

בכל מקרה- מומלץ ואין ספק שאמשיך לקרוא מספריו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•רחל

ביקורות נוספות על "יאקוב פון גונטן"

יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

#
יאקוב פון גונטן הוא נער הלומד (זו הגדרה לא מדוייקת. אולי נמצא, מתקיים, מתבונן יהיה יותר מדוייק) בסוג של פנימייה המאמנת את הנערים הנמצאים בה להפוך משרתים. רשימותיו של יאקוב הם הסיפור, הוא מסופר בנימה צוהלת מזוייפת. יאקוב מצהיר ששאיפתו היא לשרת, להיות כנוע, לשאת התייחסות מעליבה, להיענש אם לא ביצע את תפקידו היטב, ובקיצור – מכין עצמו לחיים של סבל וחוסר מוחלט של מימוש עצמי. למעשה "עצמי" לא קיים בשאיפותיו של יאקוב, אבל קיים בהחלט בהתנהגותו, במציאות שהוא מתאר באותה פנימייה עלובה.

האם חיי סבל תורמים לאיכות הסופר? האם חומרים שהושגו בעמל מחיים עלובים, הם חומרים הבונים ספרות גדולה? פעם האמינו בזה. חיי הסבל של סופרים הפכו דם ודמעות לדיו ומלים. אולי אני טועה אבל רבים מהסופרים ששפכו את אומללותם וייאושם על הדפים כתבו גרמנית. אולי משהו בתרבות הזו מעודד את הייאוש והעליבות? הסופר שהוגדר כאחד הסופרים המודרנים המשפיעים ביותר על עולם הספרות, חי חיים רעועים ביותר, ואת 20 השנים האחרונות לחייו בילה בבית חולים לחולי נפש.

לא נהניתי מהספר. לא הצלחתי להתחבר לדמות היחידה המתוארת לפרטיה – דמותו של יאקוב. הוא הגיע "ממשפחה מכובדת", כדבריו, ולא עניה. הוא גם לא היה בור או טיפש, כמו שאר הנערים במקום. הוא נחת יום אחד בשערי מוסד הלימודים הזה, כשבידו צרור כסף עבור דמי לימוד, והשתלב מרצונו בעליבות בשיעמום ובחוסר העניין של המוסד הזה, שמלמד את תלמידיו סבלנות וצייתנות, בעיקר דרך תירגול, מכות ושינון בעל פה.

בסיכומו של דבר קראתי את הספר די באדישות. אספתי אותו מהספסל עם ספר נוסף של הסופר, לא זכרתי שקראתי פעם את "משפחת טאנר" של הסופר, בחוסר עניין על גבול השיעמום והחלטתי שהוא לא שווה ביקורת. כתיבה טובה (במקרה הזה היא מצליחה להשרות על הקורא(ת) את האווירה של העליבות והשיממון) היא הכרחית אבל בהחלט לא מספיקה. לא הצלחתי להבין את גדולתו של הסופר ואני מודה בהכנעה בבורותי.

לפני שנתיים•
★★★★★
•yaelhar
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

מודה, לא נפל לי האסימון, הטלקארד, הסים קארד ואפילו לא ה-eSim.
הקריאה השאירה בי רושם דל אם כי היו רגעים לא רעים בכלל. ספר מוזר, כתוב מוזר, בנוי מוזר, אלגורי? ילד לא מפותח לפרקים כתב אותו ולפרקים נער מפותח מחשבתית בהחלט.

טוב, אתחיל מהתחלה אני מניח על מנת שלא לכתוב ביקורת כפי שהספר כתוב, מפוזר וגחמני. הספר פורסם ב-1909 על ידי רוברט ואלזר שבעצמו חי כנראה חיים לא פשוטים וסיים חייו בבית משוגעים. ראיתי שיש המגדירים את הספר כיצירת מופת ששינו את פני הספרות המודרנית. את זה דווקא אני יכול להבין, הספר בהחלט יכול היה להיות נקודה מכוננת באופן הכתיבה עד אז. הספר, שנכתב כיומן אישי בגוף ראשון, זכה להערצה מסתבר כמו פרנץ קפקא, ואלטר בנימין ותומאס מאן, ומאז שנות השבעים, לאחר מותו של ואלזר דווקא הוא נחשב לאחד הרומנים המשפיעים והחידתיים ביותר של המאה ה-20.

