• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

מאת הרוקי מורקמי

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:זמורה-ביתן
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
נמרוד
לפני 12 שנים

“לא צלחתי אותו. קראתי שליש מהספר ונשברתי. לא מבין ממה ההתלהבות הגדולה כל כך :-/ שמישהו יסביר לי למה”

23/71
ביקורות על קורות הציפור המכנית
הבאה
לימור
לפני 15 שנים

“וואו...גאוני ומוזר ומטורף וסוג של בולגקוב מודרני...מאוד נהנתי מהספר ומיד אחרי זה יצאתי לקנות את כל ה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

נתחיל כרגיל אצלי בסיפא: מרתק, מרתק, מרתק.
ואם זה לא מספיק ברור, אז יש לפנינו מקרה של ספר ה-WOW המוחלט.
זהו סיפורו של טורו אוקאדה, שיום אחד אשתו קמה ועוזבת אותו והוא מחפש אותה. יש גם חתול שנעלם וזה כבר ממש מוגזם.
לא לא. זהו סיפורו המעורפל, אך המסופר בצלילות, של אדם רגיל מן השורה שמאורעות לא רגילים עוברים עליו.
מה פתאום. זה סיפור של שינוי במצב התודעה מהריאלי להזוי, מהפרטי ללאומי, מהאדם לחברה ולשוליה.
גם אם הסיפור סוריאליסטי, אין ריאלי ממנו. שינוי קטן המתרחש אצל אדם מן השורה הופך למגנט רב עוצמה לטיפוסים מטיפוסים שונים והחגיגה בעיצומה
לבעלי קיבה רגישה יש צורך להיזהר מאוד מקטעי אלימות מבחילים, למרות שאינם רבים, ובאים להראות מה כוחו (האלים) של האדם.
מפתיע לגמרי עד כמה ספר מדהים זה ועב כרס זה אינו בר סיכום.
חובה מוחלטת לכל חובב מורקמי והמלצת קריאה חזקה לכל האחרים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של אהוד בן פורת
אהוד בן פורת
תמונה של gilc
gilc
תמונה של disturbed
disturbed
תמונה של קוראת הכל
קוראת הכל
6קוראים|גיל ממוצע59|33%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,309
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 3 ימים•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "קורות הציפור המכנית"

קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

הסיבה שיש קוראים שאוהבים את מורקמי היא בדיוק הסיבה לכאלה שלא אוהבים אותו בכלל:

על מורקמי

אנחנו כאנשים רגילים לרוץ, להגיע מהר לפואנטה, להגיע ליעד ,לעיתים אין לנו סבלנות לעבור דרך בכדי להגיע .וגם אין לנו סבלנות לחכות להסברים מייגעים ומיותרים. מורקמי פשוט מבקש שנעצור רגע, נקשיב לעולם, לסובב. בעיקר נקשיב לעצמנו ונסמוך על האינטואיציות שלנו בלי הוראות הפעלה ולכן הוא גם מביא לקורא בעיות סבוכות שלא תמיד הוא יספק תשובה מהירה או פיתרון בזק, הוא רוצה לגרור את הקורא לחשיבה פעילה ולא מסכים להאכיל את הקורא בכפית.

יש סוג של אינטימיות שמורקמי יוצר בינו ובין הקורא. הוא מכניס את הקורא לביתו, זה כמו לשמוע את המחשבות כשהם רצים לנו במוח (כמובן לא את כולם זה מרתק) . נניח העובדה שהוא לא עובד, נשאר בבית, תולה כביסה או מכבס או מכין סלט וארוחת ערב לבת זוגתו כשהיא מגיעה בערב מהעבודה ומוזג לה יין ..והשתיקה כשאוכלים או על מה מדברים ,ואיך הוא היה רוצה לעשות אתה אהבה. הוא פשוט פורט כל מחשבה להרבה הרבה מחשבות קטנות בדרך. תמיד שם את האווירה הנכונה במקום הנכון לאותו משפט. כך הרגשתי. כמובן יש אנשים שהעניין מייגע אותם..

הספרים של מורקמי שקראתי עד כה כולל זה מתארים פעולות בנאליות יום יומיות שאנשים מין השורה עושים באופן מכני בלי לתת עליהם את הדעת. כמו קניות בסופר ,ללכת לבנק. .לשבת בבית קפה. אך היופי בסיפורים שלו היא הבנאליות "הלכאורה" משעממת ורגילה מול תופעות ביזריות הזויות שמפרות את כל האיזון שהוא ניסה לייצור קודם לכן.. כמו: בכל פעם שהציפור המוזרה משמיעה קולה קריק.. קריק..משהו לא טוב אמור להתרחש...או לב פועם של הציפור שדופק באותם פעימות לב של ילד ששומע ומבין זאת...חתול שנעלם וכל הספר הוא משמש סימבוליות למשהו שהשתבש וצריך להחזירו למקומו.

