• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאת מאיר שלו

הביקורת של

תמונה של
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאת מאיר שלו

הביקורת של

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2009
סדרה:ספריה לעם #613
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
ציפי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“כל כך הרבה ביקורות כבר נכתבו על הספר הקטן הזה, חלקן קולעות בדיוק לדעתי וחלקן חולקות עליה, ואני קטונת”

20/98
ביקורות על הדבר היה ככה
הבאה
מיכאל
לפני 5 שנים

“הסופר מתאר אנשים ומקומות מעברו. את חלקם אהב ואת חלקם פחות. כתיבתו קלילה קולחת הומוריסטית, הכרתי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

לדעתי, בגלל שזהו מאיר שלו הספר הזה יצא לאור, קיבל פרסום ונכנס לתודעה,אבל, בעיני, הוא ממוחזר ומשעמם. זהו סיפור פרטי, על משפחה פרטית, עם בדיחות והווי פרטי שמעניינים במקרה הטוב את אותה המשפחה הפרטית ואולי הם יכולים למחזר את הבדיחות והסיפורים שלהם סביב שולחן הסדר או בראש השנה מבלי להשתעמם (אולי!), הדברים אינם מעניינים ואינם מעניינו את כלל הציבור, זה לא צריך לעניין אותי ואותך, בדיוק כמו שמה שקורה בביתי הפרטי לא מעניין אותך או את מאיר שלו. לא כל טקסט כתוב צריך להוציא לאור. סופר - גם אם הוא מאיר שלו, אינו צריך להוציא ספר פעם בשנה, זה לא מחמאה להתחרות ברם אורן!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של א.ל.
א.ל.
תמונה של מירב
מירב
תמונה של shortcuts
shortcuts
4קוראים|גיל ממוצע44|50%נשים

על המבקרת

תמונה של

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
121 ביקורות•5 נבחרות•2,038 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות121
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה2,038
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת60ספרות מקורית28מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

5 תגובות
מירב
מירב•לפני 15 שנים

גם אני חשבתי שהוא ממחוזר

אבל אני עדין חושבת שאפשר לספר סיפור משפחתי היטב- כמו בכל הספרים הקודמים שלו. כאן הוא פשוט גילה את הסוד מאיפה הסיפורים ובכך קצת הוריד מערכו... וחבל.
•לפני 15 שנים

וואי וואי..ביקורת קטלנית..אחרי זה שלו עושה במהרה הסבת מקצוע.

שירה
שירה•לפני 15 שנים

סופר טוב

אבל בהחלט ממחזר. כבר "בביתו במדבר" היה ממוחזר, ואת "פונטנלה" ו"יונה ונער" ממש שנאתי. שימו לב לספר הילדים "הגשם של סבא אהרון" שממחזר קטע מתוך "רומן רוסי", ולמוטיב "שלושה גברים מאוהבים באישה אחת" שחוזר על עצמו בכמה וכמה ספרים שלו.
•לפני 15 שנים

אוקי..גירמדת לו את כל המשפחה.אחרי ביקורת כזאת המסכן יחשוב פעמיים על סדר פסח או ראש השנה.נראה לי שהוא כבר ירד למחתרת.

אנקה
אנקה•לפני 15 שנים

וואוו הלך על המסכן.

דווקא נחשב אחד הסופרים הטובים שלנו.
5 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של

לשמור ולהגן

לשמור ולהגן

ריצ'רד פטרסון

שלום לכולם,

ראשית, אני מתנצלת על תפיסת מקומה של ביקורת כשזו איננה ביקורת.
אולם, זו דרכי להגיב על שאירע כאן בשבוע האחרון.
אין לי עניין ולא אגיב תחת בימת הביקורת, שם פרצו בחדווה וצהלה חמש-שש נשים, חלקן פעילות-רועשות-דומיננטיות מאוד באתר הזה, משועממות מאוד כך זה נראה (חלקן אגב, מובילות בפעילות בקבוצת ה-wa של האתר, שם ניתן להיווכח עד כמה עמוק השעמום וחוסר העיסוק שלהן לאורך כל היממה, ועד כמה חיפוש העניין מניע) ואם אפשר לשלב בו גם נימים של רוע – הידד, מה טוב ואם אפשר להיות רעים ממש – יאללה. זה פיקנטי, אולי יגוון קצת את השיעמום וימלא לנו יומיים שלושה צוהלים, מרכלים, מקשקשים) והרי זה לא פנים אל פנים ולא צריך באמת לשאת בתוצאות או לתת את הדין על מעשה – אז מה אכפת להן – להשתעשע, להתרגז, לרכל ובעיקר למלא את היום ב'עניין'. אז אני יכולה להמליץ לכן בחום, אולי, לתעל את הזמן הפנוי והשעמום למקומות טובים. אולי לטובת פעילות התנדבותית למען הקהילה, למשל.. (*** ואחזור לזה בהמשך) או אולי להמליץ לכן לנהל שיחות חולין עם אנשים, ממש, להביט בעיניים ולשוחח - ולא שיחות עשירות דמיון עם עצמכן, עם דמויות מספרים שאתן קוראות (אולי אתן קוראות יותר מדיי ספרים) או עם חברותיכן המשועממות ברשת.

הכול החל לפני מספר שבועות ע"י מישהי מהחמש-שש, אני יודעת מי ויודעת למה. צפיתי איזה תהליך – לא חשבתי שיהיה כה אלים (כן, אני מוצאת כאן אלימות). זה התחיל מפגיעה של אישה אחת, תוססת היא פגשה בדרך מספר נשים משועממות כשמסתבר (ומפתיע!) שכאמור חלקן מונעות גם מלא מעט רוע, ארס (השם לזה 'רשת עכביש רעילה').

לגבי התנהגויות רודפות, מדומיינות – אני ושכמותי נתקלים בתופעות כאלה מדי פעם (המניעים הם שונים. התוצאות דומות, בניואנסים כאלה או אחרים – שם יש דרך סדורה להגיב היא כתובה וברורה ומונעת משלבים והיא פנים אל פנים). כאן זה שונה. המסך מאפשר השתוללות. השבוע האחרון כלל בתוכו מלבד בליל השטויות וההבלים גם איום שהגיע באופן פרטי ועוד פרט (פריט) אחד – אלו גם עוד נמסרו לידי המשטרה בתוספת של תלונה.

(****) הצלחתן לרדת נמוך. אפילו מאוד. מונעות כאמור משעמום וחדוות רכילות (חלקכן סיפרתן שאינכן סובלות שיחות מסדרון וחלשות בקשר בין אישי ומעדיפות לשקוע בשיחות עם דמויות נקראות בספר – זה לא מפתיע - כן, התוצאות כאן) ומלא מעט רוע (כך נראית אלימות ברשת). כך אנשים ונערים חלשים יותר נשברים ולעתים מגיעים למצבים רעים – אולי אם תקבלו את ההמלצה למלא את זמנכם בםעילות חברתית – תוכלו להתנדב בעזרה ולפגוש ילדים-נוער שנפגעו מאלימות מאחורי המסכים – חלקם חלשים והם במצב רע).

אין בי כוונה לא להתעמת, לא לרדת עד לשם, לא לפגוע באיש כתגובה, כי אם אגיב תהיה כאן פגיעה - אני לא שם – לכן, וגם בניגוד אליכן (ואליכם – שהצטרפו בחדווה למסיבה) לא אציין שמות ולא אציין מניעים, לא דרכי טוויית ההבלים והשקרים שלכם. אינני צריכה לשתף פעולה. בטח לא לפרק "ראיות". בניגוד אליכן אני מאוד עסוקה ואין לי זמן לשטויות.. מי שפנה באופן אישי שמע עד כמה ההבלים שפוזרו כאן הם הבלים. לא ארד לכיוון הזה. (ותודה למי שמגיעה תודה).

שוב, מיותר לציין שאני אדם עסוק מאוד עם סדר יום גדוש ורב אתגרים - אין לי זמן גם לא יכולת יצירתית לעסוק בדמויות כאלה ואחרות לייצר או להכפיל אותן. אין לי זמן והדמיון שלי לא מרחיק לכת כמו שלכן (אולי כי אני לא קוראת כל כך הרבה.. נראה שקראתן יותר מדיי ספרים). כן, לפעמים אני מטפלת בבעיות של זהויות כפולות – אבל, זו איננה מחלה מדבקת.

ולסיום, אנשים יקרים, שמרו נפשכם. - האתר הזה שוקק תרבות, הוא נעים, יש בו אנשים נפלאים ונעימים ומעניינים – טוב להיות כאן. אולם, האתר הזה הוא גם כמו יער מן האגדות שמסתובבות בו כזאבים המשחרים לטרף מספר נשים (להערכתי חמש או שש לא יותר חלקן דומיננטיות מאוד ובולטות, חלקן שקטות מאוד. כולן טוות רשע לפני או מאחורי הקלעים, יחדיו. ובסגנונות השונים הצליחו בכריזמת-רשת כזו או אחרת לגרור אחריהן עוד כמה וכמה מכם. ההתנהגות הזאת לצד סגנון תגובה שהולך והופך שכיח יותר ויותר כאן באתר – מבטאים אלימות, בריונות. אפילו ביטוי פעוט כמו לכתוב לאדם שביקורתו, לפי ראות עיניו, היא "השמדת ערך" - זו בריונות.

