זו הפעם הראשונה בעשרים ושש שנותי שלא הלכתי ולא אלך לאף טקס. בכל זאת יש ליום הזה משמעות מבחינתי.

אני ניצולת שואה מדור שלישי, מכל הכיוונים. סבי וסבתי מצד אמי היו חברים בתנועת "גורדוניה- מכבי הצעיר" בהונגריה ופעלו להצלת יהודי הונגריה כשהנאצים החליטו, שנה לפני תום המלחמה כשכבר ברור היה לכל שהם עומדים להפסיד, להשמיד את היהודים עליהם חסו עד אז. סבתי, שהייתה בעלת מראה ארי, השיגה תעודות מזוייפות והצילה אנשים רבים, אך לא הצליחה להציל את אביה וסבתה שנשלחו לאושוויץ. לבסוף עלו סבי וסבתי ברכבת קסטנר, וניצלו. הם היו אידיאליסטים גדולים, חלמו ליצור עולם לתפארת; ואם לא עולם לתפארת- מדינה יהודית לתפארת; ואם לא מדינה לתפארת- קיבוץ לתפארת; ואם לא קיבוץ- משפחה לתפארת. ואכן, העולם הולך ומתדרדר מדחי אל דחי, וגם המדינה והקיבוץ אינם מופת ואור לגויים. אבל המשפחה שהקימו בארץ ראויה לתואר "תפארת מדינת ישראל", ואני גאה ומאושרת להשתייך אליה.

לסבי מצד אבי היו ששה אחים, אשה ושני ילדים לפני המלחמה. בסופה, כשחזר ממחנה ריכוז או עבודה (הוא מעולם לא סיפר איזה ואני הייתי קטנה מכדי לשאול כשנפטר) נותרו רק הוא ושתי אחיותיו. סבי התחתן מחדש, עם סבתי, ונולדו לו שני ילדים אחרים, אבי ודודתי. מילדותי אני מכירה את הסיפור הזה, וימי שואה רבים עמדתי בצפירה וחשבתי, שאני חייבת את חיי להיטלר, כי לולא הרג את אשתו וילדיו הקודמים של סבא, לא היה מתחתן עם סבתא ולא היה מביא את אבי לעולם. אשמה גדולה הייתה מציפה אותי, אך המחשבות נותרו על כנן.

סבתי מצד אבי נפטרה בפורים האחרון, לאחר כעשר שנים עם מחלת האלצהיימר. כל שאני יודעת על חוויותיה בתקופת השואה הן שהייתה אמורה לעלות על האוניה "סטרומה"- כבר היה לה כרטיס- וברגע האחרון התבקשה לתת אותו למישהו אחר, שהיה דחוף יותר להוציאו מאירופה. פעם סיפרה לי שהיה לה אהוב לפני המלחמה, והוא נרצח. תוספת רגשות אשם- לחובתי הצטרף גם האהוב הזה, שבניגוד למשפחתו של סבא אין לו שם ולא תצלומים. גם סבתי, כמו סבי, לא סיפרה מה קרה לה בשואה ואני לא שאלתי. היום כבר אין את מי.

אני ניצולת שואה מדור שלישי. מכל הכיוונים. אך מקרה הוא ששרדתי.

ליל מנוחה.