על העלילה

הספר הוא על אוקאדה וקומיקו. זוג שבעצם מאוד מבודד מהעולם. יש אהבה שמתבטאת בעיקר בשקט ובתמיכה שהם אחד בשביל השני. אין ניצוצות באוויר או מעשים קיצונים שמתארים את אהבתם. השיגרה שהם בנו והמחוות הקטנות אחד כלפי השני שם האהבה שלהם נמצאת.
דברים מתחילים להסתבך כשהחתול נעלם, כשאוקדה מקבל לפתע שיחה ארוטית עם תאורי סקס משמימים.. כשקומיקו פתאום לא חוזרת מהעבודה הביתה.
מכאן הסיפור מסתבך עם מדע בדיוני גובל בדמיון מפותח של הקורא ושל מורקמי...הסיפור כשאני חושבת עליו הזוי לגמרי עד כדי כך שאני פשוט אשאיר לקוראים לקרוא ולהחליט.

תובנות מתוך הספר

560 דפים שבהם מורקמי כותב על הזרימה בחיים, אם החיים לא זורמים או תקועים ,לחפש את המקום, השנה ,הדקה או האירוע בחיים שהזרימה נתקעה ואז לשחרר.

"אין כאן שאלה של טוב או רע יותר. מה שחשוב הוא לא להתנגד לזרימה. אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות, מצא את המגדל הגבוה מכולם וטפס לראשו. כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד עד תחתיתה. כשאין זרימה הישאר במקומך. אם תתנגד לזרימה הכל יתייבש.".

כמובן אהבתי את הספר וגם את כל התאורים על "מרובע הזהב "מנצ'וריה סין יפן ורוסיה.. ממליצה בחום..

שנה נפלאה מלאת ביקורות וספרים טובים

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חני
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

מאיפה להתחיל? הסיפור הזה, המורקמי הראשון שלי, בעיקר התיש ועיצבן אותי. הביקורת הזו מיותרת, כל כך הרבה כבר נכתבו. זו באה בעיקר כפורקן.

יש כאן סוג של פנטזיה, אורבנית ראיתי שקוראים לזה איפשהו?, פנטזיית ניו אייג' שבה טורו אוקאדה המובטל יוצא לחפש את אשתו שנעלמה, הטיפוס האדיש והפאסיבי הזה, לא מתרגש שמכך שאשתו נעלמת עד שהוא מתחיל במעין מסע גילוי עצמי, ועובר חוויות רוחניות הזויות, שאמורות לעזור לו למצוא את עצמו ובעקבות כך למצוא את אשתו.

את ההתנסויות הוא עובר בעיקר ביוזמת הדמויות האחרות בסיפור, כאילו הוא שם רק כבסיס שממנו אפשר להגיח לסיפוריהם של האחרים.
כל שאר הטיפוסים בהם הוא נתקל, שגם הם הזויים ומוזרים, הם הפכים שלו, הם אסרטיביים, אמיצים, בעלי חזון ומוטיבציה, הם התמודדו עם מצבים קשים בחייהם, שרדו אותם ואפילו יוצאו מחוזקים.
אף על פי שיש חוט מקשר בין כל הדמויות אין סגירת מעגל ולא מובן לי לאיזו תכלית כונסו כל הדמויות וסיפוריהן יחדיו.

חווית הקריאה שלי הייתה כשל צופה מהצד, בשום מקום לא מצאתי את עצמי מזדהה, נעלמת או משתתפת.

מרגע שמתחילים לקרוא, קשה מאד להפסיק, זהו סיפור מתח שלאורכו מפוזרים רמזים ומפתחות לפתרון התעלומה. אין ספק שמורקמי מוכשר מאד ויודע לטוות את הרשת המתאימה שתלכוד את הקורא ותחזיק אותו במתח ובצמא לבאות בתקווה ש.... הנה.... הנה.... זה בא....
במשך 570 ע מ ו ד י ם, מיינד יו.

אבל, וזה אבל גדול מאד, זה לא בא! מורקמי רוצה להשאיר הכל פתוח לפרשנותם ותפיסתם הסובייקטיבית של קוראיו, למה על פני כל כך הרבה עמודים??? מה קורה בסופו? אנחת רווחה שנגמר.