שמרו נפשיכם.

שמרו נפשכם והתנהלו בזהירות. תמשיכו להינות מכל הטוב שהמקום הזה עם רובם המכריע של המשתתפים מעניקים. אהבתי את הקשר המאוד נעים ומעשיר עם רובכם.
שמרו נפשכם, השיר הזה מוקדש לכם - https://youtu.be/RKNIgtKeKfc

אותי הוא ליווה בימים האחרונים. אני אשמור נפשי במקום אחר, בו הזאבים גלויים וניתן להתמודד איתם פנים אל פנים.

לפני 8 שנים•
הזמיר

הזמיר

כריסטין האנה

הן היו שתי אחיות, ילדות, בשנות העשרים והשלושים המוקדמות, שגדלו בבית נורמטיבי פחות או יותר, בפריז עד ש.. איבדו את אמן.
והאבא, הוא בקושי התמודד עם עצמו, אחרי המלחמה הראשונה ממנה חזר כעשור קודם שתוי ומרוכז בעצמו, והחליט לוותר על שתיהן ועל הנורמטיביות וחילק את בנותיו – ויאן הבכורה, הנערה הרגועה, שמתאימה לחיי שגרה נינוחים - לידי החבר שהיה איתה. איזבל הצעירה, המורדת, הבועטת שנועדה לחיים פורצי דרך – לנדודים בין פנימיות.

זו נישאה וניסתה לבנות משפחה וזו נדדה ממסגרת למסגרת מחפשת איך לבטא את עצמה.

ויאן ואיזבל - הקשר ביניהן שלווה בכעס רב - נותק. הן גם לא הבינו אותו ולא סלחו לאביהן וכך נותק גם הקשר בין כל אחת מהן לבינו.

עד ש... פעמוני המלחמה השנייה החלו לצלצל וטרפו הכול. הוציאו מכל אחד מהשלושה עוצמות, יכולות וכוחות התמודדות.

עוד סיפור אחד חזק כל כך וסוחף וכל כך כנה על אומץ ואכזריות, על יכולת הישרדות וכוחות חבויים ואמונה.
סיפור שמביא עוד חלק-מילוי להבנה, עוד פרט לפאזל שמרכיב את התמונה הכוללת של אותה התקופה 1938-1945 מלה"ע השנייה.
הפעם בצרפת עם אותם אלה באוכלוסייה הצרפתית הקתולית, רובם חווים את התקופה בהכנעה, ייאוש, ציפייה שהימים האלה יחלפו. ועם השלושה כשכל אחד מהם בדרכו שלו ולפי אופיו, והחוויות שחווה - לא קיבלו באדישות או בהכנעה את ההתרחשויות - כי אם פעלו ככל יכולתם ומצפונם במאבק כנגד הכיבוש הנאצי האכזר.

ויאן, שנותרה עם בתה הקטנה בעיירת מגוריהם קאריבו, עיירה שקטה ומנומנמת באופיה שמתעוררת יום אחד אל הכיבוש הנאצי הציני ואכזר, ולפתע גם מגלים תושביה שחלק מהם יהודים ולהם הרי זה כלל לא אכפת או משנה, שכזו היא המורה בבית הספר והתלמיד ההוא בכיתה א' וההוא ב-ד' והילדה עם הצמות שיושבת בשורה השנייה, שכזה הוא בעל האיטליז, והפקיד במשרדי העיירה וגם אשתו של האופה. זה לא משנה ולא אכפת - כך היה עד עכשיו – עד שהתלמידה מהשורה השנייה, המוכר באיטליז, הפקיד ואשת האופה נעלמו כלא היו מעולם.
בכל פעם שמישהו נעלם מחייה תלתה ויאן בד צבעוני על עץ בחצר – עד שנאספו שם מבחר צבעים שהלכו ודהו ועדיין נראו רעננים הרבה יותר מהבגדים הדהויים והמטולאים שנותרו להן ללבוש ושהפכו כל כך גדולים על גופם ההולך ומצטמק מרעב. גם העץ הלך וקמל.. כל החצר.. ובכל פעם שמישהו הצטרף לחייה (איש אס.אס שבא לגור בביתה) מצד אחד הייאוש הלך וגבר ומצד שני, בדרכה שלה ולנוכח האירועים שהיא חוותה, מתגלה ויאן השקטה כעצמתית ואמיצה. ובדרכה שלה לוקחת חלק במאבק האזרחי ועוסקת בהצלת ילדים שהוריהם נלקחו / נרצחו / לא שרדו.

איזבל – שבאופן לא מפתיע מתגלית כאמיצה והמרדנות הטבעית שבה, מתבטאת בפעילות אידיאליסטית חסרת פשרות. היא חוזרת לפריז, מצטרפת למחתרת ופועלת במלוא יכולתה לצד חבריה, קבוצת המורדים המחתרתית, בכובש הנאצי האכזר.

אביהן של איזבל וויאן – גם הוא יפתיע כשיתגלה במלוא מצפונו שלא מרשה לו להביט מן הצד בהתרחשויות, ויפעל במלוא יכולותיו ובדרכו שלו.

ו"הזמיר" (שם הכינוי) לסוכנת שביניהן שבדרכה המרתקת והאמיצה עוסקת בבניית רשת ביצוע להשבת טייסים אמריקנים וקנדים שמטוסיהם הופלו מעל שמי פריז וסביבותיה לארצם, כנגד כל הסיכויים, בעיקר במטרה שישובו לפעילות המבצעית וימשיכו במאבק כנגד הכובש הזחוח והאכזר.

בימי המלחמה ולנוכח ההתרחשויות הקשר בין ויאן ואיזבל חודש. הן עכשיו גם הבינו אותו וסלחו לו לאביהן וגם קשר בין כל אחת מהן לבינו חודש.

לא כולם יראו את הזריחה של אחרי השקיעה.

כאמור, סיפור מרתק. מנקודת מבטם של אותם אלה שחיו בצרפת שנכבשה באכזריות, שספגה השתלטות על השטחים, על הבתים, על הרכוש, על הרעב והמחסור, גם על גופן של הנשים. עוד אחת מהמדינות שהתרוקנה מתושביה היהודים גם הקומוניסטים גם המורדים שנתפסו – באכזריות.

את דברי ימי המלחמה והמשפחה תספר לימים, בזיקנתה, האחות ששרדה.

ובנימה אישית, לחיות שש שנים בגרמניה כמעט שבעים שנים אחרי הכול, גם אחרי איחוד מזרח ומערב, לבקר ולטייל באיזורים הצרפתיים הגובלים בגרמניה, בגרמנים הגובלים בצרפת - הגבולות המתערבבים. פרייבורג ושטרסבורג, גרמנית וצרפתית. ולראות את האנשים שגרים בצד הגרמני וחוצים את הגבול יום יום לעבודה בצרפת. ולראות את הצרפתים שחוצים בסופשבוע את הגבול לקניות בגרמניה היותר זולה. חיים בערבוביה - ובבית הספר הגרמני צרפתית נלמדת כשפה שנייה וההיפך.
לראות את הערבוביה השלמה והכמעט מושלמת הזו ולא לאבד את התקווה ש.. (ולהבדיל את כל מכלול ההבדלים המתבקשים) שגרת שלום אולי לא בלתי אפשרית גם כשהכול נראה כל כך מורכב, מייאש, אפילו נורא.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני ילדיו שנספו ולאישה ברת מזל לה נותרו גם אחות גם דודה. הם נפגשו, שני שרידים, אחרי המלחמה ובחרו בחיים.
איזה יצר חיים ממש לא מובן מאליו ליווה אותם - הם נישאו ובחרו להשאר במולדתם - פולין, שם נולדה.
בהיותה בת ארבע עלו לארץ, אז נולדה גם מיה.
ענן כבד גר בבית שלהם - עם אמה, משכילה ואדיבה לבאים מבחוץ. מסבירת פנים בסגנון תרבותי ובמבטא כבד - ופניה שקועות.
דינה ומיה רזות וחיוורות עם צמות ארוכות, ארוכות - כי אסור היה לגזור את השיערות. מעולם לא השתתפו בפעילות חוץ. לא יצאו לטיול - גם לא לכזה של חצי יום - כי אסור היה להן. מעולם לא באו לים, למסיבת יומולדת, פעילות תרבות - כי אסור היה להן. מעולם לא הלכו לישון בבית חברה. לא השתתפו בפעילויות ל"ג בעומר, פורים, עצמאות - כי אסור היה להן... אם קרה ובאה אחת מהן אחר הצהריים לביקור בבית חברה - אסור היה לה לאכול אצלה דבר. גם לא מהקיוסק של בית הספר. רק במכולת של אלי גם הוא שריד "משם", מותר היה. קצת. אסורים היו עוד המון דברים.
לא לזרוק. לא לצרוך. לא לצעוק. לא.... לא... לא..

