כריסטופר הוא נער בן 15 ושלושה חודשים ויומיים. הוא לומד במוסד לילדים מיוחדים, אבל הולך לקבל 100 בחמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה, וחולם להיות אסטרונאוט. העולם אצלו מתנהל בתבניות מאוד ברורות: אבא דואג לו, אמא מתה, המורה מתווכת לו את העולם, השעון הוא העוגן. יש אסור ויש מותר.
אבל אז יום אחד מישהו הורג את הכלב בבית ממול, וכריסטופר מחליט שהוא הולך להיות בלש, לגלות מי הרג את הכלב, ולכתוב על זה ספר. ובדרך כל התבניות הברורות מתערערות לו. הוא יוצא לגמרי מכל אזור נוחות אפשרי, מסתבך עם המשטרה וכמעט מת מתחת לגלגלים של הרכבת התחתית.
הספר הזה זה הספר של כריסטופר כותב. כשהתחלתי לקרוא אותו חיפשתי את פרק אחד, הוא לא היה. התחלתי מפרק שתיים, ואז שלוש, ואז זה קפץ לחמש. שני פרקים אחר כך גיליתי שזו לא טעות. כריסטופר ממש אוהב מספרים ראשוניים, ולכן הוא ממספר את הספר ככה. ובתור בן אדם הישגי, זה ממש חוויה להתקדם כל כך מהר במספרי הפרקים .לאורך הספר יש שרטוטים מעניינים והסברים מדעיים, שתאמינו או לא, מוסיפים לספר הרבה נופך וגוון.
באופן כללי, הספר גאוני. מצליח להעביר חוויה של נער אוטיסט, בצורה כל כך נגישה ולא מתנשאת, כל כך פיקנטית, וגם מצחיקה. ואפילו מעלה דמעות מידי פעם. השונות של גיבור הסיפור לא מרחיקה את הקוראים מהחוויות שהוא עובר, אלא מחברת אליו, וזה בעיניי ספר טוב באמת.

את הספר קראתי כבר פעם שנייה בעקבות המלצה של בחור שיצאתי אותו הוא אמר לי שהוא נורא אהב את הספר, משום מה התחלתי לקרוא אותו דווקא לפני הפרידה שלנו אבל המשכתי אותו בתקופת הפרידה היה לי קשה לקרוא בו בגלל תחושת הגעגוע אליו. אני זוכרת שהוא נורא אהב את הספר, והוא דיבר איתי על הספר הרבה.חייבת לציין שהבחור לא אובחן בתסמונת האוטיסטית שבה הדמות נהראשית מיוחסת יכול להיות שהוא אהב את הספר דווקא מנקודת התצפית שלו. כהרגלנו לחשוב שהדמות הראשית היא דמות של ילד הלוקה בתסמונת כלשהוא ונקודת המבט שלו קצת שונה ומעוותת. אבל הפעם קראתי את הספר בתצפית שונה, נגיד תצפית של אדם שאופן הראייה שלו שונה משל כל אדם אחר. העמדתי פנים שהבחור שכתוב בגוף ראשון הוא פשוט ילד רגיל שאוהב מתמטיקה ומעדיף לראות את העולם בתבנית הזאת שהכול ניתן לפתור ע''פ משוואות או טבלאות סטטסטיות, שיש היגיון לכל דבר, אבל הדמות מגלה שאין היגיון ולא תמיד יש פתרון לכל בעיה. הסיפור הוא שהילד מגלה שמישהו רצח את הכלב של השכנים ואבא שלו מנסה להסתיר את הסיפור מעלים את אימו כריסטופר (הילד) מנסה לפתור את זה ועושה איזה מין מחקר בלשי שבסופו של דבר הוא מגלה שמי שהכי קרוב אליו הוא בעצם צריך לפחד ממנו, והוא מגלה בדרך כואבת מהי העצמאות. ובסופו של דבר הוא מגלה שפתירת הפתרונות האלה במתמטיקה זה הדבר היחיד שמייצב אותו על הקרקע בעולם שאין היגיון והוא מחפש היגיון במשוואות, ואני חושבת שכל בן אדם יכול להתחבר לכריסטופר גם אם הוא אפילו לא לוקה בתסמונת אספרגר, ספר מקסים ומומלץ ולא משוחדת בכלל, תמיד היה לו אותו בבית אבל הסתכלתי עליו באופן אחר.