על המדף מחכה לי 'יער נורווגי' אני ממשיכה הלאה, יש לי רצון להכיר את מורקמי, ולו כדי לראות הכצעקתה?

לפני 14 שנים•
★★★★★
•שיווה
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

מרתק, והיכולת שלו להחזיק אותנו על הספר, נשאר רק לקנא

לפני שנה•שנירשאמי
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

לימודים, צבא, טיול אחרי צבא, אוניברסיטה, להתחתן, להקים משפחה, למצוא עבודה, לבסס את עצמי ואת אישיותי ולדעת מי אני בעצם.

לחיים שלנו יש מאין מסלול מוכתב שכולנו עוברים בו, ומעט האנשים שמעזים לפקפק בו. אנחנו עוברים באותן תחנות, ולרוב מאותה מטרה, לקבל את החותמת שמאשרת לנו את חיינו כחיים נורמלים הכוללים משפחה, עבודה, קבלה והשלמה עם מי שאנחנו. אנחנו רצים באותו מסלול חיים, מבלי להסתכל לצדדים בתקווה לקבל את אותה חותמת כמה שיותר מהר.
וכאן טמונה שאלת המיליון, האם משפחה, עבודה ואהבה הם יסודות חיינו? האם ברגע שהשגנו אותם צריך להפסיק בחיפוש? אם לא, אז מה היא המטרה האמיתית שלנו כאן,ומה אנחנו מנסים להשיג בסופו של דבר?

ככה גם טורו אוקודה, שכבר בשנות ה30 לחייו הוא מרגיש שהוא נסגר על עצמו, והוא יכול לחיות את חייו בשקט, עד שהוא מפוטר מעבודתו, החתול שלו נעלם, וכך גם אישתו. כשכל יסודות חייו מתערערים הוא יוצא במסע אחר אותם שנאבדו - החתול, אישתו ומשמעות חייו. אליו יצטרפו עוד דמויות לא פחות מרתקות שינסו לעזור לו ולתת מנסיון חייהם בפיתרון התעלומה הגדולה - מה היא משמעות החיים שלו, שלהם ושל האנושות ככלל.

זאת היצירה השנייה של הרוקי שאני קורא (אחרי 1q84) ואין ספק שמהיצירה הזאת נהנתי יותר! הרוקי משתולל ולא שם על אף אחד. חלק מהתעלומות שבספר לא מגיעות לפיתרונן, חלק מקווי העלילה הזויים במיוחד והתיאורים מזעזעים ביותר. אבל כל אלה רק מוסיפים ליצירה הנהדרת הזאת שדנה בחיפוש האני עצמי שלי בעולם המודרני.

תבואו לספר בראש פתוח ובתמורה תקבלו מטאפורות מדהימות, חלומות סוריאליסטים שמתוארים בצורה הזויה ומרתקת, עלילה מותחת למרות שלא תמיד מגיעה לפיתרונה,   והכי חשוב אתם תמצאו את אותה מראה שלרוב אנחנו נוטים לברוח ממנה ולא להסתכל לה בעיניים.
בקיצור, מומלץ ביותר!

ד"א - בסוף הספר יש אחרית דבר נוראית שמנסה לנתח את הספר כאילו היה יצירה בשיעור ספרות בתיכון. מאוד הורס וחבל לסיים ככה את הקריאה, פשוט תסגרו את הספר רגע לפני ותישארו עם טעם טוב בפה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•On The Road
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