מיה הצעירה, בשנות התיכון מרדה - מרדה, בעטה ואפילו..הסתפרה! וכשהתגייסה (בניגוד מוחלט לחרדת אמה) לצבא - הלכה להיות מדריכה בבית ספר שדה - כן. וטיילה וטיילה וטיילה את כל הטיולים שלא טיילה עד אז. ונשמה ונשמה את כל האוויר שלא נשמה עד אז.
דינה - לא. היא לא מרדה. לא התגייסה (מטעמי חרדת אמה), לא התנסתה. לא טיילה. לא הסתפרה - היא לא... לא... לא..

והיה שם צל כבד שליווה אותה. לא ידעתי אז לתרגם אותו. לא יכולתי להבין עד כמה חנוקים היו הימים ויותר מכך הלילות - בבית עם האם - השריד החלול שכל שנותר בה - היו פנים שקועות וחרדות.
דינה הלכה ללמוד באוניברסיטה הכי קרובה לבית, מוסיקולוגיה ופילוסופיה וספרות - זה תרבותי וזה מותר. ומיה? מיה, שלא תדעו, הלכה ללמוד באוניברסיטה שבעיר המטורפת והמסוכנת (שם, בלב הסכנה - היא בחוג אסור, אני בחוג אחר - המשכנו להיות חברות, והקשר עם דינה הלך והתערפל), עד ש.. הסתיימו הלימודים - טיפול קליני ראשון - צריך שפן לתקופת ההתמחות.
דינה! הצעתי לדינה להיות ארנבת הניסיונות - כשהיא בתחילת שנות השלושים - לא יצאה מהארץ. לא חוותה. לא טיילה. עם צמה ארוכה נורא. עמוק שם בתוך עולם האקדמיה. היא הסכימה - טיפול ראשון שלי גם שלה - בו היא וגם אני הבנו את עומק הבור הבוצי "בור הדור השני" ממנו צריכה היא להיחלץ. גיששנו. חפרנו. נפלנו. הכאבנו וכאבנו כל הדרך החוצה משם. העמקנו, החלקנו, שוב נפלנו, קמנו.. ו.. הגענו - היא ניצחה.
ניצחון קטן בדרך - יום שישי, אחרי אחד המפגשים שלנו - יצאה.. לטיול! טבע! עם חבר! ולא סתם - עם שק"ש, בחוץ, מתחת לכוכבים. אכלה! במסעדה - ולא קרה כלום. התקשרה אליי, דומעת בהתרגשות - ניצחנו, סיפרה. עוד לא, עוד קצת אכזבתי אותה.. ובדרך, ניצחון קטן שני - מעשה שאסור היה אפילו להרהר בו קודם - היא עברה להמשך החיים האקדמיים אל העיר המסוכנת. שם גם.. הסתפרה. ניצחתי סיפרה - עוד לא, עוד קצת..
וכן, בסוף זה קרה - אחרי יום השואה בשנה שעברה, התקשרה נרגשת וסיפרה שהיא ומשפחתה שהקימה - יצאו בקיץ לטיול. טיול טבע, טיול נופים, עיירות וערים (ולא שום דבר אחר!) - טיול לעשרה ימים - בפולין !!! מעשה שלא יעשה מבית - כן. זה היה סוף תהליך השחרור שלה, סגירת המעגל.

וביום שישי שגרתי בחודש יולי. בברלין אולי קצת לבד. אפור ודי גשום וקולות התיירים מכניסים קצת צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה לי בשיחת טלפון מהארץ. דומעת מהתרגשות וסיפרה על הטיול.
ואמה של דינה - כבר קשישה, אפלה ושקועה עמוק בחרדות.. שם באושויץ-בירקנאו נחתם גורלה - שורדת. ניצולה.

ויש מי שבאותם הימים האפלים, בצל אימת הרייך השלישי, שם בברלין, גם העז.
העלילה מתארת את החיים בברלין של ימי המלחמה. את האווירה ברחוב, במפעלים, כשבמוקד סיפורם של אוטו קוונגל ואנה אשתו, זוג גרמני שאיבד את בנם האנס בחזית. אנה שותקת ואוטו מרגיש שיצא מדעתו אם לא ינסה להגיד, לעשות, למחות, משהו לשנות - הוא חייב אחרת לא יוכל להמשיך. החליט למחות, לבד, בדרכו שלו (ובתמיכתה המסוייגת של אשתו) -ניסה להקים קול מחאה ולעורר את תושבי ברלין. כתב אלפי גלויות כנגד השלטון הנאצי ופיזר אותם בניסיון להגיע אל ולעורר את דעת התושבים. את קול הסביבה המחפשת שפיות. ניסה ליצור מגמת התנגדות כנגד השלטון הנאצי. הייתה זו תמימות ונאיביות אל מול אווירת החשד ויותר מכך המלשנות למפלצת הרשע ומהר מאוד הם (שניהם) נתפסים בידי הגסטאפו והמשך גורלם מגולגל בסיפור (הסיפור אמיתי).
בשנת 1947, כמה שנים לאחר תום המלחמה, כתב הנס פאלאדה את סיפור המחאה של אוטו קוונגל. במקור שם הספר Jeder stirbt für sich allein = כל אחד מת בשביל עצמו.

הספר מעורר מחשבה, נותן עוד נקודת מבט אל הפאזל שמרכיב את אותם הימים. ולצד ההמלצה לספר ממליצה גם על הסרט הטוב "לבד בברלין" שהופק ב-2016, עפ"י הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
שהיד

שהיד

דני בר

יום שישי. ערב. גשם מכה בעדינות על השמשות, עוד שבת שקטה. אור נרות, ארוחת שישי.
אלה מבלים בבית עם המשפחה. ההם בבילוי סוער. קבוצת נערים בעוטף עזה נפגשת בפארק קצת אלכוהול קצת קיטורים.
יש הישנים בשקט של עונג שבת אחרים מתכננים טיול בטבע לבוקר שלמחרת. תינוק באיו"ש, ילדה בתל אביב ישנים בשלווה במיטתם החמה מחבקים דובי חום מחייך. חדשות ynet הערב כמו בהדממה. שקט.. החיילים - חלקם בבית בחופשת שבת, האחרים – על משמרתם בעוד משחק כדורסל או טטריס בין שמירה לשמירה.. גלגל"צ מעדכן שהתנועה בכבישים בלי הפרעה זורמת.
שקט כך נדמה - באויר, בים, ביבשה - בכל הגזרות.
כך נדמה. רק נדמה..
בעוד אזרחי המדינה כולם - בני כל המגזרים, הדתות, הגילאים, הדעות, האמונות - בכל היישובים, שקועים בבילויי השישי שלהם,
עסוקים - 'ברווז עיתונאי', 'סוסון ים', 'חליל הקסם', 'חלילית צד' [המקסימה], 'בובה פראית' - והיצירתיות.. מה אתם יודעים, עוד ארוכה...לצדם של אבו עזלאן, יריב, ורד וערן - השטח בשקט רוחש בהם בעברית מתובלת במילים וביטויים בערבית מדוברת (ושוקראן תודה לדני בר, שהקפיד על פירוש המילים לצדן).
הם פועלים לילות כימים בפעילות מבצעית ומודיעינית וגם במכלול עניינים אישיים במקביל כשרובנו לכאורה חושבים שהימים שקטים.
בשהיד, מתואר סיפור אחד מיני רבים, סוערים בשקט ומסתוריים שמתמקדים בין השאר בסיכול הרע ושמתרחשים בו זמנית.
סיפור אחד אשר נע על ציר חברון-חלחול-תרקומיה-בית לחם-קראקאס (ונצואלה)-ירושלים-תל אביב. סיפור אחד שעוסק בפיגוע פח"ע בלב תל אביב.
ותוך כך מביא גם מתוכם, מרחשי ליבם של השותפים לעשייה. תמונות מחייהם, המניעים שלהם, הלך מחשבתם.

התוצאה היא תמונה סוחפת ומרתקת אל עולם הצללים, האנשים והפעילות הרוחשת.. בעיקר בלילות, גם בימים.
סיפור בין 205 עמודים. קראתי אותו ביומיים (נדיר מאוד) - מצד אחד הרגשתי שהוא נגמר לי מהר מדי. מצד שני - לטעמי, הוא נותן את הסיפור במינון הנכון. אין מילים מיותרות. אין גם חסרות.
ספר מתח שהשאיר הרהורים על המקום הקטן הזה בו אנו חיים. על השפיות לעתים אמתית לרוב לכאורה ועל כמה הסיר הזה מבעבע ונפיץ ועל כמה הוא יכול לרתוח ולגלוש ברגע אם לא עושים את כל המאמצים לסיכול ולמניעה.