הרומן האירופי הקלאסי של המאה ה-19 התעסק לא מעט בחניכה, סיפורו של צעיר היוצא אל העולם כדי להגשים את עצמו, לצבור נכסים, מעמד ודעת. ואלזר הופך את המבנה הזה על פיו באופן רדיקלי.
יאקוב פון גונטן, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, בורח מביתו ומתגייס מרצונו החופשי לסוג של פנימייה למשרתים ראשיים. הפנימייה מוזרה ודועכת ומטרתה ומטרתו הלא ברורה של יאקוב עצמו, היא הפוכה לחלוטין מכל שאיפה מודרנית: "כאן מחנכים אותנו להיות קטנים, עד כדי אפסות."
השיעורים במכון חוזרים על עצמם באובססיביות, חוקי הבית נוקשים אך חסרי תוחלת, ומנהל המכון, נראה כענק מאיים אך מרושש כלכלית ונפשית. יאקוב אינו שואף לטפס בסולם החברתי, אלא דווקא לרדת לתחתיתו.
יאקוב נשמע כמו העתק של ואלזר, דמות מוזרה ולא הגיונית שכן הוא מחליף את הוויתו ממשפט למשפט והופך לדמות לא ברורה כנראה בכוונת מכוון. הוא מתנשא אך בו זמנית משתוקק להשפלה מעין אופי שנע בין סאדיסט למזוכיסט. לעיתים הוא אינטלקטואל חריף ולעיתים מדבר כילד בן 4 ודוחה כל השכלה או ערך מעליו; הוא מנתח את סובביו בריאליזם אכזרי אך תופס את המציאות כחלום מתמשך.

הפרדוקס המרכזי באישיותו הוא החירות שבצייתנות. עבור יאקוב, הוויתור המוחלט על האגו, על השאיפות ועל הרצון החופשי הוא הדרך היחידה להשתחרר מהתביעות המעיקות של החברה הבורגנית המודרנית. הוא רוצה להיות "אפס עגול ומקסים", משום שאפס אינו יכול להיכשל, אינו יכול להישבר, ואינו מחויב לדבר. כאן דווקא מצאתי עניין בספר שכן ואלזר עצמו עשה בהמשך חייו בדיוק את זה: הפך לאפס במוסד ששולט בו לחלוטין ואני לא אתפלא אם רצה זאת בעצמו ולא רק נכפה עליו.

הכתיבה בספר מתאפיינת לכאורה בטון קליל, כמעט ילדותי, רווי אירוניה עצמית והומור דק, העומד בניגוד מוחלט לתהומות הקיומיים שהוא מגרד.
הפנימייה מקום מפחיד כשלעצמו לקורא אולי אבל למתגורר שם היא מיקרוקוסמוס של האנטי-מודרניות. היא מנותקת מהעולם שבחוץ והופכת למרחב מופשט ספק-ריאליסטי ספק-אלגורי, שבו הזמן קופא מלכת.

אני יכול להבין מדוע הספר השפיע עמוקות כל כך על פרנץ קפקא שכן הבדידות, הניכור ושאר האווירה בהחלט יכולה להיות המבשרת הישירה של "הטירה" או "המשפט". אלא שאצל קפקא, הגיבור נאבק במערכת בירוקרטית אטומה ומנסה לפענח אותה בשעה שאצל ואלזר, יאקוב מתמסר אליה באהבה ובלעג בו-זמנית.

במבט היסטורי, הספר פורסם ערב מלחמת העולם הראשונה. בעידן שבו אירופה דהרה לקראת תיעוש מוגבר, לאומנות תוקפנית ופולחן של כוח, יאקוב פון גונטן מציע מניפסט שקט של פסיביות קיצונית – סירוב מוחלט להשתתף במשחק הכוחות ההיסטורי.

הציון שלי: 6/10
למה רק 6? לא בגלל התוכן אלא יותר בשל הכתיבה, החלקים שאתה צריך להשלים בעצמך ובדיעבד על מנת להבין את הספר ובעיקר העובדה שנשארתי עם טעם מר וחוסר חשק לקרוא עוד ואלזר ואני עדיין לא מבין מדוע. אולי בעוד חודש אדע....