הספר נגלה לנגד עיניי, על אחד המדפים בפינת הספרים בחמישה שקלים בספרייה העירונית. החיים האלה מעניינים ולעתים בלתי ברורים: יכול אני לרכוש ספר במחיר מלא טבין ותקילין ולא ליהנות ממנו ויכול אני לרכוש ספר במחיר שווה לכל נפש וליהנות ממנו רבות (כמובן שיכול להתרחש ההפך). אז לאחר שסיימתי את 'נער האופניים' ולא צלחתי את 'חיים קטנים' (סליחה מראש לכל האוהבים והמסנגרים והזדהות קלה עם המקטרגים), ניגשתי למדף בחדרי ונטלתי את הספר הזה עם הכריכה ירוקה בהירה מינימליסטית והתחלתי לקרוא. למזלי, התחלתי ליסוע ברכבת באותם ימים והקריאה הייתה אחת מהאפשרויות לנסיעה מוצלחת ונעימה.
לאחר הקדמה קצת ארוכה ויש שיאמרו מעיקה: על מה הספר? מורקמי מספר על בחור בן 30, טורו אוקאדה, נשוי, מובטל, התפטר לא מכבר מעבודתו במשרד עורכי דין, חי חיים די נורמטיביים עם קומיקו אשתו. אך לפתע, הוא מקבל שיחת טלפון מוזרה ומשם חייו משתנים. הוא פוגש נשים שונות ומוזרות הנכנסות לחייו, הוא מתוודע לבית נטוש שההיסטוריה שלו וקורותיו לא מסבירים פנים ומלווים בטרגדיות שונות והשינוי הגדול מגיע בהיעלמות אשתו. מכאן מתחיל החיפוש של אוקאדה אחר אשתו והרצון להחזירה. למעשה זהו ספר של חיפוש זהות בעולם פוסט מודרניסטי. אוקאדה מחפש את זהותו, במפגשים השונים שלו ובחיפוש שלו אחר אשתו. דבר גורר דבר והזהות מורכבת ממספר דברים ואינה כמקשה אחת. החיפוש אחר הזהות מורכב מההיסטוריה של יפן, מהמלחמה, מהפוליטיקה, נושאים אשר נבללים זה בזה ובאים לי ביטוי בדמותו של נובורו וטאיה - גיסו של אוקאדה, במפגש של אוקאדה עם לוטננט ממיה - לאחר מותו של מר הונדה, אותו ביקרו בעבר אוקאדה ואשתו, ובמכתביו והרצון לספר את הסיפור שלו, ובסיפורה של מוסקט את עברה וקורות המלחמה. כל אחד רוצה לספר את הסיפור ולא סתם, לסיפור עצמו יש משמעות בעצם כתיבתו והוצאתו לאוויר העולם אך גם לכותב עצמו, מכאן משימתי הסתיימה ועשיתי משהו בחיי, כמו שכותב לוטננט ממיה וכמו שמאי קסהארה כותבת: "אבל העיקר בשבילי היה להעלות את המחשבות שלי על הכתב". הכתיבה והחיפוש אף קשורים לחיבוטי נפשו של היחיד, מצוקתו של היחיד. מעבר למלחמה ולהיסטוריה.
נראה שהפוסט מודרניזם בא לידי ביטוי בספר במקריות ובחיפוש הבלתי נדלה (השפעה של קפקא ומישהו אמר 'קפקא על החוף' ספר אחר של מורקמי וגם שם יש את העורב וכאן הציפור. מה יש למורקמי עם חיות ובפרט בעלי כנפיים).
המקריות שהיא לא באמת מקריות.
