בשלוש מילים : ננטש מחוסר ענין.

מה אומר ומה אגיד? אולי מוטב היה שאחריש אבל פטור בלא כלום יותיר בי תחושה שסתם התעלמתי מקריאתו של הספר
או מקיומו בכלל.
לכן לא אאריך במילים ואומר רק זאת : ספר מעצבן. גם כשאתה מעלה אוסף מגובב של קיטורים, תסכולים
ושפיכת זעמים על כל מה שזז סביבך הייתי מצפה מסופר מוערך כיורם קניוק לעשות זאת בסגנון קצת יותר משכנע
ולהשתמש בשפה יותר ראויה משפת דיבור סחבקית נוסח התחנה המרכזית. מלחמה היא דבר מכוער, נורא תמיד
ועצוב. אין ספק שיורם קניוק חווה חוויות קשות כלוחם במלחמת העצמאות. אבל אוסף האפיזודות חסר חוט מקשר
שהספר גדוש בהם גרמו לי אי -נוחות מתמדת תוך כדי קריאה ולרוב לא הבנתי אם יש קשר בין הארועים שחווה
או שהרצף הינו מקרי בהחלט ונתון לפרשנות אישית של כל אחד, או שהמחבר יצא מלכתחילה מנקודת הנחה
שלא חשוב איך יכתוב את חוויותיו, אם מבולגן ואם בשליפות מהמותן, אזי יגלה הקורא אמפטיה והזדהות
עם המחבר. אני לא התחברתי.
לא מן הנמנע להמליץ על ספר אחר מאת יורם קניוק : הסיפור על דודה שלומציון הגדולה. לטעמי הסופר הרבה יותר מוצלח כאשר כתיבתו הומוריסטית-סרקסטית ומלאה במוסר השכל מעורר מחשבה על מהות קיומנו בארץ בפרט ועל מהות קיומנו כעם יהודי בכלל. עדיף בהרבה מיורם קניוק המריר .
תש"ח - לא אהבתי. אולי זה אני...ולא הוא...יהי זכרו ברוך.

ספרו של הנס פאלאדה "לבד בברלין", לטעמי, אינו יצירת מופת, אינו ספר מתח ואינו רומן במובן המקובל של המילה. זהו מסמך תיעוד המבוסס על סיפור אמיתי, אחד מני רבים אודות המאבק בנאצים. 24 יום הספיקו לסופר להשלים מעשייה מאוסה למדי המגוללת פעולות התגרות של זוג גרמני די פחדן, דל במעוף, המתבוסס באפרוריותו והנאחז נואשות בתקווה שצעדי המרי שלו יגיעו לתודעת הציבור הגרמני. נכון, בהתחשב בעובדה הבלתי מעורערת שמאבקם דמה למלחמה בטחנות רוח - המנגנון הרצחני והאימתני שמפעיליו לא בחלו בשום אמצעי להכניע ולמגר כל התנגדות גם בקרב בני עמם, היו חדורים בני הזוג הסוררים בהכרה שמעשיהם נובעים מיאוש טוטאלי, מאזלת- ידם מתוקף הנסיבות, וסופם שבמוקדם או במאוחר ייתפסו ויובלו לגרדום אחר כבוד.
אינני משוכנע שהסופר התאמץ במיוחד לעטות על ראשם כתר של גבורה ועזות-נפש. לא חשתי גם שיחסו לדמויות השונות בספר הוא אמפטי או מזדהה. בכך הוא אולי רצה להעביר איזה שהוא מסר בנוגע לאופיו של העם הגרמני, או יותר נכון, לנסות לתאר את השבר הגדול, הדקדנס , אבדן הערכים והמוסר המתפורר שהיו מנת חלקם של האומה הנאורה ביותר באירופה מזה דורות רבים, ועתה, לאחר שפרי בטנה של אחת מהאמהות, או של כמה מהן, החליט שלא די לו לעם הגרמני הנאור להיות מתוחם בגבולות הקיימים, אלא שיש צורך להטמיע גדלות זו הרבה מעבר, נקט או נקטו, באמצעים של תעמולה ארסית, קסם אישי רב, הפצת שקרים, הפחדות והתרסות, שילהוב המונים להאדרת האגו הלאומי ועוד אמצעי שכנוע שונים ומשונים שנועדו לסחוף את ההמונים תחת הסיסמה : גרמניה - מעל הכל, וכל הדרכים להגשים מטרה זו בדרך להפיכת הרייך השלישי לאדוני העולם - כשרות לחלוטין ומצדיקות מיגור והכחדה של עמים "נחותים".
והעם הגרמני אכל את זה, קנה את זה, שיתף פעולה ברובו ונתן למנהיגיו המטורפים את הבסיס להוציא לפועל את תכניתו של השטן בכבודו ובעצמו.
לכן, אף על פי שהיתה התנגדות פעילה או פסיבית בקרב גרמנים כאלה או אחרים, היא היתה די מינורית והסתכמה במעשים בטלים בשישים, כמו הנחת גלויות עם תוכן אנטי נאצי על ידי הזוג קוונגל שבספר. בכך הסתכמה גבורתם. הם לא חרפו את נפשם, למשל, לצאת בגלוי נגד המשטר או לנסות לפגוע באישים המזוהים עם המפלגה הנאצית, כי בכך היה נסתם הגולל על מאבקם לאלתר. אפשר להתנחם בעובדה שהם עשו "לפחות משהו" בניגוד לרוב הגרמנים שהיו אדישים במקרה הטוב או שיתפו פעולה, בין אם מתוך פחד ובין אם מתוך הזדהות מלאה עם משטר האימים.