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•פאוסט
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

קראתי כבר קובץ סיפורים של ואלזר וגם רומן אחר - עוזר לכל עת, אך נדמה שלראשונה תפסתי את גדולתו במלוא תפארתה. לכאורה מסגרת סיפור פשוטה: מוסד להכשרת נערים משרתים שלומדים להיות כנועים ולהוריד את הראש בפני האדונים, רק שכל עלילה היא רק כסות לואלזריות של ההוויה הנרקמת בראשו של הגיבור והמצבים שהוא בונה ומפרק.

לא ברור לנו מדוע הילד בן הטובים מתכחש למשפחתו האמידה ובוחר לעצמו עתיד לא ידוע בין ילדי עניים ומוסד כל כך מפוקפק; לא ידוע, כמו כן, מה בדיוק הם עושים שם כל היום מלבד המצואתם בין כתלי הכיתה (הרי נדמה שאינם לומדים דבר) עם המורה היחידה שהיא גם אחות המנהל וגם ספק מאהבת ספק אלילה של החניכים; לא מובנים היחסים שנרקמים בין המספר לאותם זוג אחים הניצבים כאקסיומות סטטיות בעלי תכונות שלא ניתנות לערעור; קשה להבין את פשר חלומותיו המזדמנים, ומהי שאיפתו של הצעיר: להיות עשיר ובעל שררה, להישאר עני מרוד או להיוותר כאותו ציניקן שמביט על כל הנעשה סביבו בחיוך ממזרי; ומהו אותו סוד קסם שלו לעומת הנערים האחרים במוסד? האם הוא באמת כה שונה כפי שהוא מנסה למצב את עצמו מולם. דבר אחד ברור והוא ששיחותיו של הגיבור עם עצמו ועם הקורא מלאות בטביעת אצבע של אמן ענק שמעניק למשפטיו הסתומים כביכול איזו תנופה שנובעת...קשה מאוד לנסח ממה בדיוק היא נובעת...מאיזה שילוב מופלא של הומור נורא ייחודי, "תקיעות" במובן כמעט אינפנטילי, סתירות מבניות ותוכניות בין כל חלק במשפט והזרות חוזרות ונשנות של פריטים חסרי חשיבות כביכול.

לא מפליא שכמעט בכל ההתיחסיות לואזלר כותבים את אהבתו של קפקא לפרוזה שלו, ובניתוח מדוקדק לא קשה למצוא את הדמיון בדרך בה קפקא בונה את עולמו הסיפורי לזה של ואזלר. איני מתיימר לומר שקיימת המשכיות תמתית או מבנית, אך משהו מההרמטיות ומהשרירותיות בעולמו של ואזלר, חלחל ללא ספק לעולם הקפקאי. לאותו מוסד בנימנטה, בו ממוקמת העלילה הנוכחית חוקים חסרי הגיון שיכולים להיות מקבילים לאלו של הטירה של ק' למשל. אבל על המסגרת הנוקשה הזו, שחוקיה לא ברורים כלל וכלל ומפתיעים את הקורא כל פעם מחדש, שוזר ואזלר את הפרוזה הייחודית שלו, בעלת המוזרות השובבה שלו, כזו שטרם נתקלתי בה אצל אף פרוזאיקן אחר.

"אני אולי עוד יש לי הכי הרבה מחשבות, ייתכן מאוד, אבל האמת היא שאני מזלזל בכל יכולת החשיבה שלי. אני מעריך רק את הניסיון, והניסיון, בדרך כלל, לגמרי לא תלוי במחשבות ובהשוואות. ככה, למשל, אני מעריך בי את הצורה שאני פותח דלת. בפתיחת דלת יש יותר חיים נסתרים משיש בכל שאלה שהיא. אמנם נכון, כל דבר מעורר לשאול שאלות ולהשוות השאוואות ולהיזכר. וודאי שצריך גם לחשוב, ועוד איך צריך. אבל הצייתנות היא דבר הרבה יותר יפה מהחשיבה. מי שחושב מתנגד, וזה תמיד כל-כך מכוער ומקלקל דברים. אילו רק ידעו ההוגים כמה הם מקלקלים. אחד שנמנע בחריצות מלחשוב, עושה משהו, כן, וזה יותר נחוץ. עשרות אלפי ראשים בעולם עושים עבודה מיותרת. זה ברור, ברור כשמש. הגזע האנושי מאבד את האומץ לחיות מרוב חקירה ודרישה וידיעה. כאשר חניך של "המוסד בנימנטה" לא יודע, למשל, שהוא מתנהג יפה, הוא מתנהג יפה, וכאשר הוא יודע, כל החן וההתנהגות היפה הלא-מודעים שלו נעלמים, והוא עושה איזו שגיאה. אני אוהב לרדת במדרגות בריצה. איזה קשקוש." עמוד 80

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מארק
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

כולנו עבדים? או אולי בעצם משרתים?