הנאום של מאי קסהארה בו היא כותבת ל 'מר ציפור' - כך היא מכנה את אוקאדה, על כך שהיא לא מבינה איך דבר אחד מוביל לדבר אחר. בניגוד להוריה שהם מאוד מובנים וחושבים - כמו עמיתיה לעבודה - שזה קרה בגלל זה ודבר א' הוביל לדבר ב'. היא כותבת: "אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי 'האם יש בעולם עקביות לוגית כלשהי?'". נקודת המבט שלה היא בעצם נקודת המבט של 'מר ציפור' ואולי של מורקמי עצמו: ישנה מקריות ואין סיבה להבין מקריות זו. זו מחשבה פוסטמודרניסטית. החיפוש בעולם אחר תשובות. אי מציאתן. האפשרות שלא יהיו תשובות לעולם. האפשרות להמשיך לחפש ולהמשיך לחפש. החיפוש. אוקאדה מחפש את אשתו ואת עצמו, קומיקו מחפשת את עצמה, מאי קסהארה מחפשת את מקומה בעולם, כמו לוטיננט ממיה לאחר המלחמה ועוד ועוד.
אם אני יכול לנסות לדמות את חווית הקריאה בספר, זה כמו בין לנוע על חבל דק לבין לנוע על הקרקע. המרחב הזה בין לבין. וזה מה שמיוחד וייחודי. לעיתים אתה נע במתח הזה של פחד הנפילה, החשש מהנפילה והנפילה עצמה, לבין התהוות החיים ושגרת היום-יום. וכאן מגיע מוטיב חדש - אולי בהשראת הזן - לידה מחדש. השינוי שצריך להגיע והשינוי שיכול להגיע מעצם התנועה. מלצאת. לזוז. לאוקאדה מתרחשים אירועים שונים הגורמים לו לצאת מחייו הנורמטיביים כביכול אך בהמשך הוא גם מוביל עצמו אל תחתית הבאר. צריך להגיע לתחתית אל המעמקים בשביל להיוולד מחדש. הבאר היא גם המקום העמוק ביותר, בו ניתן לחשוב ולהרהר ולהיוולד מחדש. כמוהו גם לוטננט ממיה שנולד מחדש מן התחתית במלחמה ושב ליפן. דמויות נוספות היו קרובות למוות, חשקו בו - כמו כרתה קאנו, הצליחו לחמוק ממנו - כמו מוסקט, וחוו את פועלו - כמו מאי קסהארה כשראתה את מותו של חבר שלה על האופנוע.
ובתוך כל אלה הציפור המכנית והקולות שלה, כמו קפיץ שמתחו אותו, מרחפת מעל הכל. מביטה על הכל. כמו מנבאת את הכל. מעין תנין ענק בשמי העולם. מביטה, מתריעה, מכוונת. ממשיכה להעמיק את המקריות בעולם (או בעולמו של מורקמי או של אוקאדה).
הכתיבה של מורקמי היא כתיבה אישית, נוגעת. גם כאשר ישנה את ההיסטוריה והמלחמה, תמיד נמצא שם החלק האישי. היחידני. הפרטי. איפה ה 'אני' נמצא בכל זה. ואני חושב שזה מה שמושך. זה מה שכואב ולמעשה גם מה שאוהב.
ישנם כל כך הרבה נושאים שהספר הזה מדבר עליהם וקצרה היריעה וייתכן שזה גם חלק מהפוסט מודרניזם, הנושאים הרבים. מה שכן, מורקמי בונה כאן עלילה, סוריאליסטית לפרקים, בלולה בין חלום ומציאות ומצליח אט אט לחבר את חלקי הפאזל לכדי שלם אחד. וכמו החיפוש התמידי בחיים, הפאזל יכול להיות שלם, אך לא סגור ופתור.
ולא יודע בדיוק למה, אבל נזכרתי בשיר הזה של אהוד בנאי, 'עד הפעם הבאה':