ספר מקסים. משקף בצורה יפה ונוגעת ללב את החוויות והתחושות של אוטיסטים (למרות שנשמעו באינטרנט ביקורות נגדו שהוא לא מדייק אבל עדיין נחמד בשביל הקתרזיס וסתם להכיר את המושג אוטיזם קצת יותר)

כשהייתי בכיתה ו', חברה שלי סיפרה לי על הספר הזה. אמרה שהיא קראה אותו וזה הספר הכי מוזר שיצא לה לקרוא והיא לא מבינה איך בכלל אפשר לאהוב אותו.
בכיתה ט', הלכתי להצגה על הספר וגם לא הצלחתי להבין מי נגד מי, מה קו העלילה ולמה היא ככ מוזרה.
לפני שנה, מצאתי את הספר הזה באחת הספריות ברכבת והחלטתי שאני חייבת לקרוא אותו כדי לגבש עליו דעה אישית ולהבין מה ככ מעניין בו שכולם ככ מדברים עליו.
אז לאחר שקראתי אותו אני יכולה להגיד לכם שוואו!
מארק האדון (הסופר) מצליח להעביר בצורה מופלאה מחשבה של ילד על גבול הספקטרום הסובל מתסמונת אספרגר. אפשר להרגיש את הכאב שלו, האושר שלו, הקושי שלו וכל חוויה שהוא חווה מהנקודת מבט שלו.
הקו עלילה אומנם לא הכי מתפתח, ואין איזה מתח עוצר נשימה, אך הידע שאתה צובר במהלך הקריאה והמחשבות שהספר נותן לך שווים את ההשקעה של הזמן שלך בספר הזה.
אני אוהבת ספרים שמפתחים אותך ומלמדים אותך דברים חדשים. אחד הדברים היותר זכורים לי מהספר הזה הוא בעיית מונטיהול. מתמטיקה אף פעם לא ריגשה אותי, אבל כריסטופר הצליח להסביר לי את הבעיה המשוגעת הזאת ואני לא מצליחה להפפסיק להתלהב ממנה.
ספר שבמהות שלו מאוד מאוד מזכיר לי את "התפסן בשדה השיפון"- הסגנון האהוב עליי. ספרים שגורמים לך לחשוב לטווח הרחוק.
לונג סטורי שורט כמו שאומרים, אחלה ספר לאוהבי הסגנון המוזר של הספרים, קצת לא ברורים ועם הרבה מחשבה מעבר.
מומלץ ביותר!!

נכון ל2011, אחד מתוך מאתיים ילדים מוגדר כאוטיסט. 80% מהם בנים.
אבל מה זה אוטיסט?
יש כל כך הרבה צורות שבהן אוטיזם יכול להתבטא. בגלל זה קוראים לזה "הספקטרום האוטיסטי".
קשיים שכליים, קשיים חברתיים, קשיים מוטוריים.
אבל העניין הוא שלא משנה כמה לומדים, לא משנה כמה קוראים על אוטיזם- לעולם לא נוכל להבין מה אדם אוטיסט מרגיש בלי להיות אוטיסטים בעצמנו.
יש הבדל גדול בין לדעת שיש אוטיסטים עם קשיים ביצירת אינטראקציה עם אחרים, לבין לא להבין מה האדם שמולך רוצה ממך.
יש הבדל גדול בין לדעת שיש אוטיסטים בעלי צורך עז בשגרה, לבין לאבד את זה כסדר היום משתנה.

מסתובבים בינינו אנשים שהם ממש כמונו, אבל לא בדיוק. לכולם יש מוח, לכולם יש ריאות.
לכולם יש לב.
אבל אולי אחד ייבהל אם משהו יקרה בצורה לא נכונה.
אולי אחד יתעלם ממך אם תשאל אותו שאלה.
אולי במוח של אחד מהם רצות כרגע חידות מתמטיות מסובכות שעוזרות לו להישאר רגוע, ואתם לעולם לא תדעו.


החיים של כריסטופר מתוכננים עד לרמת הדקה.
החל ממתי הוא עושה שיעורים ומתי הוא משחק במחשב ומתי הוא מצחצח שיניים עד מה הוא יאכל ביום שני הבא וזה שהוא יעשה בגרות של 5 יחידות מתמטיקה ויוציא 100 כי הוא יכול.
והוא יודע שכשקשה לו הוא פשוט יצרח ויתגלגל על הרצפה וירעד או ילך למקום קטן וידמיין שהוא בחללית או ישכב על הדשא וישים את הידיים ככה שהוא יראה רק את הכוכבים ויחשוב שהוא בחלל.
הוא אוהב כלבים ואת שרלוק הולמס ואת החלל ומתמטיקה ואת החולדה שלו טובי.
הוא אוהב חידות ומספרים ואת הצבע אדום.
הוא לא אוהב צבע צהוב וצבע חום כי זה צבע של קקי ואם יש רצף של 3 מכוניות אדומות יהיה לו יום טוב ואם יהיה רצף של 3 מכוניות צהובות אז יהיה לו יום שחור.
הוא לא אוהב מטפורות כי זה שקר כי מישהו אומר שהוא מת מצחוק הוא לא באמת מת.
הוא לא אוהב כשהשגרה שלו משתנה.
אבל זה בדיוק מה שקורה.