הדמות המצחיקה של ראמזי עבד ראמזי, העובד הכללי הבכיר מקופה ראשית - למה היא מצחיקה אותנו? יש בדמות הזו מספר שכבות: מדובר בעובד קפדן יתר על המידה, מגוייס ומזוהה עם המערכת וכלליה לחלוטין. זהותו העצמית מגוייסת לא רק במישור התעסוקתי ובמרחב העבודה. כערבי הוא מדבר עברית תקנית יותר מהישראלי הממוצא והוא גם מזדהה עם הזהות היהודית ישראלית כאשר הוא מצטט לא פעם משירי משוררים עבריים או שולף מטבעות לשון. נשים לרגע את עניין הזהות הלאומית - שאפשר לנתח את משמעויותיה במאמר שלם (הערבי הנאמן המוחק את זהותו העצמית במרכזה של קומדיית מצבים ישראלית וכמושא להגחכה) - אחזור לדימוי האוריינטלי הזה בסוף. מה שמצחיק אותנו בדמותו של ראמזי היא תמימותה. ראמזי מאמין במערכת וכלליה, בסדר המוכתב על ידה: הסדר על המדפים, הסדר של עגלות הסופר, המחירים והנקיון. גם בחזותו יש משהו מסודר יתר על המידה - בתסרוקתו המדוייקת ומלאת הג'ל, בלבושו המוקפד וגם בהתנהגותו המנומסת והמכבדת כלפי כל אחד.

אנחנו צוחקים ממנו משום שאנחנו יודעים שהעולם אינו כפי שראמזי מאמין שהוא. הסדר בו הוא מאמין הוא ריק: הוא נועד למכירת מצרכים. אבל מעבר לכך, האמונה בכבוד לאדם אחר ובארגון המערכת לטובת הכלל, שאם רק ניקח בה חלק יהיה עולם טוב יותר, אמונה זו נראית היום לאדם המצוי במציאות העכשוית, לא כל שכן המציאות הישראלית, כמגוחכת. ומי שמחזיק בה נתפס בעיננו במקרה הטוב כתמים ובמקרה הגרוע - כפראייר ואף כמי שמגיע לו שינצלו אותו.

בשמו של ראמזי מופיעה המילה עבד - אבל בספרו של רוברט ואלזר עליו מדובר כאן נדמה שיש עיסוק גרוע יותר מהיות עבד - והוא היות משרת. ההבדל בין אלו הוא המודעות. עבד הוא כמו נכס חי של בעליו, שתפקידו ביצוע עבודות שונות עבורו. המשרת לעומת זאת הוא בעל מודעות של אדון: הוא צריך לדעת נימוסים והתנהגות נאותה, הוא מכיר את הגינונים ואת טוב הטעם של אדוניו. אך הוא חסר כל. כלומר, המשרת הוא מעין בורגני ללא כסף.

יאקוב פון גונטן מגיע למוסד הלימוד בנימנטה המיועד להכשרת משרתים. אך המוסד הזה שאמון על הפיכת המתלמדים בו לאנשים ללא שאיפות, שתפקידם הוא לשים במרכז תמיד את צרכיו של האחר, מוסד זה אינו מתפקד: השיעורים נעים בעצלתיים, המורים ישנים בחדרי המשכית, אין סדר ברור ולא תכנית לימוד סדורה.