אחרי שכבר ארזנו את הכל והתפזרנו
תמיד נשארת עוד מילה אחת שלא אמרנו
עניין אחד סגור שלא פתחנו
וצליל תועה שמאחור שכחנו
עד הפעם הבאה

אחרי שהחלום נמוג ואל המציאות חזרנו
תמיד נשאר עוד רגע חמקמק שלא תפסנו
ואם אפשר היה להחזיר גלגל כמו בסרט
יכול להיות שזה היה עובר לגמרי אחרת
עד הפעם הבאה

עכשיו הגיע זמן לזוז נהיה כבר מאוחר
ומשהו באוויר נשאר תלוי זה לא ממש נגמר
תמיד נשאר מבט אחד שלא קלטנו
תמיד נשאר עוד שיר אחד לשיר ועוד לא שרנו
עד הפעם הבאה

וים של מבטים עיניים מסתכלות עליך
ומה שתעשה הזמן חומק מבין אצבעותיך
רצית להמריא לפתוח שערי שמים
אבל על האדמה אתה הולך בינתיים
עד הפעם הבאה

לפני 7 שנים•
★★★★★
•תומר
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

פעם הייתי בטוח שכתיבת ספר הנה תהליך זהה לבישול - צריך לדעת מראש מה הם המרכיבים, מהו התהליך הנדרש, המינונים המדויקים, מה הולך עם מה ומה אסור שייגע בפריט זה או אחר. בקיצור - שכתיבה, כמו בישול, דורשת מתכון. אז חשבתי.
לפני כך וכך שנים הגעתי לגרינלנד. חייתי שם כמעט חצי שנה. בתור חובב בישול נלהב התעניינתי מאוד במאכלים המקומיים. אנשי גרינלנד, מסתבר, אוכלים כמעט הכול נא, ללא בישול כלל. פשוט צדים, מנקים קצת, ואז אוכלים כשמתחשק (בגרינלנד אין מקררים, כיוון שהמדינה עצמה היא פריזר אחד ענקי. אז את האוכל אפשר להשאיר איפה שהוא נמצא, ולאכול מתי שרוצים).
המאכל שהכי דיבר אלי היה משהו בשם "אקוטאק" - הגלידה האסקימואית. זה בעצם שומן כלבי ים מוקצף, אליו מוסיפים פירות יער שמלקטים, ו... מה שרוצים. פשוט מאוד - כל מה שצריך זה קדירה גדולה, קצת שומן, פירות יער, וכל דבר אחר שעולה לכם בראש - בשר, ירקות, פירות, ממתקים. ותאמינו או לא - זה הולך. הולך ובגדול. זה אחד מהדברים הכי טעימים שאכלתי מימיי. אפילו כשאני כותב את הדברים האלה כאן עולה בי שוב הטעם, שמשתנה ממנה למנה, של האקוטאק.
והדבר הכי מדהים הוא שבהכנת אקוטאק לא נדרש כל מתכון. פשוט זורקים מה שרוצים והכול איכשהו מתערבב עם השומן המוקצף והופך לעיסה קרה וטעימה.
כשקראתי את "קורות הציפור המכאנית", באיחור רב, יש לציין (הספר שכב אצלי בבית כמה שנים והחתול הפיל אותו במקרה וכך יצא שקראתי אותו) נזכרתי פתאום באקוטאק. מדוע, אתם שואלים? או! אשמח לענות לכם.
הספר הזה הוא ספר על יפן - על יפן של פעם, בימי מלחמת העולם השנייה, ועל יפן של היום, מדינה דמוקרטית ומתקדמת, אבל גם מנוכרת, מלאת אלימות, ונשלטת על ידי פוליטיקה מושחתת (נשמע מוכר למישהו?) בכל אופן, הסופר החליט לכתוב ספר על יפן. והוא עשה את זה בצורה הכי מבולגנת ויפהפייה שאפשר לעשות - בצורה הכי אקוטאקית שניתן לעשות זאת - הוא פשוט השליך אל תוך הסיפור כל מיני מרכיבים, בלי לחשוב או להסתבך איתם יותר מדי, והכול הולך - סיפורי מלחמה אכזריים לצד חייה של נערה אבודה לצד חייו הבודדים של קשיש ערירי לצד מערכת יחסים סבוכה ובעייתית לצד... עולם פנטזיה סהרורי שמתקיים בחלומותיהם של הגיבורים ולצד ידעוניות ומומחיות לתורת הנסתר ולצד זונה של השכל (יש דבר כזה, מסתבר).
כמעט כל אספקט של יפן עולה כאן ונבחן, והכול תוך כדי סיפור מבורדק לחלוטין, אבל זה נעשה באופן כל כך חינני וכל כך אלגנטי, שאי אפשר שלא להסיר את הכובע בפני הרוקי מורקמי.
אסיים בכך שבתור חובב חתולים מושבע אני חושב שהספר הזה הוא ספר חובה לכל חובב חתולים באשר הוא. מתואר שם אפילו שבריר של חלום שעלה בי פעם כשנרדמתי וחתול ישן לי על הפרצוף...

לפני 12 שנים•ג'ו
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

על פי ההגדרה הרווחת של המאגיה במאה ה20, הגדרה שזוקקה על ידי ההוגה הבריטי אליסטר קראולי, קסם הוא האומנות והמדע של גרימת שינוי בהתאם לרצון.

אם נתייחס על פי הגדרה זו למורקמי, הרי שהוא קוסם. לא רק במובן הפנטסטי-הספרותי, מובן זה ברור.

אלא במובן הבא...

משהו מעניין קורה לי עם מורקמי ואיתו בלבד. זה כאילו קריאה בספר שלו מסדרת את סדרי היקום בצורה כזו, שדברים מתחילים לפעול על פי המציאות שיש לו בראש.
אנשים מורקמיים, עבודות זמניות מורקמיות, בילויים מורקמיים, מחשבות מורקמיות.

וזה, קסם.
וזה, למה הוא סופר אהוב כל כך.

מורקמי מצליח לתאר במילים את הדריאליזציה של האדם המודרני. למרות שמורקמי מעיד על השפעות מערביות בכתיבתו (דוגמת ריימונד קארבר, ריימונד צ'נדלר וכו') הרי שההשפעה הכי מרכזית והכי פחות מודעת (ואולי לכן היא מרכזית) זו ההשפעה של ההגות היפנית. אין ספק שמשהו מזה מחלחל לתוך הרעיונות ויוצר את הספרים לקסומים כמו שהם באמת.

והם קסומים לא כי יש בהם דרקונים או כבשים. הם קסומים כי יש ביכולתם להצביע על הירח, על החיים ולומר: "הנה זה".

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Solipsism
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

