כמעט בסוף כל ספר מתח אמריקאי, ישנה רשימת תודות אינסופית: לגארי, בארי והארי, לשון ודון, ללטישה, פאטרישה וקאישה, לפיל וביל, בקיצור, לכל מי שתרם את תרומתו להפקת יצירת המופת הזאת.
נשאלת השאלה: אם כל כך הרבה אנשי מקצוע תורמים מניסיונם והתמחותם לכתיבת הספרים הללו, איך זה שהספרים מדשדשים בבינוניות מייאשת?
גם המנכ"ל שייך לקבוצה הזאת.
ג'וזף פיינדר עוסק בדרך כלל בחברות אמריקאיות גדולות. לא בקנה מידה ישראלי, שלושים וחמישה איש ומנכ"ל, אלא חברות ענק, מפלצות תמנוניות, שבהן כל עובד הוא חלקיק של בורג, גם אם הוא מנכ"ל. פיינדר מטיב לתאר את ההווייה הכלכלית האמריקאית, את התגלמות הקאפיטליזם הדורסני, שבו כל אדם מוקרב על מזבח המולך הדולרי.
בלי לחטוא בחטא הספויילריזם, אשתדל לתאר מעט את מבנה הספר.
שני הגיבורים הראשיים הם צייד וניצוד. את שניהם פיינדר אוהב ולכן, מטבע הדברים, אנחנו מחבבים אותם, בלי לפשפש יותר מדי באמות המידה של המוסר.
כבר בתחילת הסיפור ברור מי עשה מה ואצבעו של מי לחצה על ההדק, מי הקורבן ומי הקריב את הקורבן שלא בטובתו. כך שהפתעות רבות אין בספר. ובכל זאת, קשה להתנתק ממנו. הצייד (הציידת, ליתר דיוק) והניצוד (הוא מנכ"לנו המקסים) משייטים בשני מסלולים לא מקבילים. לאט לאט דרכיהם מתקרבות והמתח נוצר מהשאלה הגורלית: מתי יצטלבו דרכיהם (ברור שבסוף הספר, אלא מה) ומה תהייה תוצאת המפגש הגורלי הזה, האם יהיה פיצוץ הרסני (תרתי משמע) או לא. ישנו כמובן טוויסט מסויים בסוף הספר, שניים ליתר דיוק, לא מפתיעים לגמרי, אבל לא עליהם נשען המתח והם אינם מהווים משקל סגולי כבד ביצירתו.
לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. אני מודה ומתוודה.
ובכל זאת, אם נחזור לפיסקה הפותחת את הביקורת, מה גורם לספר להיות בינוני?
פיינדר יודע לספר סיפור. הסיפור שלו אמין (אולי בזכותם של המקצוענים מרשימת התודות) הגיבורים שלו הם דמויות עגולות ובעלות מטען ונוכחות. הסיטואציות אמיתיות גם הן ונשענות על תחקיר יסודי. אז מה בכל זאת גורם לי להסתפק אם להעניק לו שלושה או ארבעה כוכבים? הקלישאות.
יש משהו קלישאתי בהצגת הסיפור שלו. הסיפור רציני וחכם, נכון והולם, אבל קצת בוקי, איך להגיד. חסר אותו תבלון הומוריסטי, שנון וחריף, שהיה גורם לספר להתעלות מעל הבינוניות.
סופרים רבים לוקים בחסרון הזה. רצינותם התהומית מעוררת איזו ציניות רדומה בסובלנותי הרבה. היי, חביבי, לא יתכן שכל כך הרבה אנשי מקצוע יעמדו מאחוריך ואף אחד לא יפזר על התבשיל הזה קצת פלפל ושום. האם ה"אמריקאיות" אשמה בזה? אותה תבנית מרובעת שבה נוצקות כל המשפחות המאושרות שדומות זו לזו? אותה תבנית, שפותחת כל סרט אמריקאי, ובה הבעל מנשק את רעייתו הפרברית המצוייצת, לפני שהוא דוהר לעבודתו האינסופית?
נכון, שבספרנו הנוכחי, המשפחה אינה בדיוק משפחה מתפקדת, ויש לה צרות לא מעטות. אבל הריבוע הזה שהומצא על ידי האמריקאים, הוא התבנית הרצינית מדי שבה כתובים כמעט כל ספרי המתח המאכזבים.
כך שאפשר לחלק לרובם 3 ציונים: 5 כוכבים על תחקיר, 4 כוכבים על סיפור טוב, 3 כוכבים על כישרון אמיתי.

חבל מאוד מאוד. הם ראויים ליותר מזה. ודווקא בהיסטוריית ספרי המתח האמריקאים מסתתרים יהלומים לא מעטים, שהפכו ספרי מתח מז'אנר שנחשב נחות, לקלאסיקה ספרותית אמיתית.

#
יש ספרים שהם מוצר. הם לא נוצרו כתוצאה מצורך בלתי נשלט לכתוב איזו אמת נשגבה או למצות פוטנציאל כתיבה. הם נוצרו כמוצר שיש לו ביקוש וערך כספי. כל זמן ידוע (תלוי בחריצותו של הסופר) מונפק עוד ספר, מערכת בקרת-איכות דואגת שגם הגירסה החדשה תעמוד בקריטריונים, הלקוחות ממתינים ושמחים לקרוא סיפורים שהפרטים בהם אמנם שונים אבל החוקיות הידועה נשמרת.