דוקא לקראת סופו של הספר (בשבעים העמודים האחרונים) נותן הסופר "גז" : הזוג קוונגל עומד בגבורה מול הגורל הבלתי נמנע הצפוי לו ומתאר באופן מצמרר ועוכר שלווה את חודשי חייהם האחרונים , החל מרגע לכידתם , העמדתם למה שנקרא "משפט" וכלה בהוצאתם להורג.
יש גם פרק סיום קצרצר הנוסך כביכול מעט אופטימיות והטפה להביט קדימה אל העתיד, אך תחושתי בעליל היא שהסופר הכליל פרק זה על מנת לצאת ידי חובה ולא לתת ליאוש לאמר את המילה האחרונה. האם האמין בכך ? קשה לדעת.
כקורא, מבחינת הערך והמשקל הספרותיים, יש ספרים הרבה יותר טובים מהיצירה הזו. הספר כתוב בסגנון שניכר בו החיפזון (כזכור - נכתב ב-24 יום), אולי בגלל שאצה לו הדרך, והוא חש כי קיצו קרב ומוטלת עליו החובה להשלים את המלאכה, יהא אשר יהא...
ואכן, זמן קצר לאחר שסיים את כתיבתו, נפח הסופר המיוסר את נשמתו ולא זכה לראותו יוצא לאור.
ואולי מוטב שכך...

זהו הספר הראשון שקראתי מפרי עטו של יאיר לפיד.עד עתה "הסתפקתי" בקריאה לא עיקבית של רשימותיו בעיתונות הכתובה. לא תמיד גיליתי ענין בנושאים שהועלו על ידו בטוריו. יאיר, כמו יתר עמיתיו למקצוע טורח לפרסם גילוי דעת על אין ספור סוגיות על סדר היום כמו גם על ענינים אקטואליים פחות. הכל לפי מיטב כשרונו הוורבלי הלא מבוטל, אם כי הלא מזהיר, אך השווה לכל נפש. כך גם בספרו זכרונות אחרי מותי המתיימר להקיף את תולדות חייו, מעלליו, הצלחותיו וכשלונותיו של אביו טומי, מצליח יאיר לפיד להעביר לקורא מסכת חיים די בנלית, לטעמי, באופן קולח, עניני, יבשושי משהו, לפעמים מתנשא ולפעמים מצטנע בעליל, בשפה תרבותית, מחושבת, וללא מניירות צדקניות. מי שהכיר את טומי לפיד, ואני מניח שיש המונים כאלה, קיבל אישוש נוסף ובמינון מרוכז במיוחד, והזדמנות להתוודע לאישיותו הססגונית האגוצנטרית, השנויה על פי רוב במחלוקת. אי אפשר היה להתעלם מאמירותיו ופרסומיו בתקשורת, הן כשהיה עיתונאי חד לשון והן כשהיה פוליטיקאי. הבוטות שלפעמים נקט בה על מנת להדגיש את דיעותיו ועקרונותיו הקימה עליו הרבה שונאים ומתנגדים, ועוררה שערוריות מביכות לא מעטות. הוא בהחלט היה לא מיינסטרימי וקרא תיגר כמעט על כל דבר שלא מצא חן בעיניו או שנראה לו, לשיטתו, מעוות ולא צודק. אפשר להתווכח עד בלי די אם דרכו העיתונאית, ויותר מאוחר הפוליטית, הוותה ציון דרך בהוויה התרבותית-ציבורית הישראלית. יחד עם זאת קשה, על פי הכתוב בספר, להתעלם מעצם העובדה שטומי לפיד היה אחד האישים היותר איכותיים בנוף בו הטביע את חותמו. יאיר לפיד ברוב המקרים אינו מעגל פינות, וחושף באופן רציולי ומפוכח את הצדדים האפרוריים במהלך חיי אביו לצד הישגיו המרשימים יותר והמרשימים פחות. מן ההיבט הספרותי, מצליח לפיד הבן "להאציל" את סיפור חיי האב ולהקנות על ידי כך את התחושה לקורא כאילו הדברים נכתבו ממקור ראשון, דהיינו על ידי טומי לפיד עצמו, ובכך גם להמחיש ביתר שאת שלמרות שטומי כבר אינו בחיים, הרי שאת הספר כתב הוא, ממקום מושבו אי שם בעולמות עליונים...ההרגשה שלי, על כל פנים, שטומי "חי" מאד ורק איזכורים רנדומליים פה ושם הפזורים בין דפי הספר, מעידים שהוא בעצם כבר איננו, ולא אכחיש שנצבט הלב באותו רגע. אבל יאיר לפיד הבן מיטיב להוביל אותנו כקוראים בנתיב מוכר וידוע אך יחד עם זאת מרתק ומעורר אמפטיה, השלמה, הכרת תודה בלתי מסוייגת שזכה להיות הבן של, שגדל בצילו, אך השכיל לפלס את דרכו בזכות יכולותיו וכישוריו בעולם העיתונות והתקשורת. ועכשיו, נותר רק לתהות אם הבן של ימצא את עצמו נשאב לקלחת הפוליטית. רק שלא יתרסק כמו אבא שלו בזמנו...
לסיכום, ספר נחמד, קריא מאד, ישיר, פשוט ומרענן. מומלץ.