הרבה הרבה זמן רציתי לכתוב את הביקורת על הספר המופלא הזה. אך לא בדיוק ידעתי איך לכתוב אותה. דווקא עכשיו שאני שקוע בקריאת 1Q84 ספרו החדש יותר של הרוקי מוראקמי, שקוע עד כדי כך שאם אביט אל הירח אראה שם ״שני ירחים״ אני מוכן לנסות ולכתוב את הביקורת.
קריאת ספר היא מפגש בין הספר לבין הקורא ובעצם כל מפגש כזה הוא חוויה יחודית. שני קוראים יקראו את אותו הספר וכל אחד יעבור חוויה אחרת לגמרי וזה בעצם כל הקסם.
החוויה שאני עברתי עם ״קורות הציפור המכנית״ הייתה עבורי מאוד חזקה ייתכן בגלל העובדה שזהו הספר הראשון של הרוקי מוראקמי שקראתי. אולם אני חייב לציין שהרגשתי תחושה דומה הן ב ״תרקוד תרקוד תרקוד״ ובמידה מסויימת גם ״קפקא על החוף״ ״ומרדף הכבשה״.
״בקורות הציפור המכנית״ הרגשתי שאני נשאב בבירור לתוך ״העולם האחר״ שמראקמי מיטיב לצור, הגאונות שלו מתבטאת ביכולת שלו לצור מציאות אחרת מאוד מוחשית הן לגיבורים שלו אבל גם לקוראים.
איך הוא עושה את זה ״בקורות הציפור המכנית״? קצת קשה לתת תשובה מדוייקת וזה אחד הגורמים שתמיד עצרו ממני לכתוב את הביקורת הזאת. ראשית הדמויות שהוא יוצר מאוד מיוחדות ומאוד מאופינות, החל מדמותו של טורו אוקאדה המספר שבאמת עובר במהלך הספר סוג מאוד ברור של ׳טרנספורמציה׳ וכלה בדמויות מופלאות כגון: מלטה קאנו ,מאי קסרה וכמובן הסיפורים המדהימים על "פושט העורות" והמתקפה על גן החיות. אבל זה יותר מזה, השילוב של הדמויות העלילה, תחושת המתח והמסתורין הכל ביחד הצליחו לצור אצלי את התחושה שנשאבתי לעולם אחר.
את הספר קראתי לפני כשש שנים באנגלית, אז אני מצטער אם אני משבש מונחים לעומת התירגום העברי.
למרות ואולי בגלל הזמן שעבר אינני יכול להדגים חולשות של הספר, מה שכבר אני כן יכול להצביע ב-1Q84 וייתכן שגם אני נהייתי מעט ביקורתי יותר אפילו לסופר ענק כמוראקמי. יתכן שיבואו המבקרים ויגידו "מוראקמי מצא בעצם את הנוסחה להלך קסמים על הקוראים ומאז הוא הולך וממחזר אותה בספריו", לפחות עבורי אני יכול להעיד "שהנוסחה" הזאת השפיעה עלי כמטה קסם ב-"קורות הציפור המכנית" מבלי להידרש בביקורת זאת לשאלה שאכן צריכה להישאל האם כתיבה לפי "נוסחא מנצחת" זה טוב או רע? בכל מקרה זה חורג הרבה מעבר לגבולות הגיזרה של ביקורת זאת .
למי שעדיין לא קרא את ״קורות הציפור המכנית״ למה בעצם אתם ממתינים ?עכשיו זה אפילו נכלל בארבע במאה ש״ח של חודש דצמבר...

לפני 14 שנים•
★★★★★
•gilc
קורות הציפור המכנית

קורות הציפור המכנית

הרוקי מורקמי

השבוע נשאלתי מהו הספר שנגע בקצוות החיים שלי יותר מהכול. הבטתי בתוכי בנשמה המלאה בספרים שקראתי ועניתי לשואל ברשימת ספרים אינסופית. נמלטתי מהמחשבה. היום ביקרתי בספריה, חיפשתי ספרים להקהות את ימי הזעם. אני מאד אוהב ספריות והספרנים להפתעתי כנראה מחבבים אותי, שואלים ואני שואל, הדיאלוג נעים. בשיטוטי בין ערמות המילים והספרים נתקלתי בשאלה שהתנוססה מולי כזרקור, מצאתי את הספר שהכי טלטל את חיי, נגע בקצוות החשופים שלי, בעט בתוך המסוכמות שלי. כמובן שעם השנים התבגרתי, חשקתי, נבעטתי, התרגשתי אינסוף פעמיים. רמת הטלטלה שלי התמעטה. ועדיין 'קורות הציפור המכאנית' של מרוקמי הניח בפני את המקטע החזק והעצום ביותר. מקטע שעדיין נוגע בקצבי הלב שלי. הבור המכוסה הופך לחלק מוחשי בכתבים והמחשבות שלי. כיום כחצי שנה אחרי כתיבת ספרי השני. אני מניח כאן את השפעת המקטע של מורקמי והספר על חיי. בדיוק ביום זה. כמובן לא חייבים לקרוא.