דמות המספר יאקוב הינה דמות מלאה אירוניה. היא לכאורה לועגת לסדר המוכתב על ידי החברה הגבוהה. יאקוב מגיע מבית אצילים וכמרידה בעולם הזה של חוסר שוויון ותפנוקים, אותו הוא מוקיא אך גם נזכר בו בערגה, הוא מחליט להתלמד כמשרת ו"לבנות את עצמו מחדש". אך מול דמותו מלאת האירוניה, המוצאת בכל עניין סביבו חוסר טעם וחוסר משמעות, ואשר לועגת ל"ראמזיות", להשפלה ואפסות עצמית, ניצבת דמותו של החניך קראוס, שהוא מעין ראמזי שכזה. וכך מסתבר שהאחד לא יכול להתקיים בלי השני, לא רק כמצב אנושי אלא גם כמצב קיומי. האמן הבוהמיין הלועג לאיש העסקים או לפועל או לחייל, כל אלו שמייצרים משהו ממשי, לא יכול להתקיים בלעדיהם וליהפך. בפעולותיהם היום יומיות והריקניות של בעלי המלאכה הללו הם מאפשרים את קיומה של התכלית האמנותית והאירונית הזו שיאקוב מייצג. אבל במין היפוך שכזה הופך קראוס, שרודה כל הזמן ביאקוב על עצלנותו ואי עמידתו בכללים - לתכלית כל התכליות, ובעצם למרידה של יאקוב בעולם ממנו בה. שכן המרידה, כפי שמציין יאקוב, אינה מתקיימת כלל ללא הדיכוי והכללים הנוקשים של החברה והמוסד הזה המייצג את הסדר החברתי. שכן אם אתה מורד באצולה ובבורגנות, כפי שמתאר יאקוב את עולמו של אחיו האמן המשתייך לאותן שכבות, אם אתה כופר בהשגת פרסטיז'ה ומעמד בחברה הגבוהה, אם אתה שולל את העיסוק המתמיד בצרכים האישיים של העצמי - אתה מצטמצם לבסוף להיותך משרת, מעין קראוס שכזה או ראמזי, אדם נטול שאיפות, תמים עד כדי גיכוך (וגם לא חכם אמנם) המאפס כל רצון אישי וחי את חייו למען האחר.

כשמסתכלים על זה בצורה זאת ניתן להבין את ראמזי וקראוס בהיבט חדש. ראמזי וקראוס אינם סתם דמויות מגוחכות ומולעגות. במידה רבה הן מרידה בעולם המוכר והתגרני הזה שלנו. למרות איוולותם הם מייצגים עדיין עולם אחר וטוב יותר, עולם בו ניתן להאמין במה שהאחר אומר. עולם בו אחד חי עבור האחר ונכון לשרתו ולחיות את חייו למענו. אנחנו לועגים לראמזי כי אנחנו כבר מכירים את העולם הזה שלנו, אבל אי שם בתוכנו אנחנו גם משוועים לדמויות כמוהו.

ואלזר מעמיד בכתיבתו הסבוכה מימדים רוחניים רבים סביב הדואליות הזו שבין האירוניה והאיש הטוב. עד כדי כך שקראוס כדמות מושווה לישו - בהפיכתו של המספר יאקוב למעין קראוס או קרזוס כלומר ג'זוס. כי הרי האדם הטוב, הנוצרי הטוב, הוא מי שמשרת את האל. אך כסופר מודרני ואלזר אינו פסקן בעניין זה - בין האמונה התמימה המיוצגת בקראוס ובין הספקן המודרני והאירוני יאקוב יש הצרחות כל הזמן ובסופו של עניין המוסד בנימנטה המתפורר הופך לפנטזית מסע אוריינטלית של יאקוב, התלמיד האחרון ומורהו, במחוזות קסומים כמו המדבר הערבי, הודו ועוד.

ניתן לראות עם כן שהפנטזיה האוריינטלית לגבי האדם הטוב, וכמוצא מהדואליות הבינארית של הטוב והרע המנוגדים לכאורה, מתקיימת היום בראמזי של קופה ראשית כפי שהתקיימה לפני מאה שנה אצל ואלזר בדמותו של קראוס. ראמזי הערבי חומק מזהותו של היהודי הטוב בהיותו בהגדרתו הלא ברורה (הלאומית, המגדרית ועוד) יותר טוב מהיהודי עצמו. הפנטזיה הזו, המגוחכת אמנם, חיה ובועטת עדיין ומקיימת לא רק את הלעג שלנו לתמים אלא גם את מאווינו להיווכח למרות הכל בקיומו עדיין של הטוב והתמים והישר, ובמי שעוד חי את חייו למען האחר. אנחנו, שאוהבים שמשרתים אותנו ותובעים את כבודנו מול כל נותן שירות- האם לא נדרשת מעט ענווה ויציקת מים על ידיו של ראמזי וקראוס הטיפשים והמגוחכים, שלהם אנו כל כך זקוקים?