הספר הוקדש ע"י הסופר "לאנשי שירות הביטחון ולעובדי השירות שאינם עמנו עוד"
ואני מוסיפה לסיום הביקורת, מילות הערכה לאנשי שירות הביטחון ולחיילי יחידות צה"ל שלצדם - הערכה ענקית ותודה על השקט..
ולדני - תודה על ספר מרתק ומעורר מחשבה.

** זוהי ביקורת של בינתיים לסיפור שהתפרסם במהדורה הישנה. בהמתנה לסיפור שעתיד לצאת במהדורה חדשה.

לפני 9 שנים•
התיקנים

התיקנים

יו נסבו

הספר השני של יו נסבו בכיכובו של הארי הולה.
הפעם נבקר בבנקוק המהבילה.
הארי הולה, כאן למעשה בהופעתו השנייה (לא מצליחה להבין את הרעיון מאחורי פרסום הראשון והשני רק לאחרונה), נשלף מהפאב השכונתי - אל עוד פרשת חקירת רצח.
גם הפעם בקצה האחר של הכדור.
גופתו של שגריר נורבגיה בבנקוק נמצאה ע"י יצאנית, כשהוא מוטל במיטה, בחדר בבית מלון מפוקפק.
הוא נמצא כשסכין נעוצה בגבו וחוצה את לבו.
בנורבגיה - ניסיון להשתיק את המקרה ולא להציגו כרצח. הסיבות הן פוליטיות / דיפלומטיות.. במקביל החלטה לשלוח בלש מנורבגיה שיוביל את החקירה, בין השאר מאותן הסיבות.
וכפי שהארי הולה הגיב כששמע פרטים ראשוניים לקראת המשימה אליה נשלח והתבקש לא לחשוב אוטומטית "רצח": 'ואללה יכול להיות שמדובר במוות טבעי..?!? מה אתם אומרים?!?' - כך, רק בסקנדינבית צינית ובתוספת אדי האלכוהול.
אמר ונחת אל רחובות בנקוק המיוזעים.
פרשייה פתלתלה, עקלקלה, מתוחכמת, תפורה היטב ומומלצת, הפעם בנוף המשוחרר, הלוהט והמיוזע, הלא מוכר עד מעיק לבלשננו המבריק.
באווירת סקס, סמים וטוקטוקים סביב, נחקרת עד לפתרונה פרשייה טובה שלא מסתיימת עד שהיא לא מסתיימת. התפתלות והשתלשלות הסיפור יזכירו במשהו את סגנון תפירת הפרשיות שיגיעו אחרי (אבל כבר הכרנו).

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
גרעין של אמת

גרעין של אמת

זיגמונט מילושבסקי

פולין. ורשה, סנדומייז'.

שלוש פעמים ביקרתי בפולין - גם בוורשה - לא' לא מצליחה לראות בה יעד לטיול. בילוי בטח שלא. שלושת הפעמים היו במסגרת ה'מסע לפולין' - אל ההיסטוריה, אל מחנות ההשמדה.
ורשה.
נמצאת גם היא במסלול המסע, אל העבר המעיק מנשוא שנמצא שם - בפולין של מתחת לפני השטח.
ומעל - מחייכת אל עוברי האורח. עוטה לבוש צבעוני שעוטף את האפור. מזמינה - נראית עיר מרתקת.
במבט מן הצד - תוססת. מתאמצת. ויותר מכל משלבת ישן וחדש. בין מזרח (אירופה) ומערבה. בין בבושקות ל- Galaxy S7
נהר הוויסלה שחוצה אותה, וזורם בה בשצף, הגשרים המחברים את החיים על הגדה המזרחית לאלו שעל המערבית.
ו... היא חיה - מאוד חיה.

התחושה המובילה: ורשה היא מיקרו לפולין כמאקרו - חווה הווה לא מגובש, מבולבל משהו, חיה הווה של בין לבין. נראית כמחפשת זהות. היא הייתה.. שואפת ל.. מחפשת עצמה - ובינתיים, נעה בין העבר המדמם (על כל משמעויותיו); הקומונסטי; הקודר. לבין עתיד שהיא רואה בו אידיאל, מביטה בקנאה אל שכנותיה ממערב, שואפת להיות כמותן, מנסה לחקות אותן. דמוקרטיה, פתיחות ונאורות, אולי אפילו קפיטליזם. מתנדנדת. נו, מה היא מזכירה לי, לעצמי מתלבטת? כן, זהו, ירדה התובנה - היא בין מוסקבה לברלין, זו התחושה.
כך גם תושביה - הפולנים של היום - בין אז לאחר כך, לא יודעים. מנסים לשכוח. רוצים. נפתחים. שמרנים. מתירנים. נסגרים - מתנדנדים.

זוהי בדיוק פולין שפגשתי גם ב"גרעין של אמת".
פולין. ורשה, גם סנדומייז' - העיירה בה מתרחש חלק גדול מן הסיפור (עיירה ציורית טיפוסית ומנומנמת. שאנשיה - מפתיעים. מפתיעים בניסיון לחיות כבר עתה, בהווה המבולבל, את העתיד המתירני והחופשי אליו המדינה שואפת, אך נופלים שוב ושוב אל העבר - תוך כדי הצמדות לאמונות טפלות. לפולחן. לגזענות ורתיעה מזרים, לסטיריאוטיפים. כן, הם רוצים להידמות למערב מחקים אותו כפי שהם מבינים אותו - ויוצא להם מבולבל - מתירני מדיי, פרוע מדיי, חופש ששכח גבולות וברקע כל העת העבר - סימני, גילויי, חשיבה אנטישמית כאן ועכשיו ו.. זה יוצא להם טבעי.

כל אלה מהווים את הרקע והתפאורה למותחן של זיגמונט מילושבסקי.
הבלש, תיאודור שצקיי (שכיאה לבלש תוצרת המערב - מוכשר ומבריק אבל מורכב, גרוש חדש, שרמנטי וכריזמטי ובודד - גם הוא) מגיע מהבירה המתחדשת אל העיירה המנומנמת כדי לחקור פרשת רצח מיסתורי של אישה מקומית.
בדרך לפתרון חקירת הרצח, תוך כדי סיפור סוחף, קצבי וטוב נמצא סימני דרך בדמות סוגיות עבר מטרידות שאינן נותנות מנוח. בדמות רמזי עבר כולל חשש שהרצח הינו אקט פולחן יהודי. בדמות עתיד רצוי מערבי שגם בו אין הרבה מנוח. הכול בתוך ההווה המבולבל. סימני דרך נוספים יהיו חייו האישיים ולבטיו של שצקיי, תיאורי הכנסיות ויצירות האמנות שבהן, המסורתיות הדתית.
הדרך כוללת סיפור מתח טוב, סוחף ולגמרי מומלץ. כשמעליו כמו מעופף שקוף ודינמי הדמון היהודי נוכח לא נוכח. ובקרבו - מוזכרים פה ושם האוכל, האווירה, התאורה – ש...לא כוללים את ה'פולנייה' הידועה..

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
החצר הפנימית

החצר הפנימית

דני בר

https://youtu.be/OER8dtQPF14

"כל מי שחיפש לו רגעים של שלווה ושל התעלות רוחנית, יכול היה למצוא אותם בה. כמו הילכה קסם על מבקריה, ידעה החצר להרגיע את הנפש הסוערת, לרכך את טון הדיבור החד, ללטף את הכאב. אם השדרה הייתה מפלטם של האוהבים, הייתה היא מפלטן של הנשמות האבודות ושל הכמהים לשלוות נפש" (עמ' 132).

ואני מוסיפה: כל מי שחיפש לו רגעים של סערת רגשות, התרגשות, פעילויות גלויות וצללים של מתחמקות - יכול היה למצוא אותם בה.
ועוד מוסיפה: אילו יכלה זו לספר את שראתה ושמעה ו'חיה' במשך השנים – איזו היסטוריה אפשר היה לגלות.. באמצעותה.

ובא דני בר, סופר הספר ומביא פרשה עלומה מהזיכרונות הטמונים בה.

החצר הפנימית 'חיה' חיים מלאים גלויים וסודיים, בלבו של כפר הנוער בן שמן. באותן השנים, הכפר כמו אי-יהודי בתוך סביבה אחרת. את שדותיו המערביים חוצה ואדי ג'ינדאס. לוד וכפרים ערביים סביבו. משפחות ספורות חיות בתחום שטחו עוד בטרם הוקם הכפר (בשנת 1927 על אדמות בית החרושת "חדיר") ונשארות שם (ביניהן משפחת פרימן, המשמעותית במהלך הסיפור), להגיע לכפר – היה כמו להגיע לקצה העולם.