ילד מקולקל...מקטע בור ואברם.
'אני נמצא עכשיו בתוך הבור שלי, בור התחושות שחיפשתי לעצמי. אף אחד לא סיפר לי שבור, גם אם הוא רק חדר קטן בערבה, הוא עדיין מקום שבו הרגשות נחשפים, כמו קליפות תפוחי אדמה, הרגשות מתקלפים והאמת הופכת לחדה. סביר להניח שאדם שחי על אי בודד הופך עם הזמן לדקיק כמו דף מרוב סלילים שהוא משיל מעצמו. אני משתדל, כאן בבור, לחשוב מזוקק ללא רעשי רקע על המצב שבו אני מתקיים כרגע. חיים של קיום וחוסר קיום. רגשות של אהבה ושנאה שכרוכים יחד, כמה כעס ורגש מעורבבים בתוכי, כמיהה למוזיקה וגעגוע לאימא, בדידות ועולם ריק מול חיפוש והתרגשויות קטנות. אברם, כתבתי בכל מקום באותיות ענק כמה שאני מתגעגע, אני מתגעגע לאימא, ימים שלמים שלה חרותים בכל מקום בגופי, הם כמו ספר עבורי. אני יכול למהול לעצמי זיכרון מעורב בכאב של הרגעים הכי יפים, עצובים, חומלים שלה. אני כותב לך ומרגיש את ידה מלטפת את עורפי, אומרת לי בקולה המיוחד "ערני שלי תכתוב עליי יפה בבקשה," והיא מחייכת. אני עוצם את עיניי ומרגיש את ריסיה על לחיי, מריח את הריח שלה. הריח של אימא שלי אברם. אתה בטוח זוכר את הריח של אימא שלך, הריח של אימא שלי הוא תערובת אינסופית של תה צמחים. בכל ימי מחלתה היא שתתה תה צמחים, מרווה, מנטה, יסמין קמומיל, עשרות סוגי תה שלא הצילו אותה.
ביום האחרון אני מוצא את עצמי עומד מול הערבה ובוכה. "ערבה בוכייה". הכנסתי במכתב עבורך חיוך, גם ממקום של עצבות אני מחייך כי אני יודע שאני נכון וקיים. אברם, כשתראה את כל הטיפות על הדף, אלה הדמעות שלי (אמרתי לך שהפכתי לבכיין?) נפתח אצלי מאגר דמעות שזולג וזולג ואני לא יכול לשלוט בו. "עננים כרסתניים"... זוכר שדיברנו על שיר ששמו "עננים כרסתניים" שסוחבים בתוכם ליטרים עצומים של דמעות אדם? צחקת על הדימוי בשיר, ואני שאלתי אותך מתי אני באמת אמור לבכות על החיים שלי ועל המוות של אימא שלי. ענית לי שענן כרסתן מחכה לי למעלה. זה היה יפה בעיניי שאתה מזדהה עם המילים שלי. אני מרגיש שהתבגרתי בימים המועטים האלה, התחזקתי וקצת השלמתי עם עצמי. קיבלתי החלטות שונות כמו ללמוד לנגן על גיטרה, להתגייס ולעשות צבא, ושיהיה מיוחד. כשאחזור, אבקש מסבא ניסים שיעבור לגור איתנו, נשבר לי הלב שהוא לבד בבית, יושב רוב היום בכורסה וכשיורד גשם רץ לכסות את הקבר של אימא מפניו. אני רוצה שהוא יהיה איתי, במקום בטוח, שידע שאני הנכד שלו, הבן של רוני, הבת שלו, מחבק אותו כל הזמן. כמה החלטות יש לי אברם...
אני מתגורר בחדר קטן בקיבוץ, אני והמילים שאותן אני כותב. יש לי באוזניים מיליון מוזיקות מכל הסוגים. כל יחידת מוזיקה היא לפרק זמן אחר, אתה יודע, הנוף מתאים לצליל, ואני לא רע בהתאמות. שירי הכינה לי צידנית עם מלא אוכל. מדהים שהבור שאליו כה רציתי להגיע, נמצא בערבה, בחדר הכי פצפון שקיים בקיבוץ. מול החדר משתרע נוף נפלא של מרחבים פראיים. כלב קטן ושחרחר שאני קורא לו בימבו בא לבקר אותי כשהגעתי, הוא יושב לידי וכאילו בודק שאני לא עושה שטויות (אולי שירי שלחה אותו לשמור עליי, סופר כלב!) בימבו פשוט רובץ חולמני מול הנוף. לדעתי גם הוא נמצא בתוך בור נפשי, הוא לא משחק אברם, כלב כזה שתקן ומתבונן. אבל הי מי אני שאעביר ביקורת על חיות. לדעתך יש גם כלבים מקולקלים?'

לפני 9 שנים•דרור