לפני 3 שנים•קיקלופ מכונת ספרים
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

במרחק 7 שעות ו 10 דקות נסיעה מאוסטין, טקסס נמצאת עיירה ייחודית הנקראת ״הוט ספרינגס״ – מעיינות חמים ולשם החלטנו לנסוע בחופשת החורף.
ארזנו רק מעט והוצאתי את בגדי הים מהבוידעם ומבלי למדוד אפילו דחפתי את מודל ה-אוהל הדוד טום שלי לטרולי, מקווה שאותה גזרת גיטרה תטשטש מעט את עודפי החורף.
שמענו רבות אודות יופיו של המקום וקיווינו להשתכשך במים החמימים בערך כל היום.
אך כשהגענו לאזור קידמה את פנינו שמש אדיבה, פילנתרופית אפילו והיה חם כמו באפריל. לא חשתי צורך עז לטבול במעיין טבעי יחד עם עשרות אמריקנים ולכן עשינו סיבוב היכרות באזור המרכז.
נדמה היה כי חזרנו אחורה בזמן. היושן שלט בכל: בבניינים, בחנויות ואפילו באנשים.
כאילו העלו אבק והשמש רק הבליטה את הגרגרים הקטנטנים מעל ראשיהם.
נפניתי להביט בבני משפחתי שהתנהגו כהרגלם והבנתי כי אני היחידה שחשה בזאת.
העיר הקטנה כאילו צצה מתוך טבע פראי של גבעות ויערות, מתביישת בנוכחותה, מבליטה את צנעתה וכמעט חוששת לנשום.
הייתה לי הרגשה מוזרה, דבר מה העיב עלי.
נשאתי מבטי מעלה ועל גבעה לא נמוכה כלל, התנוסס לו מבנה בעל נוכחות כבירה, מאיימת אך עדיין מרשים היה בגודלו ויופיו.
משום מה חשבתי שבתוכו קבועים המרחצאות אך מבירור עם המקומיים הסתבר לי כי כיום הוא משמש כבית ספר למקצועות עבור נערים בעייתיים: חשמלאות, שרברבות, נגרות, מלצרות. המוסד הינו גם פנימייה ובו דרים הבחורים הצעירים.
הצטיידתי במצלמה ובבני הצעיר, משאירה את הבת עם אביה בגלידריה המקומית וטיפסנו על ראש הגבעה בתקווה שנוכל להיכנס לבניין ולהתרשם אך שומר מאסיבי עצר אותנו בכניסה ולא הסכים להכניסנו על אף תחנוניי וחינחוניי.
ניסיתי להוציא ממנו מידע נוסף אודות המוסד והוא סיפר לי שעבר כמה גלגולים ובעבר גם שימש כבית חולים לפצועים בגוף ובנפש של הצבא וחיל הים.
כעת הבנתי את חלחלתי ומיהרנו לרדת מהגבעה ולהמשיך בסיור החביב אלא שהמשכן הנורא התגלה בכל פינה, רחוב וסמטה. גם כשנכנסתי לאחת החנויות למדוד שמלה, ראיתי חלק מכתליו בחלונות הראווה ואפילו כשכבר עברנו את המרכז השוקק והתנועה הייתה דלילה, ארובותיו נראו באופק.
נוכחותו עקבה אחרי לכל מקום וחשתי כמעט רדופה.
דבר לא אמרתי לבני ביתי שמא יעמידו את שפיותי בסימן שאלה אך נשמתי לרווחה בערב, לאחר שעזבנו את המקום והמשכנו ליעדנו הבא.
כשקראתי את ״יאקוב פון גונטן״ פתאום הבנתי את אותה אימה. את היראה שפקדה אותי במקום ההוא. היה זה כאילו נכתב הסיפור בהשראת הבניין.
לרוברט ואלזר, מחבר הנובלה לא היו חיים קלים.
הוא נולד בשוויץ למשפחה מרובת ילדים ושאף להיות עשיר ומפורסם אך לא הצליח להחזיק מעמד באף מקצוע בו ניסה להתמקצע: ספרן, משרת, פקיד בנק, שחקן.
איש טרוד היה, רדוף, הססן וחולה בנפשו.
את חייו הבינוניים וחסרי המשמעות סיים במוסד לחולי נפש אך כתיבתו בעיני הייתה ללא דופי.
יאקוב, גיבור העלילה הינו נער צעיר המתקבל למוסד ״בנימנטה״ בו מלמדים את מקצוע המשרת. כיצד להיות יעיל ופונקציונלי עבור האנשים העשירים, לתת 100% מעצמך ולא לשאול שאלות מיותרות, להיענות לפקודות, לקמץ בחיוכים ובשום פנים ואופן לא להשתעמם אך הנער שוגה בחלומות ותהיות ועליהם הוא מספר לקורא באופן לא סדיר, קצת שחצני אך עדיין רגיש מאוד ומתחשב.
ממנו אנו למדים על הנערים האחרים, אודות מנהל המוסד ואחותו העדינה, המורה שכולם אוהבים ומוקירים.