קצת קשה לי להיות נחרץ וחד משמעי לאחר קריאת הספר. האמת היא שאני די חצוי ביחס לאיכות הכתיבה, סגנונה המיוחד (או שלא), הסופרלטיבים המצויים בו לרוב, הביטויים הארכאיים הפזורים בסיפור לכל אורכו, או העלילה עם נגיעות הזויות מודגשות יותר ומודגשות פחות. מה גם שלמרות שגרעין הסיפור הוא ברובו פרי הדמיון של המחבר, ליוותה אותי תחושה מוזרה ומייגעת משהו ואפילו קצת מעיקה, בעיקר לנוכח המימיות של הדמויות הראשיות. מערכת יחסים משונה נרקמת בין גואל קרקעות יהודי שפעל כאן בשלהי המאה התשעה עשרה וראשית המאה העשרים, לבין נער ערבי בן למשפחה בעלת נכסים במתחם בו שוכנים היום מגדלי עזריאלי. עליות ומורדות, פתלתלות וזיגזוג הם המאפיינים העיקריים ביניהם ומתוארים בתפניות חדות של שנאה-אהבה-הערכה-שנאה-תיעוב-כמעט נקמה.ומעל, מרחף רומן אסור שטוף נאפופים בין גואל האדמות לבין אמו של הנער שהתייתם מאביו זמן קצר לאחר שזה סיכם למכור ליהודי זכויות בעלות על האחוזה החמודה (מלשון חמדנות). מכאן ואילך מתחילות ה"צרות": הנער שניחן בדמיון מפותח ובנפש פיוטית, רחמנא ליצלן מפרש את עובדת הפקעתה של האדמה מידי משפחתו כאקט הרה-אסון, ומפתח תיאוריות נבואיות שתוכנן ממוקד למטרה אחת, והיא למנוע מהיהודי רודף הבצע ותאב נפשם של יושבי הארץ הקדומים, מלהגשים את שאיפותיו ושאיפת אחיו היהודים מחרחרי הריב והמדון להכרית את העם הערבי היושב בציון. בזה אחר זה הוא מעלה באוב מראות ותרחישים שעתידים לבוא לכלל מימוש ולהתחולל, ושאחת מתוצאותיהם באה לידי ביטוי באופן סימלי כמובן, על מנת לעורר נדבך אפל בתודעתנו ולתת את דעתנו בכובד ראש למר גורלה של אחוזת דג'אני המהוללה, כסמל ואות למה שכולנו מודעים אליו כיום.
אני משער, או יותר נכון נוטה להאמין שלסופר אלון חילו לא היה שמץ של כוונה לבטא את עמדותיו הפוליטיות בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות כתיבת הספר ואני גם שולל מכל וכל שהמשל הדמיוני והיומרני למדי המוצג בו, מעיד על דעות שמאלניות או דעות פוליטיות כל שהן.לאחר פירסום המהדורה הראשונה היו כל מיני אנשים שקיטלגו אותו בצד כזה או אחר של המפה הפוליטית ואף האשימו אותו באנטישמיות וכעוכר ישראל.להערכתי אין לקביעות האלה שום ביסוס הגיוני, ועל אחת כמה וכמה, לא על סמך הספר הנדון.
מה שכן הפריע לי קשור לאמצעים הספרותיים/אומנותיים אותם נקט המחבר בספרו. השימוש במוטיבים בעלי תוכן נבואי-עתידי בדיעבד, נראה לי שחוק ומלאכותי מה גם שלא נעשה מאמץ מיוחד לטעמי לתת להם מימד קצת יותר מהימן ופחות פשטני. כמו גם השימוש הבלתי נלאה בביטויים טרום "ארץ-ישראליים" ש"עשו עליה" מהגלות, כמו למשל השימוש המסיבי במילה "ערביאים" במקום ערבים, תפזורת של מילים בראשי תיבות, או מילים לועזיות למחצה, ואפילו מילות סלנג שהיו שגורות בפי יהודים וערבים באותה תקופה. וכל זה מתבולל, כמובן, בפרץ של שפה מליצית שנועדה כביכול, ליצור "אווירה" אותנטית ולתרגמה לחווית קריאה עבור הקורא. ובכן, עלי זה לא כל כך עבד. זה נחמד, אבל לא יותר מזה. גימיק אבל גימיק לא הכי מבריק. מצד שני, ממתי גימיק אמור להיות מבריק?....