קראתי את הספר הזה בגיל מוקדם. 11 בערך.
לא הבנתי הכל. לא הבנתי למה 3 מכוניות אדומות זה יום טוב ו3 מכוניות צהובות זה יום שחור ולמה הוא צורח בחנות ועושה לאמא שלו בושות ולמה ולמה ולמה.

גם אם היום אני מבינה שכריסטופר לוקה בתסמונת אספרגר ושההתנהגויות שלו הן תוצאה של כך אני לעולם לא אבין איך המוח שלו פועל, לא באמת.
אבל הספר בהחלט קירב אותי לזה.


"העולם מלא בדברים מובנים מאליהם שבני האדם פשוט אינם מבחינים בהם."
כריסטופר שם לב להכל. הוא משנן את המודעות בתחנת הרכבת. הוא משנן את מפת גן החיות.
כריסטופר הוא נער מיוחד. הוא אדיש לפעמים ולא תמיד יודע מה עושים במצבים מסוימים, אבל הוא אינטיליגנטי, בעל דמיון מפותח ועולם פנימי עשיר.

כריסטופר הוא נער מיוחד. וזהו ספר מיוחד.

*הערה חשובה: המידע שיש לי על אוטיזם לקוח מאתרי אינטרנט. אני מתנצלת אם המידע שגוי*

הספר מדהים. באמת שכן.
אני לא אתבייש להגיד שאני למדתי הרבה דברים מהספר וכריסטופר מדהים והטוויסטים ו ו ו

אבל אני רוצה לדבר על נושא משני שמופיע בספר: איך הורים אמורים להתמודד עם ילדים אוטיסטיים.
או מפגרים.
או חולי נפש.
או כל ילד עם צרכים מיוחדים.
מה לעשות?!

לצערי -בעקבות אחד מהילדים בהסעה שלי- אני חשבתי על זה בזמן האחרון וזה הטריד אותי. אבל אני חושבת שהצלחתי להגיע לתשובה דרך הספר!

בואו נסתכל על ההורים בספר:
האם בסיפור כמעט לא מופיעה ואני לא יכולה להגיד שום דבר על אישיותה. בהתחלה כריסטופר אפילו לא מזכיר אותה, עד שמתחילים להתקדם עם הספר ולאט לאט מתחילים לזלוג פרטים עליה שלא במיוחד מציגים אותה באור חיובי: בתור אישה אימפולסיבית, כועסת ועצובה.

לאומת זאת האב נראה יותר סימפטי, יותר סובלני. קל יותר להתחבר אליו והוא דמות ההורה בסיפור. הוא הבחור שיודע מה כריסטופר אוהב לקרוא והוא התעקש שבנו יעשה את בחינת בגרות של 5 יחידות מתמטיקה הראשונה אי פעם בבית ספרו. הוא אוהב והוא תומך. אבל גם לו קשה וגם לו יש מעידות- קטנות וגדולות.

אני חושבת שהמשותף לשני ההורים, לפי הזכרונות של כריסטופר ולפי ההתנהגות בהווה של הסיפור: שניהם לא יודעים מה לעשות בזמן האמת וזה בסוף מה שמשנה. הרבה יותר קל להתנהג כמו הורה במצב "רגיל" אבל במצב שבו קורה משהו קיצוני לחלוטין שמעמיד את מעמד ההורה בשאלה- פה ההורה צריך לבלוט. הם פשוט לא ידעו איך להתנהג בזמן האמת.

אני יודעת, אני יודעת, אתם בטח מסתכלים על המסך בבוז ורוצים לצעוק עליי: "סהר, את צוחקת, נכון? את יודעת כמה זה קשה לגדל ילד אוטיסט?! את מצפה מהם באמת להיות הורים מושלמים, שיבינו במושלמות מה עובר על הילדים שלהם?"