הסיפור שלפנינו מתרחש שם, בכפר, בשנים 1939 – ינואר 1940

בארץ שולטים הבריטים. הסביבה רוחשת פעילות, היישוב היהודי באמצעות ה"הגנה" והמחתרות האחרות בפעילות חשאית המשחקת בכללי משחק כפול: מאבק בבריטים (ולעתים גם אל מול היישוב הערבי) לטובת המטרה: עצמאות - מכאן. הימנעות בהגדרה מפגיעה בפיקוד הבריטי תוך הבנה שהם ינהלו את המאבק בגרמנים אם אלו יגיעו לא"י - מכאן.

ובתוך הרחש-בחש הביטחוני והאחר סביבו, בכפר החינוכי בן שמן החיים החינוכיים והערכיים והחברתיים - מתנהלים. במרכז ניצבת כאמור - החצר הפנימית – זו ראתה ושמעה כל כך הרבה, מה הרבה? הכול – היא אוצרת בתוכה אינסוף גלוי ואינספור סודות, והיא החצר הדוממת-חיה את מרכז הפעילות של שני הסיפורים המשתלבים זה בזה:

הגרעין: 1939-ינואר 1940 סיפורה ההיסטורי של פרשת ריגול (אפילו כפול) עלומה ושל תעלומה הקשורים בכפר בן שמן וכן סיפורה של הפשיטה הבריטית בפיקודו של מורטון על הכפר. הפרשה, התעלומה, פתרונה - הם מרתקים. לא פחות מכך – הדמויות, חלקן אמתיות, חלקן מבוססות על אלו שהיו – מעניינות, צבעוניות, שונות כל כך – הכול מתגבש לסיפור מתח סוחף.

המעטפת: מעניקה היכרות עם ההווי והחיים בכפר הנוער בן שמן באותן השנים 1939-1940, את הכפר ייסד (בשנת 1927) וניהל ד"ר (זיגפריד) להמן, רופא ילדים ואיש של אידיאולוגיה וערכים. הוא ראה בכפר ובדרך החינוך ייעוד, גר בו עם משפחתו והקדיש את חייו למטרה: הצלת הילדים (בשנים המדוברות מאימת הנאצים). וחינוכם בדרכו. הטמעת הציונות והתרבות, אהבת האדמה והעבודה החקלאית וחינוך לאהבת האדם באשר הוא אדם מתוך כבוד ושוויון. ד"ר להמן, אדם נהדר וקצת נאיבי שהאמין וחתר לדו קיום בין היישוב היהודי והערבי. לצדו של ד"ר להמן שקקו החצר והכפר דמויות נוספות של מחנכים ושל צוות העובדים, גם כאן הן מרתקות, צבעוניות, מגוונות ובסיוע החניכים - מובאת האווירה אותה אפשר ממש לחוש: חיי הנוער, ההווי בחול ובשגרה, בשבתות ובחגים, מסורת המוסיקה הקלאסית, הנגינה ואפילו האופרה שליוו את הכפר כולו בשחרית מוסיקלית, ובמפגשים מוסיקליים רבים נוספים בשבתות ובשגרה. ובמרכז בכפר והעשייה, כמובן - החצר - החצר הדוממת החיה שראתה כל כך הרבה ושנוצר סביבה הווי של עצמו – ילדים, נוער ומבוגרים. לילות וימים בשלל גוונים. שמחה ועצב. אווירה חגיגית וימים נוגים. אהבות ראשונות וכאלה נסתרות, וקנאות ובכי וצחוק ושיחות. ימים של מתח ודאגה ושל רגיעה ושלווה. שבתות בלבן וימי חול בכחול. עבר, הווה, קשרים מתהווים, הרפתקנות, שובבות, היסטוריה, לילות וימים - גלוי ונסתר - דמויות ברורות וצללים והכול עוטף את סיפור הגרעין בנוף ילדותם של החניכים, לחלקם יזכר כגן העדן של ילדות.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח,
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"

הסיפור מובא בסגנון הדיבור ובשפה האופייניים לאותן השנים. מתובל פה בביטויים בערבית, שם ביידיש, ממש מכניס לאווירה.

ולסיום, הערה לדני בר – לא קורה הרבה שסופר הספר קורא את הביקורת. חשבתי, הנה הזדמנות פז "להיכנס" בך קצת בביקורת נוקבת. מצטערת, לא מצאתי. אהבתי את סיפור המעטפת ואת הגרעין. אהבתי גם את ההקדשה בתחילתו: "באהבה רבה לחניכי כפר הנוער בן-שמן לדורותיהם" בכתיבתך, בין השורות ובתוכן, חשפת את הקשר העמוק שלך אל הכפר. אל חניכיו ומחנכיו לדורותיו. הבאת את נוף גן העדן של הילדות ביופי של סיפור. תודה תרתי-משמע.
.
https://youtu.be/OER8dtQPF14

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
נשים קטנות [מהדורת 2011]

נשים קטנות [מהדורת 2011]

לואיזה מיי אלקוט

סיבוב קטן בחנות הספרים, ושוב חוזר הקטע הזה. כמה פעמים הוא כבר הביט בי הספר "נשים קטנות". קחי אותי, כדאי לך, מבקש. מביטה בו בחזרה - היי, רוצה אותך אשמח שתבוא, ממש, אלא ש.. אבל גם, לפני מלא שנים - בשנות הנעורים קראתי אותך, בגרסה אחרת. את הסרט ראיתי כמה פעמים.. וכעת שוב - אתה כאן, אני כאן - אבל בעייה, אין לי בנות - שבטוח בטוח יקראו בך ויאהבו את הסיפור וישמרו אותך לתמיד. רק בנים יש כאן אתה מבין, והם כאלה.. אתה כמו לא שייך עם הכריכה הזו וציור הבנות והסיפור הקלאסי המקסים. אז, למי אקנה אותו?
אל תרגיש בודד, חכה מעט, תיכף וודאי תגיע איזו נערה ותקנה אותך, תלך איתה ויהיה לך טוב..
או אולי, ובעצם, לא, כן.. יודע מה - הסרט נהדר - אתה, בטח גם. אז, אז למה שלא תהיה על המדף ומדי פעם תדופדף?
יש... וכשהוא כבר בשקית, בדרך הביתה - רואה בדמיוני את המבט של הבנים - מה זה, מה עושה פה ספר ילדות? קטנות? אולי קנית גם סרטים של צמות? מה נהיה ולמה הוא פה? ושוב מהרהרת ונזכרת, כן, גם שמלות מתוקות של ילדות תמיד הביטו בי בחנויות, החזרתי מבט - קצת זועם ולא מאוד נעים - בדרכי אל מדפי בגדי הספורט של הבנים. אז הפעם, החלטתי, "נשים קטנות" אתה בא איתי הביתה, אז מה אם ישתעשעו הבנים, אז מה אם מזמן עברתי את גיל הנעורים...

ימי מלחמת האזרחים בארצות הברית, החל מ- 1869 והשנים שאחריה. בית פשוט בעיירה כפרית, בבית משפחת מארץ' ארבע בנות מתבגרות, אתם כבר מבינים... - לכולם זו תקופה לא קלה, ימים של מלחמה, אב המשפחה כומר שיוצא אל החזית. לא פשוט שמבחינה כלכלית. יש מצוקה קצת עוני, כל אלה הם הרקע לסיפור התבגרותן של ארבע הבנות: מרגרט (מג) הבכורה - רצינית, אחראית ושקולה, אמא קטנה. ג'ו המקסימה - מרדנית ופרועה, ילדה שובבה ושמחה שחולמת להיות סופרת. אליזבת' (בת') ביישנית וטובת לב שרוצה לרצות את אבא-אמא-והאחיות רק שיאהבו אותה ויהיו מרוצות למרות שבסתר לבה הייתה מעדיפה להסתגר ולנגן כל היום בפסנתר, היא השברירית מכולן, חולנית וחלשה. ואיימי הקטנה, רכה ועדינה שחולמת להיות ציירת. בקטע של מותרות, בגדים ובנים ועזבו אותה משאר העניינים..
אבל אין מותרות, יש קשיים בחיי היומיום. יש שכנים עשירים וזה מקשה - ו.. חלומות זה יפה אך יש משימות של עבודה בבית ועזרה בפרנסה, יש גם משברים. ברקע הרבה צחוק וכאב. ניצני פמיניזם ומי שבעד ומי שלא. הווי, חוצפה ותמיכה הדדית, רצינות ורוח שטות. עם הסיפור הראשון שנכתב בתקווה שיהיה לספר. הציורים והתקוות. ריבים ותככים לצד הרבה אחוות אחיות ודאגה הדדית. אהבה ראשונה. קנאה ראשונה. חלומות ומחלה שהמיתה את אחת הבנות. המלחמה שנגמרה האחות הראשונה שנישאת, וזו שנוסעת מאוכזבת אל הפרופ המבוגר למצוא אולי את הטוב בארץ אחרת.
הוא כל כך פשוט, סיפור קלאסי נאיבי מלא תמימות שמלווה ארבע נשים קטנות אל ההתבגרות.