הרבה מבקרים יצאו מגדרם מהללים ומשבחים את יצירתו זו של בולגקוב. יפה המקום פה להעלות את האימרה הקלישאתית "על טעם ועל ריח...."
עבורי , אישית, לא הריח ולא הסריח (מחילה מכבודכם על המילה). לא הבנתי על מה המהומה, אולי כי אני מטבעי לא נוטה לסגנון עם נטיות סוראליסטיות, כתיבה הזויה על דמויות הזויות שחיים בסרט קאלט מן המאה ה-19. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מזכיר לי את אלכס מ"היפה והחנון" שמעריץ ספרות קלאסית רוסית ואת "האמן ומרגריטה" בפרט. לא שאני צופה נלהב בתכנית, אבל בין זפזופי בים הערוצים קלטתי אותו במקרה מתוודה בנושא. שעשע אותי לחבר בינו לבין הספר. מתאים לו, כי גם הוא טיפוס הזוי במקצת אולם חינני למדי. אני, למשל, מעדיף את לב טולסטוי כמייצג של הספרות הקלאסית הדגולה.
בקיצור, לא התחברתי, די השתעממתי וזנחתי באמצע.

למה, למה מלעיטים אותנו הקוראים בספרים הכתובים בסגנון סחבקי שדוף חסר צבע שפה רזה ועלילה משעממת. לי עשה רושם שהמחבר כתב חאלטורה בשעות הפנאי שלו. וככזה, ניכר שאין בו השקעה רצינית. לכאורה, נושא חשוב ומכובד לעסוק בו: ראשית ימי הקיבוץ וחלוציו הנלהבים ומקריבי החיים ועד להתפוררות ערכיו ההסטוריים והפיכתו של מפעל ההתישבות לכלי ריק מתוכן שנכנע למוראות (אבוי...) הקפיטליזם, רחמנא ליצלן. נכון, אפשר גם להתייחס לכל הסיפור בהומור ובקריצת עין אך לא נראה לי שהמחבר טרח לחשוף בפנינו את יכולותיו הורבליות בתחום הזה. הקריאה בספר הותירה אותי אדיש ומשועמם כשתוך כדי התרוצצו בראשי מחשבות ערגה לסיפוריהם המופלאים והקיטשיים של מייסדי אומתנו כפי שהועלו בספריהן השונים של מיכל שלו ויוכי ברנדס.שם לפחות אפשר למצוא את הקלילות שממנה נוטפת רומנטיקה מתקתקה בשפע,לעומת הרזון והקמצנות אותם מפגין אסף ענברי בספרו.
וידוי קטן:הגעתי רק עד לשני שליש מהספר. היגיעה היתה לי קשה מדי.