זה הספר השלישי של הסופר שאני קוראת (קיבלתי את שלושתם בחבילה לקריאה) והמוצר כבר מוכר לי. בדרכו ובסוגו זה מוצר טוב ולא מחופף. הרקע הכללי הוא עולם התאגידים בארה"ב (כשעוד היו ענקים בשדה-משחק ענק). בדרך כלל יש בו גיבור שמצד אחד מצליח בתחומו ומצד שני קצת נעבך, שהקוראים מבינים לפניו רמזים ואיתותי אזהרה. יש איזו טרגדיה בעברו – בשניים מהספרים זו היתה אשה שמתה. בשלישי זה היה פרידה מאהובה. הוא מנסה להתמודד עם האבל מצד אחד ועם תפקיד תובעני, שידיו קשורות מאחור והמודעות העצמית שלו אפסית. חלק מהנושאים סמויים מעיניו – אם בגלל המגבלות הרגשיות שלו או בגלל שהוא מוקף באנשים שמשחקים משחק מלוכלך. הוא נקלע לצרה והולך ומסתבך בה בלי לדעת על מי כדאי לו לסמוך (בעניין הזה הוא עושה טעויות על ימין ועל שמאל) והפיתרון – גם לקורא – נראה בלתי אפשרי. אבל תסמכו על פיינדר.

שלא יהיה ספק – אני לא רואה שום דבר שלילי בכתיבה "עסקית" מהסוג הזה. כלומר בתנאי שהסופר – כמו פיינדר – עושה מלאכתו נאמנה ומנסה להעניק לקוראיו את מה שהם מעוניינים לקרוא. יכול להיות שהיה עדיף שלא אקרא את השלישי בו התבררה לי המתכונת ומבחינתי העניין מוצה. אבל נראה לי שיש לו חסידים רבים שנהנים לקרוא את מה שהוא מוציא לאור. הוא כותב ספרים מבדרים ופעמים רבות תיאוריו די קרובים למציאות ומאפשרים לקורא איזה מילוט מהמציאות שלו, ממנה הוא נהנה לצאת לחופשה.
בסוגה שלו זה ספר ששווה 4 כוכבים. מי שאוהב את כתיבתו כדאי שימהל בספרים אחרים כי אפשר שהוא יימאס למרות טוויית הסיפור הכתיבה הטובה. זה בכל אופן מה שקרה לי.


0

התכוונתי להמשיך הלאה לספר הבא, אך מאחר ואיש לא טרח לכתוב בקורת לספר הזה, החלטתי לקחת את המשימה על עצמי.

העלילה מביאה את סיפורו של ניק, מנכ"ל חברה גדולה בתחומה, שהינה ספק העבודה והמפרנסת העיקרית במקום בו היא פועלת. הוא עצמו בן המקום והנו דור שני לעובדים במפעל.
ניק נקלע בתוך תקופה קצרה לקשיים מהותיים בחייו. זמן קצר לפני תחילת העלילה הוא מתאלמן ונותר בביתו עם בן ובת בגיל העשרה שהוא מתקשה לטפל בהם ולתקשר עימם, בעיקר בשל מחויבויותיו המקצועיות.
החברה אותה מנהל ניק, נקלעה למשבר כלכלי מתמשך ועל פי דרישת מעסיקיו הוא נאלץ לפטר מחצית מעובדיו (כחמשת אלפים איש) דבר שיש לו השפעה שלילית ומהותית על מרבית תושבי העיר, ומביא אותם להתנכר אליו. מבין המפוטרים יש אף כאלה המאיימים עליו פיזית.
מבלי להיכנס לשאר הפרטים כדי להשאיר לקוראים הבאים אחריי לגלות זאת בעצמם, העלילה הולכת ומסתבכת בכל רבדיה, דמויות הסובבות את ניק הולכות וסוגרות עליו תוך שהן מטילות עליו את הקשיים כקורי עכביש עד לסיום. סיום שלא ממש מפתיע.
הכתיבה טובה ומהנה ומפצה על העלילה המופרכת בחלקה. לסיכום - הספר בסדר, אך לא יותר מכך.

זהו הראשון בסדרת הספרים של ג'וזף פיינדר שקראתי. מאז, אני לא מפספס אף ספר שלו. המחבר הינו בעל ידע עמוק בתורות ניהול עסקי למיניהן. למדתי רבות מן הספר וגם נהניתי מן העלילה המותחת. מומלץ בהחלט.

הכתיבה של ג'וזף פיינדר לא מאוזנת להפליא. כמעט כל הספר משעמם, והוא מתחיל לעניין רק בסביבות ה50 העמודים האחרונים. לא משהו.

ספר מעולה, ומותח מאוד!
מומלץ למבוגרים ונוער כאחד!
עצה: אל תתחילו לקרוא אותו בתקופת לימודים,
כי המורה תצעק הרבה... =)

ספר נחמד, בינוני. 50 העמודים האחרונים מאוד מותחים ומעניינים (רק שצריך לקרוא 450 עמודים קצת פחות מעניינים לפני כן...)

בהתחלה קצת קשה אבל עם הזמן נכנסים לעלילה ואי אפשר להניח אותו לרגע!

ספר לא יותר מחביב, אפילו קצת משעמם.
א"א להשוות אותו לפרנויה (הספר הראשון של הסופר)