הפילוסופית חנה ארנדט ביקרה בארץ בזמן משפט אייכמן, ואחרי שראתה את הפקיד האפור המועמד לדין בגין פשעים נגד האנושות, כתבה את התזה שלה על "הבנאליות של הרוע". שישים שנה מאוחר יותר כתבה נועה ידלין על משפחה שבאה לגור במקום זול יחסית אך בעל פוטנציאל, שכונה אמנם מוזנחת אבל עם "אנשים כמונו" ומגיעים למקומות מפוקפקים עד מאוד. רוע הוא רוע, אומר לנו ניר ברעם. או לפחות רוצה לומר, גם אם לפעמים מגיעים אליו מתוך הכוונות הטובות ביותר.

עלילת הסיפור מתרחשת בין ההשנים 1938 ל- 1941 ובין גרמניה לברית המועצות. בגרמניה נמצא תומס הייזלברג, שהוא פרסומאי שעובד בחברה בבעלות אמריקאית-גרמנית, שעסקיה עם גרמניה האצית לא מסתדרים כל כך. תומס מפוטר מעבודתו אבל מעוניין להמשיך ולהתקיים ולכן מוצא עבודה בתור פרוייקטור למשרד החוץ הגרמני ומכין מסמך שהוא איפיון הלאום הפולני. ברוסיה נמצאת אלכסהדרה וייסברג, הלא היא סאשה, ביתם של אינטלקטואלים ממוצא יהודי. הוריה של סאשה, יחד עם קבוצת משוררים וסופרים מוגדרים כאויבי המשטר, והאחים התאומים שלה מבקשים ממנה שתיקח עליהם חסות כדי שלא ייזרקו לבית יתומים, וסאשה מתחתנת עם חבר מהתיכון שיש לו משרה במשטרה החשאית. כדי לנסות לגלות מה עלה בגורלם של אחיה היא מקבלת משרה בכתיבה ועריכה של וידויים של אסירי משטר, ובהם החברים של הוריה.

כמו כל אדם, גם סאשה ותומס משכנעים את עצמם שהבחירות שעשו היו הרע במיעוטו, אבל היו הטוב שהיו יכולים לעשות במסגרת האילוצים. אף אחד מהם לא הרג אדם בידיים חשופות וגם לא בעזרת רובה. הם ישבו מאחורי שולחן כתיבה וכתבו, אבל עבודת הניירת של כל אחד מהם שלחה אנשים אל מותם, ושניהם מגלים את תוצאות המעשים שלהם עןד במהלך הספר. תומס וסאשה נפגשים בעמוד ארבע מאות, ולמרות הפרומו המבטיח על הכריכה האחורית של הספר לא קורה ביניהם הרבה. למעשה עלילת הספר לא יוצאת נשכרת מהפגישה שלהם, וזה אפילו נהיה קצת קלישאתי מדי. שם הספר מטעה כי תומס הוא לא "איש טוב" הוא אופורטוניסט מכף רגל ועד ראש וזה עולה כבר בתחיל הספר ולא איזה שינוי לאור המאורעות, וגם סאשה עם כל אהבתה לאחים שלה עושה כבר בהתחלה דברים שקצת מוציאים אותה מקטיגוריית "אדם טוב".

חוץ מזה הספר מעניין, מביא את האווירה הנכונה - הן הגרמנית והן הרוסית. לטעמי דמותה של סאשה עגולה ומעניינת יותר וגם העלילה שלה טובה יותר והאיפיון מדויק יותר, כולל ציטוטים מספרות רוסית קלאסית ומודרנית. יש כאן זווית שונה על מלחמת העולם השנייה, בעיקר כזו שמזכירה שבעודה עומדת לצד בנות הברית במלחמתן מול הדיקטטור היטלר, גם רוסיה תחת הדיקטטור סטאלין עשתה פשעים איומים. עם זאת למרות הכוונות הטובות הספר ארוך מדי ולפרקים ממש מתיש, ולא מבהיר את הנקודה שאותה רצה, כך נראה לי, לומר.

ספר טוב. כבד, לא קל לקריאה, אבל מהסוג שמשאיר אותך עם מחשבות והרהורים.
התחלת הספר היתה לי קצת קשה. הצגת הדמויות נעשית עם המון רעשים מסביב עד שקשה להבחין בין עיקר לטפל, ובליל שמות רוסיים וגרמניים שוטף אותך כמו גל גדול ומאיים להטביע אותך. לדעתי אפשר היה להקל על הקורא את הכניסה לסיפור, אבל אם אתה מצליח להשאיר את הראש מעל המים ולשרוד את הרבע הראשון של הספר, ההמשך בהחלט שווה את המאמץ.