יודעים מה - הוא מקסים. הוא כל כך מתאים לנשים קטנות בכל הגילאים. ממתק מנחם לימים קרים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•
ילד מקולקל

ילד מקולקל

דרור שגב

מעגל נסגר ומעגל נפתח.
בכל אחד כמעט יש מעט או הרבה 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו, שאנשים נגעו בו, שהחיים פיתחו אצלו רגישויות והפכו אותו לכזה.
כבר בילדותו או נעוריו או רק בבגרותו או רק בערוב ימיו.

לא, אין ילדים מקולקלים - יש ילדים, נערים, מבוגרים - כה רגישים לאירועים, לתגובות או נגיעות אנשים, למצבים - שהם מגיבים ב"קלקול".

לא, אין ילדים מקולקלים, מה זה 'ילד מקולקל' - כך הגבתי לביקורת הראשונה שקראתי לספר הזה ועוד הוספתי שקשה לי עם שם הספר. מה פתאום 'ילד מקולקל', אין דבר כזה.
ודרור שגב, כותב הספר השיב לי - אשמח שתקראי, אח"כ נדבר על ילדים מקולקלים, גם על השם.
אקרא ואגן על הדברים שלי, חשבתי. קראתי. התחברתי אל הסיפור במעגל משלי שנפתח ונסגר. כל כך התחברתי. והשם - הכי מדויק.

סיפורם של אברם ושל ערן ושל אברם וערן. ותהליך של טיפול פסיכולוגי. ודיאלוג וחיבור מופלא. ושני מעגלים שנסגרו ונפתחו.
אברם, פסיכולוג קליני שעובד עם ילדים ונוער, 'מתקן נפשות מקולקלות' כך מגדיר עצמו - איש נהדר ו'מקולקל' שהחיים, הרקע והאבדן שחווה, החסך הרגשי, האנשים שנגעו ולא נגעו בו בחייו והפצעים והרגישויות בעקבות - והפציעה הפיזית במלחמה - כל אלה קלקלו אותו והוא לא חדר את המעגל שלו שנפתח כשהתקלקל, עד שערן.... המטופל - נגע בו.
ערן, נער צעיר ומקסים שבגיל הכי רגיש חווה אבדן אם, ונפצע רגשית - שהחיים הקצרים, הרקע והאבדן, החסך הרגשי והרגישויות שלו, הקרובים לו והרחוקים יותר שנגעו ולא נגעו - 'קלקלו אותו' ופתחו לו מעגל - עד שאברם... המטפל - נגע בו.
שניהם מתחברים כמעט לאחד.
דרך הטיפול ודרך עוד מעגלים מחברים - החיבור של שניהם למוסיקה (לאותה המוסיקה) שמהווה עבורם את מוסיקת חייהם, מקום הבריחה, השקט, השלווה הרגעית. החיבור של שניהם למילים הכתובות (המילים שמדברות לאברם את ערן ואת עצמו) ושמהוות עבורם את המילים של חייהם ומהוות עבורם את סיפור חייהם, מקום בריחה, שקט ושלווה רגעית.
והם שקטים, כל כך שקטים וספונים במוסיקה, במילים ובעצמם.
סיפורם של שני "פצועים שקופים".
כל זה במעגל החיצוני, אם נכנס פנימה, אצל שניהם בשעת המשבר - האחד בעקבות פציעה פיזית. השני פציעה נפשית - הבחירה הייתה בהיעלמות כשיטת התמודדות. הפצוע בגופו בצעירותו (אברם) נאלם ונעלם אל תוך שתיקתו עד שהגיעה פיה קסומה והחזירה אותו, שחררה אותו. וזה הפצוע בנפשו (ערן) נעלם - סיפור היעלמו מהווה את תעלומת הסיפור והגרעין המרכזי. וגם שם נוכחה פיה קסומה.
בנוסף, חוו שניהם, בהיותם בגילאים דומים, אבדנים מטלטלים. ושניהם בעקבות הטיפול - החלו בתהליך הדדי של התגברות על האבדן והגעה למצב של 'אבל' (קודם לא המטופל, גם לא המטפל (שחשש להיכנס אל עצמו פנימה) - לא הגיעו לשלב עיבוד האבל בגלל החלל השחור הכואב שנפער בגופם החריד, ערער ולא אפשר להם למלאו בנחמה, בכאב, ואח"כ באמצעי הבראה - הם אפילו לא הגיעו לרמת המחשבה הפנימית.
זה ילד מקולקל, וזה ילד מקולקל, שניהם "מקולקלים" שלמעשה במעגל החיצוני תקנו אחד את השני - שחררו החוצה את הרגשות, ופרמו את את הקשר המסואב או ה"חור השחור" בגוף, כן למדו למלא שניהם בהדרגה במוסיקה ובמילים - כך מצאו נחמה וערוץ בריחה לרגעים ושעות מאותם החללים שיצרו האבדנים, הקשיים, הרגישויות..
'מתקן הנפשות' תיקן את 'הילד המקולקל' - ואת עצמו במקביל. ובשורה התחתונה - לפעמים ה'מקולקלים' הם הכי מתוקנים שיש, רק צריך להראות להם את הדרך.. ואז, מעגל נסגר ומעגל נפתח..
עד כאן הרקע העוטף לעלילת הסיפור. עלילה שמתחברת ומתפתלת ומתחברת, מותחת ובעיקר נוגעת.
הסיפור נפלא בעיניי. סיפור רגיש ומרגיש עד הקצה, מלא חמלה, והבנת הנפש ה'מקולקלת'.
"שווה שתיקה של כבוד" - כתב ד' שגב כשתיאר את הנוף המדברי הקסום, משפט שמשתלב נפלא עם המוזיקה המנחמת.
אברם וערן - אחד הם? לא קשה לנחש שערן, כשיתבגר, יבחר לעסוק ב'תיקון נשמות מקולקלות' - מעגלים.

לדרור שגב (יתרון לדעת שהסופר קורא את הדברים), אהבתי מאוד את הקשרים והחיבורים. הצגת הקשרים הסבוכים וההתרה שלהם. הסערה והשלווה, וככה על הדרך -גם את השיעור במוסיקה.
באופן אישי ובמילים הכי גלויות וכנות - הסיפור נגע בי בעצבים הכי פתוחים ופצועים. וערן ואברם ושאר המשתתפים - הולכים איתי במחשבה כבר כמה ימים.
ואני מרשה לעצמי לנחש, לא, לא קשה לנחש - שגם אתה, הסופר, שם קצת בתוך הדמויות.. כותב סיפורים ומחברם למוסיקה, מדבר אותך במילים ותווים, והצליח לך. ותודה.

סיפור שיגע וידבר אל כולם ובטח למי שמטפל ונוגע בנשמות של 'אנשים מקולקלים'.
מניחה אותו בקליניקה על המדף - שיזכיר - תמיד כשמעגל נסגר ומעגל נפתח ובכל אחד יש גם יותר או פחות 'ילד מקולקל' שהחיים שרטו אותו לכזה.
לא, אין 'ילדים מקוקלים' - יש ילדים ונוער ומבוגרים כה רגישים לאירועים, לנגיעות אנשים, למצבים, שהם מגיבים ב"קלקול" - ואנשים 'מקולקלים' יכולים להיות הכי מתוקנים בעולם, אם סוגרים ופותחים אצלם מעגל בדיאלוג תיקון מושלם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•

ביקורות נוספות על "הדבר היה ככה"

הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

מאיר שלו שהלך לעולמו השבוע, הובא היום למנוחות. במהלך השנים קראתי רבים מהטורים שכתב בעיתון, לא עם כל דבריו הסכמתי אך תמיד חשבתי כי מן הראוי הוא, שלשני המחנות הפוליטיים יהיו עוד כמה דוברים ופובליציסטים ברמתו של שלו.


אך ברוב בורותי, לא קראתי רבים מספריו. לפני שנים ארוכות קראתי את תנ"ך עכשיו ונהניתי הנאה מרובה מהדרך בה נהג שלו להציג את גיבורי התנ"ך וכשילדי היו צעירים, הקראתי להם כמובן את הכינה נחמה. לאחר מכן ניסיתי לקרוא את "כימים אחדים" ואת "עשו", לשניהם לא כל כך התחברתי ומאז לא חזרתי אל ספריו. כשסיפרתי זאת השבוע לאשתי אשר קראה כל פסיק שמאיר שלו כתב, היא נגשה אל הספריה בביתנו, שבה משם עם "הדבר היה ככה" ואמרה לי: תקרא, זה הספר הקריא ביותר שלו. אתה בטוח תאהב.


מכיוון שאני לא נוהג להתווכח עם נשים ובעקר לא עם זו הישנה לצידי בלילות, קראתי. לא הייתי זקוק להוכחה נוספת כי אשתי תמיד צודקת אבל בכל זאת קיבלתי עוד הוכחה כזו.