סמי מיכאל, סופר מוערך ומכובד בחר בספרו יונים בטרפלגר נושא, שעל פי כל הדיעות אמור היה להוות באופן מטאפורי תפוח אדמה לוהט שממנו קל מאד להפיק מטעמים ספרותיים דרמטיים מטלטלים.
הסיפור של הילד הערבי שאומץ ע"י הורים אירופאים ניצולי שואה הוא פלטפורמה פוריה ביותר עליה אפשר היה לבנות עלילה שוצפת ומרתקת במיוחד על רקע התמודדותו של הילד החצוי בנפשו שהתבגר והיה לאיש. לטעמי פספס המחבר את הפוטנציאל העוצמתי הגלום בהוויה המיוחדת בה מצוי הגיבור. השתלשלות הארועים שלתוכם הוא נקלע מתאפיינת בנימה חזקה של טריוויאליות והתחושה הרווחת היא שההתעסקות בשאלת הזהות היא ענין של מה בכך ומשוחררת שלא בצדק מדיון מעמיק ונוקב יותר והשלכותיו על הפרט בסיפור הספציפי וכן השלכות ברמה הכללית יותר שתיגענה בצד הכואב יותר של הקונפליקט היהודי-ערבי. אולי לזה ציפיתי מכוח הנושא הטעון שבספר. ציפיתי ליותר מדי? יכול להיות שכן. סמי מיכאל הוכיח בספריו האחרים שאפשר לצפות. כאן לא סיפק את הסחורה, לדעתי. הפעם יצא מפרי עטו מוצר בינוני למדי.

הנובלה "סונטצ קרויצר" מאת טולסטוי היא יצירה הראויה להיכלל בין כותלי הפנתיאון של היצירות הספרותיות האל-מותיות. אחד הסופרים הגדולים בכל הזמנים הוציא תחת קולמוסו סיפור שנושאו רלוונטי מאז ומתמיד : העיסוק בחטא הקדמון והידוע לשמצה, והוא הקנאה. הקורא נחשף לקורות חייו של גבר שמודה בכל פה בפשע הנורא מכל שביצע. רצח אשתו. ביד אומן ובפיכחון קר מנתב אותנו המחבר למסכת הייסורים בהם שקוע הגיבור ולתוככי הלפיתה הרגשית-פסיכולוגית שמשעבדת את נפשו הנסערת. למרות הקושי המנטלי שלו מצליח הרוצח לספר את סיפורו לבן שיחו ולעמיתו לנסיעה ברכבת באופן ברור צלול כמעט "רשמי" ללא רגשי חרטה, ותוך השלמה מוחלטת עם מעשהו. הוא מודע לו באופן מוחלט ואינו מנסה להצטדק או להתנער מאחריות. כל מאמציו מרוכזים בלפרט את נימוקיו ומניעיו והוא עושה זאת בדרך נטולת קלישאות. למרבה הפלא, מתעוררות אצל הקורא (אצלי לפחות..)אמפטיה והזדהות, שלא לאמר רחמים כלפי הרוצח. במהלך המונולוג הנוקב ניתן להתוודע היטב להלכי הרוח של הגיבור ללמוד משהו על מוראות האגו הגברי שהוא היסוד המוצק להתפתחותה של הקנאה שבערה בקרבו, תכונה שהובילה אותו בסופו של דבר לנקודת האל-חזור. פרשני תקופתו של טולסטוי, כך אומרים, ניסו ליחס את סיפור הנובלה למערכת היחסים האמיתית של הסופר עם אשתו, שנודעה במזגה הסוער ונטייתה לדעתנות ובשאיפתה לעצמאות. בנובלה זו נתן המחבר "דרור" להגיגיו הכמוסים בכל הנוגע לחיי זוגיות/נישואין, מוסד שאינו יוצא נשכר אליבא דה טולסטוי...
מורכבותו של האינדיוידואל היא כעין וכאפס לעומת מורכבות החיים המשותפים עם בן זוג, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם מעוגנים בקידושי-טבעת. יכולת העמידה של שני בני הזוג נמדדת בגיוס כוחות הנפש להבליג, לוותר, להתפשר, להשלים, ובמילה אחת: לאהוב. מסתבר שזו משימה שלא כל אחד מסוגל לעמוד בה ולכן נפוצה כל כך תופעת הבגידה, שמובילה לקנאה, שמובילה ל...ראה "סונטת קרויצר".
יחד עם זאת אני מזהה מסר ברור שהספר מנסה לבטא. המעשה הקיצוני אינו הדרך, אינו מכשיר לפתרון. הזבנג וגמרנו מפיל חללים בקרב שני הצדדים, והמחיר נורא. ראו הוזהרתם: רק אהבה!