הסיפור מתחיל בשנת 1938, ומתרחש בגרמניה ורוסיה לסירוגין. פרק כאן ופרק שם במה שנראה בהתחלה כשתי עלילות מקבילות ללא נקודות השקה (אבל כמו בכל ספר טוב, זה רק נראה ככה). המלחמה הגדולה בפתח, אבל תומס, צעיר גרמני שאפתן, חלקלק עם נטייה למגלומניה לא יודע את זה עדיין. כשהרוחות הרעות נושבות בגרמניה ועוצרות את התקדמותו בשוק הפרטי, הוא מנסה לקחת את כישוריו השיווקיים ולהתאים אותם לצרכי גרמניה הנאצית, הגדלה והמתפשטת... במקביל, בלנינגרד, גם סאשה, נערה שהוריה עומדים להיאסר בעוון קשרים עם משוררת "חתרנית" (בסטנדרטים המטורפים של המפלגה הקומוניסטית), מחפשת דרך להציל את עורה, את משפחתה, ולהתאים את עצמה לתקופה.

יש דמיון רעיוני רב בין שתי העלילות הנפרדות. בהתמודדות של שני הגיבורים השונים עם הדילמות שהתקופה המסובכת שבה הם חיים מביאה לפתחם. בקוצר-הראייה של שניהם ובאי-ידיעתם את מה שצופן העתיד בחובו. הקורא, לעומתם, מכיר את ההיסטוריה ומביט בשני הטיפוסים האלה, כמו בשני דגים ששוחים באקווריום וחושבים שהם באוקיינוס האטלנטי, לא מבינים שהעולם כבר סוגר עליהם.

זו זווית מאוד מיוחדת להתבונן בה על התקופה, וניר ברעם הצליח להרשים אותי מאוד. גם במחקר ההיסטורי המעמיק והמקיף באופן בלתי רגיל שהוא ערך, בירידה לפרטי-פרטים של החיים היומיומיים בערים ובשנים שהוא עוסק בהן, גם בבחירת הדמויות הלא שגרתית שלו, שלא ניתן לנחש על פיה שמדובר בכותב ישראלי, ובעיקר - במורכבות שבה הוא מטפל בגיבוריו. עד סוף הספר לא הצלחתי לגבש דעה מוחלטת לגביהם. רגע אחד הם עוררו בי תחושות בוז וסלידה, וברגע האחר אמפטיה עמוקה... הספר מאתגר אותך לחשוב כל הזמן מה אתה היית עושה במקומם.

בשורה התחתונה, קשה להגדיר את הספר מהנה, הוא מאוד כבד, ובטח לא מתאים לכל אחד, אבל אני חושבת שמדובר בהישג ספרותי יוצא דופן לסופר כל כך צעיר (אישית, קשה לי להתאושש מזה שהוא צעיר ממני בשנתיים...). ספר שנותן נקודת מבט ייחודית על התקופה ומשאיר הרבה חומר למחשבה. לרציניים בלבד...

סוף סוף, אחרי הרבה אכזבות, ספר של חמישה כוכבים, ועוד ספר מקור. איזה כיף!
זהו ספר מורכב ולא קל לקריאה אך בהחלט שווה את המאמץ, למי שמוכנים להסתכן בנושא שלא קל להתמודד איתו, הגמישות המוסרית של אנשים מן השורה, של "אנשים טובים" משכילים ומחונכים, יהודים ואחרים, ובעצם של כולנו.
ניר ברעם כתב רומן היסטורי סוחף ומרתק, אך כלל לא בנאלי על אותה המלחמה ההיא, שכה הרבה נכתב עליה, אך סודה עדיין לא פוצח. שני הגיבורים שלו הינם טיפוסי שוליים חריגים ובלתי טיפוסיים בעליל, אך יחד עם זאת הם מעוררים עניין והזדהות עד לסוף המפתיע אך יחד עם זאת כל כך הולם ונכון. התמהיל המוצלח בין השפה העשירה, הדמויות המצויינות והתחקיר המעמיק יצרו רומן ישראלי כל כך לא טיפוסי. מי ייתן וייכתבו עוד הרבה ספרים כאלו המשלבים כתיבה מעולה עם סוגיות אתיות מעוררות מחשבה.
נב. בחירת העטיפה מצוינת ומשקפת בצורה מושלמת את רוח הספר.