זהו ספר נפלא בו חוזר מאיר שלו את זכרונות הילדות שלו ואל בני משפחתו שכבר אינם: הוריו, סבו וסבתו, הדודים וכן אל הימים בהם גדל בירושלים ובעקר במושב נהלל. הוא מספר על האנשים ,על מנהגיהם, אורחות חייהם, שגעונותיהם, שגיונותיהם, מאכליהם, ריחותיהם ואפילו על חיות הבית. זהו סיפור על משפחה האוהבת מילים וסיפורים אך גם זהו סיפורה של מדינת ישראל בשנות ה-50 וה-60. אמנם לא גדלתי כאן בשנות ה-50 אך את כדי החלב והבלוקים של הקרח עליהם כותב שלו, אני זוכר משנים מאוחרות יותר. היו אלו ימים בהם עדין דברו על ציונות וחלוציות.


מכל הדמויות אהבתי במיוחד את סבתא טוניה, אולי מפני שגם לי היתה סבתא שכבשה דגים מלוחים אשר טעמם זכור לי עד היום, וגם היא היתה פתוחה במיוחד בכל מה שקשור ליחסים שבינו לבינה, ממש כפי שמספר מאיר שלו על סבתא טוניה.


סיימתי את הספר עם חיוך גדול, כי הרי לא ניתן שלא לחייך למקרא הסיפור על אביגיל והסוויפר של סבתא אשר את שמו צריך לבטא "בריש רוסית מתגלגלת וביוד רוסית עמוקה".


אסיים באחת הפסקאות הקסומות מתוך הספר:

"אני זוכר כילד שההורים שלי היו אוכלים ארוחת ערב פשוטה של סלט ירקות וחביתה, אימא שלי הייתה מכינה את הסלט בתוך קערה גדולה על השולחן, וכל אחד היה מוריד לו לצלחת מתוך אותה קערה, כלומר כולם קיבלו אותו סלט. אבל בכל ארוחה אני הייתי מבקש מאימא שלי לאכול קצת סלט מהצלחת שלה כי היה לו טעם אחר."


נוח בשלום באדמת נהלל מר שלו, אני כמובן אנסה שוב את ספריך האחרים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

האמא של אשתי אפשר להגיד עליה שלא היתה חולת ניקיון. אפשר אפילו בלי להגזים להגיד שהיא היתה ההיפך יעני אצלה לא היה סתם מלוכלך. היא היה אצלה טינופת. שהיית בא אצלה איפה ששמת את היד שלך היה נדבק בה משהו. עכשיו אני בבית שגדלתי היה מבריק יעני היית יכול להסתרק בברזל של הידית של הדלת ואפילו היית יכול לאכול מהרצפה מרוב שנקי אז היה מפריע לי מאד מאד מתי שהיינו הולכים אצל האמא שלה. שהילדים היו קטנים לפני שהיינו נכנסים הייתי אומר להם אל תיגעו בשום דבר שמה ואל תכניסו יד לפה שלכם שהאמת פחדתי על הבריאות שלהם.

הכי קשה היה אם היתה רוצה שנשב נאכל אצלה. מצד אחד אני לא יכול לא לכבד אותה יעני לא יכול להעליב אותה ומהצד השני אתה יודע שאצלה המחבת הולך מהגז ישירות לארון בלי שיעבור עליו שטיפה כמו שצריך. אני לא אומר שלא היה טעים האוכל שלה אבל רק מהמחשבה שיש אצלי בראש הייתי בולע בכוח ומנסה בלי להרגיש את הטעם שלו העיקר שיעבור.

זה לא היה בימים שהיה האלכוג'ל מפורסם כמו עכשיו אבל איך שהיינו יוצאים הייתי חונה רחוק בשביל שלא יראו שלפני שיכנסו הילדים לאוטו הייתי מעביר להם סמרטוט על היד בשביל שנשמור על הריפוד שאחר כך אני צריך לקחת אנשים.

המזל שהבת שלה לא יצאה כמוה שאני לא יודע איך הייתי מסתדר איתה אם היתה כמו האמא שלה. אני אין לי בעיה לעזור בנקיון כמה שצריך אבל לא יכול לחיות בתוך טינופת.

עכשיו כל זה שאני מספר לכם את מי זה מעניין? אולי רק אלה שמכירים את המשפחה שלנו או באים אצלנו בבית או אולי אחד שאצלו גם היה בדיוק הדבר הזה. מאיר שלו בגלל שהוא מפורסם הוא יכול לספר כאלה סיפורים על הנונה שלו ועל המחלת ניקיון שלה וישימו את זה בספר אפילו שלפי דעתי זה כמו שיש לך ספר זכרונות. אז אולי זה מעניין אחד שחי בזמנים של הספתא שלו וזה מזכיר לו את החיים של פעם אבל בשבילי זה היה בסך הכל כמו שקליינט במזל שלו נכנסנו בפקק ובשביל להעביר את הזמן ושלא ירגיש במונה מספר לי על המשפחה שלו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

משפחה היא הדבר החשוב ביותר.
זה מה שאני הבנתי לאחרונה. אף אחד לא יתמוך בך כאשר תהיה במשבר.
כולם ילכו ויבואו אבל משפחה תמיד תישאר.
אני חווה לאחרונה משבר בכל החזיתות. גם החזית הבריאותית וגם החזית המשפחתית- לצערי, אבי לא מרגיש טוב. שוב.
הוא בבית חולים.
אני מרגישה שאני קורסת תחת הנטל. אני מרגישה לבד מאי-פעם.אני גם מרגישה שבמובן מסוים אני לא הקלתי על אבי, ואני כל כך מצטערת על זה. אף אחד לא יהיה שם בשבילי כמוהו וכמו המשפחה הקטנה שלי. ואני עדיין תוהה כיצד הדברים מתרחשים במהרה, אתמול עד הערב הוא עוד היה בסדר, אבל החולשה, הכאב הכללי, לא נתנו לנו מקום לספק, החלטנו לא לבזבז זמן.

הספר שלפנינו עוסק במשפחה, על משפחה על כל גווניה, על סבתא אחת טוניה, חולת ניקיון, שאורבת לאבק וללכלוך על כל צעד ושעל, ונכדה מאיר שלו מתאר אותה בצורה הומוריסטית, נוגעת ללב ואוהבת, בעיקר אוהבת.

זהו ספר למדאובי הלב, זה ספר להנעים איתו את הזמן ולהקל. זהו ספר להעניק למתנה, להקל מספר שעות על אדם אחר.
ספר קטן אבל גדול, גדול בתחושות שהוא יוצר, בכאב, גם אם זמנית, שהוא מפוגג. לקרוא אותו פעם שניה, בעותות כאלה, היה מנחם, גם אם במעט. יוצר לך בועה זמנית של שפיות בעולם של אי-שפיות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סקאוט
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

#
אל הספר החינני הזה הגעתי דרך השלילה. קראתי התייחסויות לא מחמיאות עליו והסתקרנתי. הספר הוא "מאיר שלוי" לכל פרטיו ודקדוקיו: ליתר דיוק – פרטי ודקדוקי הספרים שלו שאהבתי. דהיינו "לא רומן". כי את הרומנים שלו לא אהבתי.

הספר הוא ספר זכרונות העוסק בבני משפחתו של שלו, כפי שנתפסו על ידו כילד ונער, ובמיוחד בסבתו - אשה יוצאת דופן שהיום היו, כנראה, ממליצים על טיפול נפשי (אלא אם היא רעיית ראש הממשלה). התיאורים מצחיקים ומהנים על חברה שהיתה פה ונכחדה. הם העריכו עבודת-כפיים, הסתפקות במועט, התנשאו על שכניהם בזכות אידיאלים ולא בזכות ג'יפ חדש בחנייה... המידרג היה ככה: אנשי נהלל – חקלאים עובדי אדמה - נמצאים בראש הפירמידה. מתחתם נמצאים מושבניקים אחרים בעמק יזרעאל תחילה, ואחריהם בשאר המדינה. עירוניים בורגנים נמצאים אי שם למטה. ובסוף - מגרדים את התחתית - עירונים-ממושקפים-'טלגנטים, חסרי תבונת-כפיים וכותבי-שירה, כמו שהיה אבא של שלו, שלדעת חברי המושב לפחות היה לו השכל להתחתן עם בתיה'לה האהובה ובזה הוא הוסיף לעצמו כמה נקודות זכות.

