אלוהים מרחם על ילדי הגן, ואנדרסון חומל על תושבי העיירה הזו, בלי סיבה מלבד העובדה שהם קיימים בה.
הספר מרגיש קצת בראשיתי. כלומר, דומה לסגנון הכתיבה האמריקאית ששלט בעשורים שאחרי יציאתו לאור של הספר הזה, אך קצת פחות מדויק, ויותר תמים.
יש כאן עולם שלם, שפרטים ממנו לפתע נושקים לפרטים אחרים, על קו הזמן, או בקירבה גאוגרפית, או מתוך אהבה בלתי ממומשת. התחושה שאתה מרחף בתוך העיירה כמו רוח רפאים ושומע סיפור בבית אחד, ואז נודד לבית אחר כדי לשמוע את הסיפור מנקודת מבט אחרת, היא תחושה ממכרת למדי.
המרכיב שזורח מעל שאר האלמנטים בספר הוא כתיבת הדמויות המרהיבה. עבודת נמלים של תיאור רגשות ומחוות קטנטנים וחמקמקים. אז למרות שאלו חיים שאנחנו כנראה לא נזכה לחיות, חיים של כמה רחובות ונשיאת עיניים אל העיר הגדולה הקרובה, אבל החיים, בסיכומו של עניין, הם אותם חיים, והמאווים אותם המאווים.
יפה מאוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