מעולה. הכתיבה על מלחמת העולם השנייה היא ים שאין לו סוף. ברעם מצליח לכתוב ספר מרתק על שתי דמויות מורכבות משני עברי המתרס: הגרמני והרוסי. שניהם בוחרים ליישר קו עם שלטון התקופה, תומס עם המשטר הנאצי, ואלכסנדה עם שלטון הטרור הקומוניסטי, לא מתוך הזדהות אלא מתוך כורח ואולי חולשה, קשה לקבוע, אבל מסתבר שיש משני הדברים גם יחד.
אחד הצירים המרכזיים של הספר, לטעמי המרכזי שבהם, עוסק בשאלה האם באמת אפשר לעשות מעשים קשים ביותר, האם אפשר לשרת ולסייע למשטר הגורם סבל לאנשים רבים, ובכל זאת להישאר בפנים אדם אחר, להישאר אתה עצמך, שלא מאמין במטרות אותם הוא משרת. להישאר אנשים טובים.
במהלך הספר ברעם מעלה במחשבותיה של אלכסנדרה את הדברים הקשים הבאים:
"נותרו לנו כמה שבבי זיכרון שמרמזים שפעם, מזמן, האמנו שיש בנו גרעין של אמת, דבר שאי אפשר לסחור בו. אנחנו בוחרים להאמין שבחוץ אנו מעמידים פנים, ובחדר השינה עודנו מחזיקים באמת הישנה ההיא, המתוקה כטעם הילדות. אבל אין שניים: בנפש אין מחיצות, כל דבר מתפלש באחר, ביצה רבת גוונים. נדמה לנו שאנחנו מלהטטים, מעמידים פנים, עד שיום אחד, באיזה פיכחון לא רצוני, נבין - ואולי כבר הבנו - שההרגלים שלנו הם אנחנו" (עמ' 287).
ספר לא קל, אבל מומלץ מאוד.

אנשים טובים, כמו בכל מקום, יעשו את מה שאפשר לעשות באופן אישי על מנת לשמור על הביטחון האישי שלהם ( שכולל את כל המרכיבים שמשפיעים על צורת ורמת החיים), במשטר דמוקראטי, או כל משטר אחר, מכוון שכולנו שואפים לחיות בשקט בשלווה ובשלום.
אך מה קורה כשהלחץ המשטרי במדינות טוטליטריות מכריע את הרצון לעשות את הטוב והנכון לגבי הפרטים ולגבי החברה?
האם האנשים הטובים שבעת שלום, ישמרו על הפרטי הקטן שלהם וידאגו לטפח אותו, יחליפו אותו תחת לחץ המשטר לרצון הטוב הכללי, הציבורי, של המדינה?
בספרו עידן הקיצוניות , מתאר אריק הובסבאום מצב שבו גרמניה ורוסיה עברו תהליך של הקצנה כאשר האדם הקטן ״ נלחץ״ על ידי השלטון והופך מאדם קטן, שדואג לפרטי שלו לאדם שהוא
חלק מהכלל- אטום בציבור שרצונו מכוון על ידי המדינה.
במשטר טוטליטרי, חבורת האנשים שמופעל עליהם לחץ הופכים לאטומים אחידים, כולם נוהגים באותה הדרך ומקיימים את אותם החוקים כמו אחידות האטומים בחומר כל שהוא בטבע.
בספרו אנשים טובים, מתייחס , ניר ברעם בדיוק למצב אותו תיארתי לעיל.
שני אנשים טובים, בעלי רקע חברתי דומה, בעלי השכלה רחבה, מבית טוב, נלחצים על ידי משטר אשר הופך אותם לאטומים בודדים בחברה מכוונת, כמו אטומים בחומר.
לשני גבוריו, אין דרך להמלט מגורלם, ועליהם לציית ולהכנע למשטר ולקבל עליהם את גורלם, שאם לא פשוט יאבדו את חייהם.
כך קורה שסאשה מוכרת את הוריה לאובדנם , ותומס הופך למשת״פ של משרד החוץ הגרמני ועליו מוטל התפקיד לבנות פרדיגמה ולהטוות את הדרך לטיפול באוכלוסיה הפולנית על כל מרכיביה.
בהמשך , האנשים הטובים האלה, שכל מה שבעצם רצו זה לחיות חיים נורמאליים, נגררים על ידי המערכת ונמשכים איתה לגהנום.
האם הם ימצאו דרך להתחמק ולברוח מהגורל הצפוי להם?
האם יש בידם את הכוח והרצון למנוע את הצפוי לקרות?
ניר ברעם נוגע בספרו בתובנות רבות , שהמרכזית בעיני היא
היא יש לנו , לאנשים הטובים את הכוח לשנות את הקו , הגורל שצפוי לנו?
האם לנו, האטומים הקטנים יש את הכוח להתנגד ללחץ של השלטון ולכוון
את התנהגותו כלפינו על ידי התנגדותינו אנו.
ספר טוב!