הספר קצר, רק 159 עמודים אך יש בו מעין דחיסות, אווירת מחנק.
סיימתי אותו רק לאחר שבוע ומאז חלחל בי יום אחר יום באמצעות חלומות על הדובר ועל המקום שנלקח מחופשת החורף השנתית שלי והשתלב היטב באווירת הנכאים.
החיים לא היטיבו עם המספר אך הוא קרא אותם נכון והפער העצום בין העוני לעושר נשאר כמות שהוא.
בכנות עמוקה מגלה לנו יאקוב את תשוקתו להיהפך לעשיר אך בו זמנית בז למעמד היוקרה שלהם וחושף את מרדפם אחר הכלום הריקני.
על אף הפסימיזם הניכר והעצב שפושה בכל כמו גז עצבים, אהבתי מאוד את היצירה.
כתיבתו הזכירה לי את סוד קסמם של שופמן ופוגל שגם הם, קצת נשתכחו מלב הקוראים.
מומלץ למביני דבר, למיטיבי לכת ומטפסי גבעות לא ממש נמוכות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•shila1973
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

Jakob von Gunten/Robert Walser

כפי שזה קורה אצלי לעתים קראתי את הספר באנגלית כי הוא הגיע אליי במקרה בתרגום לאנגלית. והרי יכולתי לקרוא אותו בגרמנית ואפילו פשוט יותר, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, גם בתרגום מצוין לעברית!
רוברט ואלזר המחבר הגרמני-שוויצרי מכניס אותנו בעלילה מיד אל דמותו של יאקוב שהוא נער שעזב את בית הוריו הבורגני והפרובינציאלי ומגיע אל העיר הגדולה (שאיננה מזוהה אבל ע"פ כל הסימנים היא ברלין) והוא מגיע ללמוד בבית ספר קטן למשרתים שהוא גם פנימייה. היום זה נשמע לנו ודאי מוזר אך הספר נכתב ממש בתחילת המאה העשרים - אז עדיין גם היו אדונים שהזדקקו להם... הספר שהוא קריא מאוד לדעתי, כתוב כאילו הוא יומנו של אותו יאקוב המספר בו בגוף ראשון ליומנו, את כל מחשבותיו הכמוסות שלעתים הן אבסורדיות ונאיביות לחלוטין. אותה פנימיה מנוהלת ע"י אח ואחות המנהלים ומורים בה. אלא שאותם אח ואחות נראים מוזרים בעצמם, שניהם רווקים שמעולם לא התחתנו ומנהלים בצורה קפדנית את הפנימיה הקטנה. אנו נחשפים למחשבותיו של הנער שיש בהן נאיביות, הגזמה וציניות ביחסיו עם המבוגרים וגם עם התלמידים האחרים במוסד. התוצאה המתקבלת היא מעין סאטירה על החברה המודרנית ודרך כתיבת סיפור שהיא ממש שונה לגבי כל המקובל ברומן הקלאסי, ובוודאי שבזמן כתיבת הספר. (שיצא ב-1909) גיבוריו של ואלזר הם אנשים קטנים בעיניי עצמם, שאינם שואפים להגיע רחוק, אלא להישאר חבויים בקרן זווית כלשהי והם מאוד מרוצים מכך. עצם הבחירה במקום שגיבוריו שואפים להיות "משרתים טובים" אומרת הרבה... רק לאחר שסיימתי את הקריאה נזכרתי שבעצם קראתי כבר ספר של הסופר המיוחד הזה בעברית והלא הוא "עוזר לכל עת" של ואלזר ושימו לב, גם שם מדובר ב"עוזר" שגם הוא בעצם "האיש העומד בצד"... מעניין שרוברט ואלזר לא זכה לאהדה ציבורית גדולה בזמן שכתב את ספריו, אבל כן זכה לאהדה בקרב העלית אינטלקטואלית של דוברי הגרמנית: הוא השפיע על אנשים כמו קפקא ומקס ברוד. היו לו מבחינה כלכלית חיים קשים ביותר כי הוא לא הצליח לחיות מהכתיבה וגם מבחינה נפשית מצבו הלך והחמיר יקצר פה המצע מלתאר את חייו אבל בשנת 1929 הכניס עצמו מרצונו לבית חולים לחולי רוח ושנים רבות לאחר מכן גם סיים שם את חייו. הספר יצא כאמור גם בעברית בשם "יאקוב פון גונטן" מאת רוברט ואלזר ואני ממליץ עליו מאוד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סדן
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