אז לא, אני לא מצפה שיבינו. אבל כן אפשרי לעשות דבר בעניין.
הייתה עוד דמות מבוגרת משמעותית בסיפור: שבון, המחנכת של כריסטופר בבית הספר. היה אפשר לראות במהלך כל הסיפור שלשבון כן יש את הכלים לדעת איך לעזור לכריסטופר: היא הציעה את רעיון הספר, היא נותנת לכריסטופר נקודת מבט של בני אדם "נורמליים" והיא בגדול מבינה את כריסטופר עצמו... או לפחות את דרך החשיבה שלו.

"אבל סהר זה המקצוע שלה! היא למדה במשך שנים באוניברסיטה. את מצפה מההורים שיבינו אותו כמוה?"

אני לא, אבל תחשבו על הרעיון הבא: קורסים ממונים על ידי המדינה בכל מטרופולין, שבמשך חודש יתן להורים כמה כלים להתמודד עם הילדים האוטיסטיים\מפגרים\כל ילד עם צרכים מיוחדים שלהם.

או כחלק מהמענק שירות לאומי, ייעוץ אישי להורים. כל שבועיים נגיד הם יפגשו וההורים ישאלו את המייעצת עצות על איך לטפל בילד יותר טוב.


עוד נושא שגם קשור הוא ההתנהגות של הסביבה אל כריסטופר. אני לא מצפה שאנשים יתנהגו בצורה מושלמת אליו אבל כן מסתכלים עליו לרוב כבתור שונה, פריק, משהו מוזר מידי. אני יכולה להבין אנשים שלא מכירים את הסיטואציה ואותו אבל היו כן אנשים שהכירו את כריסטופר והתנהגו אליו כמו חרא. אולי אם ההתנהגות של הסביבה עצמה תתחיל להשתנות ויותר "לחבק" ההתנהגות של ההורים תושפע.
אולי בסביבה של האמא אוטיזם היה כמו קללה ואצל האבא קיבלו יותר את האוטיסטיים. אני חושבת שכך זה יכול להשפיע.

לסיכום: אני לא חושבת שכל ההורים צריכים ייעוץ או קורס, זו פשוט הדעה שלי. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הכל.

עריכה: בגלל פרטיות ובגלל שהשתמשתי במושג לא נכון (תודה על שתיקנתם אותי!) מחקתי את הפסקה

ההיכרות שלי עם הספר התחילה בכיתה ב' בערך.
לא, אל תדאגו. לא קראתי אותו, אבל בבית הספר שלי הייתה חטיבת ביניים. יום אחד כשעברנו לכיתה ח' או ט' (הייתה כיתה אחת בכל שכבה..אח..הימים הטובים..) ראיתי כל מיני עבודות יצירה שכתוב מעליהן: "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה".
רק כשקראתי את הספר הבנתי מה הקטע של דף עם תשע תמונות של "ספידי מקווין" (מכונית המרוץ האדומה במיוחד)

לדעתי זה מאוד חכם לתאר חיים שלכל נער הם היו סבירים יחסית (נכון שמסתברים כל מיני דברים שנראים לנו ולכריסטופר נוראיים. אבל זה חו"ל: דברים כאלה לא מוזרים כל כך) אבל "לראות" אותם מנקודת ראייה של נער לא סביר. שמלבד להתעסק בחייו הוא גם מוצא זמן להסביר כל מיני דברים שבדרך כלל אנו לא שמים את דעתנו עליהם.

האמת, שחוץ ממקרה הצער-בעלי-חיים שאיתו מתחיל הפרק הראשון (מספר 2, אתם תבינו כשתקראו) דווקא אין לי יותר מידי בעיה עם אבא של כריסטופר. עם אמא שלו דווקא יש לי בעיה. ועוד איזו בעיה!
תסמכו עליי שאם אני במקרה אראה את אמא של כריסטופר היא תאלץ לקחת גם כדורים נגד כאב ראש וגם כדורים לקרישת דם מהיר מלבד לכדורים נגד דיכאון, אחרת סביר שהיא לא תשרוד את הצרחות והשריטות (אל תזלזלו: לא ראיתם את ציפורני הזרתות שלי) שהיא תקבל.

אבל כמו שציינתי, הספר פשוט מעולה. הייתי יכולה להמשיך ולחפור אבל זו הפואנטה. נהדר.

ספר מעולה, כתוב מרתק.

מספר על נער עם לקות על ספקטרום הASD (הספקטרום האוטיסטי) למרות שאין זה כתוב במפורש בגוף הטקסט, שכתוב בגוף ראשון מפי הנער, שמוצא לילה אחד את הכלב של השכנים מת בחצר.