***


בראש העמוד כתוב לי, "כתיבת חוות דעת על אנשים טובים". שזה מעניין, כי יש משהו קצת עלוב וציני בלבקר אנשים טובים, לא? והספר הזה, שהוא חתיכת ספר רציני, על נושאים רציניים, ולמרות הכובד שלו ומלחמת העולם השניה והשואה בשוליים וכל זה, הוא בעצם מדבר על דברים מתחת לפני השטח, כמו מהו מוסר אמיתי, וחלקי, ומה גורלו של מעשה לא כל כך טוב שרצוף כוונות טובות, והחיים העלובים והמאתגרים שקורים בשוליהם של אירועים גדולים ואיומים כמו מלחמות. הספר כתוב טוב, בשפה עשירה ופיוטית שמתאימה לתקופה ולא משתדלת מדי להיות כזאת (כמו ספרים של אלון חילו, למשל). אז מה הבעיה, בעצם?
נו מילא. מדובר במסה רצינית. ספר לא רע אבל גם לא מעניין מדי. תוך כדי קריאה מבינים כל מיני דברים על החיים, כל מיני "אה," כאלה, התחלות של מחשבות מעניינות אבל לא ממש משנות חיים. לא "אה!!!!" או "וואו!!" אבל בהחלט כמה הנהונים "בסדר"יים, התרשמות כללית מהיקף הכתיבה ומעומק התחקיר, בלי להתעלף מהסיפור המינורי ומחוסר השיאים (למעט קצת בסוף).
בסיכומו של דבר, יש פה חתיכת ספר רציני. ניר ברעם, שצעיר ממני בשלוש שנים, הצליח להוציא מתחת ידיו חתיכת עניין, אה... רציני כבר כתבתי?


***

אני בתקופה של קריאה מרובה, אתם בטח מבינים על מה אני מדברת. יש תקופות שהקריאה איטית וקשה להתפנות אליה ויש תקופות שעוברים מספר לספר. אז בתקופה שבה אני קוראת הרבה לקח לי לסיים את הספר מעל חודש והסיבה שהספר איכזב. היה כבד ומייגע.
קראתי את הביקורות על הספר לפני שהתחלתי אותו , והציפיות היו רבות.
אני יכולה לסכם שחיכיתי וחיכיתי שמשהו יקרה, שהעלילה תתקדם ושום דבר לא קרה.
העשרה דפים אחרונים היו המעניינים ביותר בכל הספר וגם את זה אני אומרת בהסתייגות.
ניר ברעם העמיס כל כך הרבה פרטים ושמות שקשה היה להבחין בין העיקר לטפל.
אני מסכימה עם כותבי הביקורת כאן שציינו שרוח התקופה עברה בצורה מדהימה. הדילמה איך
להמשיך את החיים בהתאם למשברים שפוקדים אותנו ברורה כאן מאוד. האם להמשיך לחיות
ובעיקר - איך לחיות ....
אך לצערי , הרושם העיקרי שנשאר לי מהספר הוא תחושת הכבדות ולא מחשבות שאחרי...
אני חשה פספוס גדול וחבל.

אם להתחיל מהסוף, זה אחד מהספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות.
אני ממעט לקרוא סופרים ישראליים, אבל ההפתעה העצומה שזימן לי "אנשים טובים" אולי תעודד אותי להשקיע בהם יותר.
הספר לא נופל ברמתו מהספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. היכולת להעביר את תחושת החיים בגרמניה הנאצית היא מצמררת ממש, וההמחשה של דריסתו הפיזית והנפשית של היחיד מרשימה במיוחד כשיודעים שהכותב לא חי ולא חווה בעצמו את מוראות אותה התקופה.
אבל מעבר לתיאור החי של התקופה האפלה בגרמניה, מצליח ניר ברעם לצרף לספר תיאור מעולה של תקופה אפלה ומקבילה בברית המועצות.
תיאור יכולתו של השלטון הסובייטי להביא אנשים לבגוד בבני משפחתם הוא תיאור העומד בכל הסטנדרטים הגבוהים ביותר של אותם אנשים שתיארו מצב זה מתוך חוויות אישיות, כמו ארתור קסטלר בספר "אפלה בצהריים" או "חוג הסרטן" של סולז'ניצין.
התחקיר העמוק העומד ביסודו של הספר תורם תרומה מכרעת לכך שאי אפשר כמעט להוריד אותו מהידיים. מומלץ בחום לאותו סוג של אנשים שלא רואים תוכניות ריאליטי ולאלה שזוכרים שספר טוב הוא אחד התענוגות הגדולים של החיים.

ניר ברעם יודע לכתוב המון מילים. בזה אין כל ספק. אבל הוא לא יודע לכתוב סיפור. הכתיבה שלו עמוסה, טרחנית, מסובכת ולא מובילה לשום מקום.