אני קורא כעת את "אפר, מחט, עיפרון וגפרור" מבחר יצירות פרוזה פרי עטו של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר שיצא לא מכבר ונזכר בדברים שרשמתי על הספר הזה וחשבתי שזו הזדמנות נאותה להעלותם ולהמליץ לקוראים נוספים להתוודע לסופר המופלא ששבה אותי בקסמו.

בספר הזה שיצא בתחילת המאה ה-20 (1909) מספר ואלזר על מוסד להכשרת משרתים שאליו מגיע בחור צעיר. אותו בחור מספר על המקום, על חבריו החדשים, על מנהל המקום ואחותו שמקבלים מקום חשוב בחייו וגם על מחשבותיו וחלומותיו.

היה משהו תמים ואפילו רומנטי בסיפור הזה שמחזיר אותך לחיים שעדיין היו חלום מסתורי ומענג שהטוב נמצא בכל והרע רחוק מאתנו, וגם לראות בספר מעין נבואה שהגשימה עצמה משום שאת עשרים שנותיו האחרונות העביר במוסד לפגועי נפש עד שמת בגיל 77.

אני לא חוקר ספרות אבל מצאתי קטע שיכול לרמוז על כך בעמוד 86: "יום אחד תנחת עלי מכה, מין מכה קטלנית באמת, ואז הכל, כל הבלבול הזה, הגעגועים, האלה, האי ידיעה, כל זה, הכרת הטובה וכפיות הטובה, השקרים וההונאה העצמית, הנדמה לי שאני יודע ובכל זאת אינני יודע כלום – הכול יגמר. ואף על פי כן אני רוצה לחיות, לא אכפת לי איך."

זו יצירה צנועה ונפלאה שכמו שאר יצירותיו לא קנתה לה קוראים רבים, דבר שלימים קיבל תפנית וזכתה לקוראים חדשים עת ספריו יצאו מחדש בשנות השבעים של המאה הקודמת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חובב ספרות
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

רוברט ואלזר

רוברט ואלזר הוא אחד הסופרים הגדולים האהובים עלי. יאקוב פון גונטן חניך במוסד לנערים הלומדים להיות משרתים.
לעיתים התנהגות כפייתית ומסגרת נוקשה ומובנית מאלצת אותנו לחשוב מהו החופש האמיתי. אנו חשים את משמעות האלוף והיאוש הקיומי שבו. עולם דמיוני מסגרת מטורפת וגרוטסקית הנוגעת במהות האנושית העמוקה ביותר.
האם ידע רוברט ואלזר שאכן זהו גורלו והוא עתיד למצוא עצמו חולה נפש במוסד שנים רבות.(בשוויץ בברן)

לפני 14 שנים•סהר9
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
יאקוב פון גונטן

יאקוב פון גונטן

מאת רוברט ואלזר

הביקורת של רחל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של רחל
דירוג
3.0
לפני 3 שבועות

“מודה, לא נפל לי האסימון, הטלקארד, הסים קארד ואפילו לא ה-eSim. הקריאה השאירה בי רושם דל אם כי היו רג”

8/9
ביקורות על יאקוב פון גונטן
הבאה
סהר9
לפני 14 שנים

“רוברט ואלזר הוא אחד הסופרים הגדולים האהובים עלי. יאקוב פון גונטן חניך במוסד לנערים הלומדים להיות מש”