הסיפור הפרטי של משפחה פרטית לא תמיד מעניין וגורם הזדהות. הדוגמה שעולה בדעתי היא הספר "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד (שלאחרונה זכה למאמר מפרגן בניו-יורקר בו הוגדר "גדול הסופרים החיים היום", לא פחות). זה ספר קפוא, העונה לאותו תיאור כמו "הדבר היה ככה": זיכרונות ילדות, סיפורים קטנים שאינם מתגבשים לרומן. הוא לא איפשר לי הזדהות ואמפתייה בגלל מחסור מוחלט וסופני בחום ובהומור. לעומתו "הדבר היה ככה" כולו מחמדים, כתוב בתועפות הומור ובעברית משובבת נפש, מתובלת בניבים ייחודיים. זו לא הסבתא שלי (תודה לאל על חסדים קטנים...) (לכן) צחקתי מההתנהגות, חייכתי בסיפורים על החיים במושב, על החקלאים שאין להם זמן לצאת לחופש אבל יש להם המון זמן להתווכח על מי אמר מה למי ולהדגיש ש"הדבר היה ככה!" היוצאים למלחמת חורמה במכחישי הזיכרון הפרטי שלהם. חייכתי גם למקרא סדרי העדיפות שהיו פה פעם – שגרמו לאמא של שלו להחרים את משחק המונופול, המעודד ספסרות ורווחי הון... אח, האידיאליזם שנפטר בדמי ימיו.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". את המשפט המוטעה והמטעה הזה מצטטים לרוב. כי טולסטוי אמר אותו, ואם הוא אמר, המשפט בטח נכון, לא? לא. אין משפחה דומה לרעותה. מאושרת או אומללה.
נהניתי מאד מהספר הזה שהזכיר לי פיסת מציאות שהתקיימה פה פעם, ועם כל הגיחוך, האבסורד והעקשנות שבה – קל היה לאהוב את תמימותה. אין ספק שאנחנו חיים היום חיים טובים ונוחים יותר, ומותר לנו להשתולל קצת מחוץ לתלם. מותר לנו לטפח אישיות (אגואיסטים!) ואפילו לעשות מניקיור, רחמנא ליצלן. אבל את תחושת ההשתייכות הזו ל"כלל" הצודק, את ההרגשה המספקת שאנחנו מתנהגים בדיוק כמו שצריך, שהסכמת הכלל היא שלנו בצדק ואנו רוחצים בשביעות-רצון וסיפוק – תחושה זו נעלמה כנראה שלא על מנת לשוב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

ספר לכאורה אוטוביוגרפי. נהניתי ממנו בטירוף ולאחר שקראתי אותו עכשיו אחרי מותו שמעתי אותו בתוכנת הספרים המדברים בהקראתה המדהימה
של רבקה מיכאלה.
תארו לכם את סבתה טוניה בחיקוי המושלם ובאינטונציה של רבקלה מלכת החיקויים עוד מימי ניקוי ראש מספרת את הספר.
כל כך יפה , כל כך מרגש לשמוע על חלוצה שהיא לא לגמרי מאוזנת אבל מחיה כל כך את התקופה
ובמקום סתם כפר וייבוש ביצות אתה מקבל חוויה מטורפת של חיים אמיתיים בימי העלייה השנייה והשלישית על המורכביות
שלהם ולא רק על האידיאליזם והסגפנות ובסוף הלק שבצפורניים בתחילת הסיפור הוא הבסיס לפסגת החלומות בהמשך ( לא אמשיך בכדי לא ליצור ספילר
לסיכום ממליץ בכל לב באהבה

לפני 3 שנים•
★★★★★
•זהר
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

"הדבר היה ככה": התענגתי על כל רגע, על כל משפט, על כל מילה. זה מה שאני יכולה לומר. פשוט כך.
לקרא את הספר הזה היה כמו לשכב מתחת לעץ יפהפה, להסתכל על הגזע, על כל התפצלויותיו, להריח את ריחו וליהנות מצלו. זאת הייתה החוויה שלי. ככה הוא בנוי ומרגיש: סיפור מרכזי המכיל בתוכו סיפורים קטנים שמתפצלים ממנו, וכל אחד הנאה צרופה בפני עצמו.
הרגשתי את האדמה ואת החוויה של ראשית ההתיישבות דרך השפה היפהפייה והניואנסים הקטנים הכל כך "מאיר שלויים".
אגב, את מאיר שלו הכרתי דרך "עשיו" (כבר כתבתי על החוויה הזו בביקורת אחרת), ולא הבנתי על מה כל כך מתלהבים ממנו. זה היה לפני זמן רב, הייתי עולה חדשה, אולי משום ששפת העברית עדיין הייתה חדשה עבורי ולא הבנתי את היופי שבכתיבתו. בכל מקרה, אני חווה עכשיו תיקון לגביו בפעם השנייה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•דינהליס
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

עוד סתם אחד. בתוך רשימת הסתמיים שאני נתקלת בהם לאחרונה.
עוד אחד שאני באה אליו בציפייה, כי הסופר וזה..
ושוב, אכזבת סתם.
סוג של סיפור משפחתי שראוי להסתובב בתוך המשפחה קטעים קטעים בשיתופי וואטאפ או דומה בימי שישי לעת ערב,
את הקורא שמחבב את סיפרי שלו (רובם ככולם סיפורי משפחות אבל כאלו ששפתיים ישקו) בא זה ומייתר עצמו.
נו, מצחיק ומעציב? לא ממש. סיפורי סבתא משפחתיים פנימיים - כן, נחמד למכיריה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מיקה
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

ספר משעמם, מונוטוני
הספר מגולל את סיפור חייה של הסבתא טוניה, שסובלת מאובססיית הניקיון, ויש לה תמיד הנחיות נוקשות וחד משמעויות עם בני משפחתה במיוחד בכל מה שקשור לארגון וסדר, ביום מן הימים שולח לה האח של בעלה אהרון שואב אבק מאמריקה, וכל הסיפור למעשה נע סביב אותו נושא.
למען האמת, הרעיון הוא די בנאלי, יתרה מזאת יש הישנות של נושא השואב לעיתים קרובות, מה שמפחית במידה רבה את הנאת הקריאה וההתחברות לספר.
לעניות דעתי, ההתייחסות לספרים האחרים שלו הייתה מיותרת וגרמה לקטיעת רצף החשיבה, והשתלשלות האירועים, והוא מתאר בפרוטרוט את משפחתו זה היה מאוד מייגע.
לנוכח העבודה, שמדובר בסופר מאוד מוכשר ומוערך, ציפיתי להרבה יותר, קצת אוכזבתי מהסגנון.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

לכל משפחה יש את הזיכרונות שלה. את הסיפורים מימי הסבא והסבתא, את הבדיחות השחוקות שמצחיקות כל פעם מחדש, את הטעמים, הניחוחות, המלים והביטויים המיוחדים רק לה. בכל הרומנים של מאיר שלו עד כה מסופרים תולדותיה של משפחה. מתברר, כי רבים מהסיפורים והאנקדוטות אודות גיבוריו שאובים מצור מחצבתו – מהבית ומהמשפחה, מהסיפורים אותם ינק כילד, עיבד כנער והמשיך וטיפח כאדם בוגר. הסיפורים האלה מצאו את דרכם אל יצירתו, שם פתח שלֵו פתח להיכרות שכזו עם משפחתו, בלא ידיעת הקורא.
אבל כאן מתרחש דבר אחר: "הדבר היה ככה" אינו פתח, אלא דלת רחבה, שער של ממש. שלו מכניס אותנו אל ילדותו ונעוריו, ומשתף את הקורא בחוויות המשפחתיות שלו. הסיפור קולח וזורם, משעשע ומעניין וכמו תמיד שפתו של שלו עשירה וצבעונית ומענגת.

הספר הספציפי הזה פתאום מעניק נקודת מבט אחרת על הרומנים שכתב; פתאום כתיבתו נראית אישית הרבה יותר.
ויחד עם זאת, ככל שהיא נראית אישית יותר, היא חידדה עבורי דברים שלא חשבתי עליהם במשפחתי שלי. השילוב הזה מקסים בעיני: מצד אחד קיים הסיפור הפרטי של משפחתו שלו, ומן הצד השני – התעוררו לחיים אלפי סיפורים של משפחות רבות אחרות, ואצלי – של משפחתי. בהפסקות הקצרות שבמהלך קריאת הספר ניצתו זכרוני וסקרנותי: ניצלתי את תקופת החגים כדי לברר כמה וכמה סיפורים ואנקדוטות משפחתיות. וכך סיפורים ששמעתי צפו ועלו, שחזורים ניסו לתפוס את מקומם, ערבובי גרסאות וחילופי זמן ומקום שימשו בערבוביה. כך זה מתחיל וכך זה נמשך תמיד: עוד סיפור, ועוד אחד, וויכוח ודיון האם הדבר היה ככה או לא היה ככה... כנראה שככה זה – "הסיפור, כמו שאמרתי, סיפור אמיתי, גיבוריו אמיתיים ושמותיהם אמיתיים. אבל כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות, ובכל אחת מהן הפרזות ומחיקות ותוספות ושיפורים..."

אחד הדברים המעניינים בספר הזה הוא התנועה שבין הזכרון והשכחה, בין המיתוס המשפחתי לבין מציאות, בין הדמיון לאמת. ובסופו של הספר, אינך באמת יודע מה התרחש במציאות, והאם באמת "הדבר היה ככה". אבל זה לא חשוב בעצם: מה שחשוב הוא הסיפור, המספר והמאזין ומה שנוצר ביניהם. כל השאר – בטל.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אסף