סיפור שריגש אותי מאוד, למרות שהוא מסופר בלשון לקונית, לשונו של הנער. הקורא מסיק את הסיפור הגדול מתוך הכתוב.

מומלץ ביותר.

כריסטופר הוא אוטיסט (למרות שהמילה הזו לא מוזכרת אפילו פעם אחת בספר). במהלך הספר כריסטופר מספר איך ולמה הוא כותב את הספר.
הספר היה צפוי, אבל זה יכולתי לצפות, הרי מדובר בילד עם קשיי הבנה של מצבים חברתיים, תקשורת וכו'. (מי שלא רוצה לקרוא את החפירה שנותנת דומאות והספויילרים שיקפוץ לשלושת הסימנים הבאים @@@)
דוגמאות לרגעים מאוד צפויים (ספוילר!!!) אבא שלו הרג את הכלב, יכולתם לרמוז את זה בצורה יותר צפויה בתקציר הספר שמאחורה? "חיפוש תמים אחר הרוצח מוביל אותו לגילויים כואבים עליו ועל משפחתו, וכל עולמו קורס באחת" (ממאחורי הספר), רמז ראשון : ברגע שהוא מתחיל לחקור אבא שלו מבקש שיפסיק ללא הסבר אמיתי מדוע. רמז שני הוא כשהוא מגלה שמר שירס ואמא שלו שכבו, כאילו באמת אי אפשר לעשות אחד ועוד אחד כדי להבין מה קרה? ושני הרמזים האלו נמצאים הרבה פני שמגלים מי הרוצח. עוד מקרה שהספר היה צפוי מדי, מתמקדים באמא שלו בפרקים שלפני גילוי המכתבים אז ברגע שיש מכתבים שממוענים לו מוחבאים אצל אבא שלו בארון ישר אפשר להבין שזה מאמא שלו (הרי מי עוד יכול לשלוח לו מכתבים ולמה שהאבא יטרח להחביא אותם אם זו לא היא). וההפתעה שכנראה הפתיע רק אותי, הוא הגיע ללונדון בלי להרביץ , להתעצבן או להיעצר.
@@@ - אם נשארתם עוד פה אני שמחה (וסליחה על החפירה) עכשיו לביקורת האמיתית, הספר כן קצת ריגש אותי למרות העלילה הצולעת (מאוד) מכיוון שהיא מתארת כיצד כריסטופר (שכמו שאמרנו אוטיסט) מתמודד עם קשייו וכיצד הסביבה מתמודדת איתם (ואיתו).
אבל עכשיו באמת החק הכי חשוב בביקורת- יש בספר המון שגיאות כתיב שחלקן חוזרות על עצמן במהלך כל הספר וחלקן חד פעמיות (3 דוגמאות שזכרתי : מסכורת במקום משכורת (עמוד 129), כף במקום כיף, נראיתה במקום נראתה וכו) .
עוד משהו בכתיבה שמאוד הפריע לי, שימוש מוגזם מאוד מאוד מאוד ב-ו החיבור. הבנתי, ילד שלא כל כך טוב במילים רושם את זה (אבל גם בספר הוא מזכיר שבון המחנכת שלו תעזור לו עם הכתיבה ותיקונים וכו) , אבל זה נמאס אחרי פרק אחד, תחילת משפט, ו חיבור, אחרי פסיק, ו חיבור, יאלה כמה אפשר לקרוא ו ו ו, זה כאילו הכותב או המתרגם דילגו על כיתה א/ב שמעירים לילדים לא לשים יותר מדי ו החיבור כי זה מעבצן אנשים.
(באמת רק לי זה הציק? כי לא ראיתי פה תגובות על זה, באמת אשמח לדעת בתגובות).
משהו שחשוב לי לציין - דווקא אהבתי את הרעיון של החידות והיה המון אינטרטקסטואליות למקרים מעניינים אמיתיים אבל מאוד התבאסתי שבעותק שהשאלתי מהספרייה החידות (האיורים) הודפסו נורא ואיום ובקושי רואים / מבינים משהו מהחידה (גם את זה אשמח לדעת בתגובות אם זה רק בעותק שלי) .
בכל מקרה נתתי 4 (למרות שאני עדיין מתלבטת אם להוריד ל3) כי יש משהו מיוחד בספר כי לא כל יום קוראים על מה נמצא בראשו של אוטיסט וכיצד הראש הזה עובד ופועל.