אנחנו עוברים דירה ואנחנו זורקים טונות ספרים שהבית מלא בהם וחלקם לצערי אפילו לא קראתי. ותוך כדי כך נתקלתי בספר הזה שלא הוד ולא הדר לו, איכשהו התחלתי לקרוא בו והוא מאוד מיוחד קודם כל בגלל שהוא מביא אלינו עולם אחר לחלוטין ממה שאנחנו רגילים ומכירים. מדובר בזיכרונות מאוד מסוימים של מיקאל ניאֵמי, שהוא כותב שוודי שגדל כילד ונער באזור סְפָר קרוב מאוד לגבול עם פינלנד ושבו חלק גדול מהתושבים היו בעצם פינים, שהתגלגלו איכשהו לשוודיה. הוא מתאר ילדות כפרית מאוד צפונית של קור, קרח, "זוהר צפוני" ואפיזודות מרתקות שקרו לו ולחבריו שם. הוא עושה זאת עם הרבה הומור וחן שנותנים נופך מיוחד לדברים גם כשקורים שם דברים לא ממש מצחיקים. פה ושם יש משפטים בפינית (שמתורגמים בשוליים כמובן) וגם הם נותנים משהו מהטעם המיוחד של הסֵפֶר הזה. הוא כותב עם המון אהבה וגעגועים לאותן משפחות כפריות של "אנשים פשוטים" ולחבריו הקרובים. מאוד אופייני למשל הקטע לקראת הסיום שבו במסיבת יום הולדת של אדם זקן משתכרים כל הנוכחים בצורה פרועה עד אובדן חושים וגם הכותב וחבריו אינם טומנים את ידם בצלחת... (אלכוהוליזם היא אחת "המחלות" של האזורים הללו) בכל אופן אני מאוד נהניתי מהקריאה בספר וניכר שהמתרגמת הטובה גם "בקיאה בחומר" כשמוזכרים שמות שיש צורך בהסבר לגביהם...

אני קראתי את ההוצאה החדשה, עם עטיפה אחרת ולא זו שמופיעה כאן ליד הספר

אני אוהבת שמחזירים אותי אחורה בזמן וכאן יש חזרה כפולה – דבר ראשון חזרה לשנות ה-60 ודבר שני חזרה לתקופת ההתבגרות. איזה כיף היה אז הא? איזה דברים באמת חשובים עיניינו אותנו? מוזיקה? המין השני? תעלולים (הנה עוד מילה שאבד עליה הקלח)? כיף לחזור אחורה בזמן, ולנסות לשחזר דברים שהרגשנו פעם, כשעוד התרגשנו מכל דבר קטן.

הספר הזה בכלל מתחיל בפרק שבו המספר מגיע לנקודה מאוד גבוהה בעת טרק בנפאל. היה לו קשה להגיע לשם והוא מרגיש את החוסר בחמצן וצריך למהר לחזור לגבהים יותר שפויים. לפני זה הוא מחליט להודות על הרגע הזה ורוכן לנשק איזושהי לוחית תפילה טיבטית. הלשון נדבקת לפלטה מפאת הקור ורק במאמצים כבירים, שכרוכים בהרבה כאב ודם מצליח לנתק את שיניו ולשונו. החוויה הזו מעלה לו זיכרון ילדות רחוק שבו נדבק בדיוק באותה צורה למנעול ביתו, אימו הייתה שם לשפוך מיים חמים ולעזור אבל כאן, בנפאל אין מי שיושיע אותו ממצב הביש והכאב הזה. מנקודת הזיכרון הזו מתחיל סיפורו.

זהו סיפור התבגרות של נערים בכפר קטנטן בשוודיה בסוף שנות ה-60, שהקידמה עדיין לא ממש הגיעה אליו. הגיבור שלנו, מטי, מתחבר לילד שתקן בשם נילה. נילה הוא בן למשפחה שמרנית נוצרית לסטידיאנית והבית שם מאופיין בשתיקה רועמת. השניים מתחברים למרות הפערים ביניהם (אמא של מטי דווקא אוהבת שהרדיו דלוק כל הזמן) ומגלים אהבה משותפת למוזיקה. הם מתוודאים לאלוויס ולביטלס ועוברים חוויה ממש מטלטלת כשהם מקשיבים בפעם הראשונה לפטיפון בחדר של אחותו של מטי. זה עולה להם ביוקר אבל שווה מבחינתם כל רגע.

כל פרק הוא מעין סיפור קצר על איזו תקרית או משהו מעניין שקרה בכפר והוא מתחיל תמיד במשפט שמספר מה הולך להיות בפרק. זה מצא חן בעיני. זה הזכיר לי את ספרי הנוער שהייתי קוראת בצעירותי שהיו מתחילים כך בדיוק. כאילו רוצים למשוך אותי לקרוא את הפרק על ידי כך שמספרים לי תקציר שלו.

רוב הפרקים לא ארוכים במיוחד וכל אחד מהם הוא מעין סיפור קצר שיכול לעמוד גם בפני עצמו. חלק קטן מהם ממש הזוי שלא תמיד ברור אם אכן התרחש במציאות או במוחו הקודח של הסופר (או אולי זה "רק" זיכרון?).

הנופים המתוארים רחוקים מכאן אלפי שנות אור ועשרות מעלות – יערות מכוסי שלגים וקור מקפיא. אני אוהבת את התיאור בכל הספרים הסקנדינבים האלה כי זה כל כך שונה ממה שאני מכירה מכאן וזה נחמד ולו רק כדי לצנן בטיפה את הקיץ הזה שמסרב להיגמר. בנוסף לכל זה – המנטליות בכפר המדובר שונה לגמרי מחיים בעיר כפי שאני מכירה אותם. האנשים הם עובדי כפיים, חלקם חקלאים, עובדים הרבה עם הידיים ולפעמים אפילו רוטנים כנגד הקידמה. פה ושם זה הזכיר לי את "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", שגם שם מדובר ב"אנשים עובדים" שקשה להם לקבל את הקידמה ויש בהם תמימות מסויימת. לא יודעת למה, אבל כל כמה פרקים נזכרתי בספר הזה אז כנראה שזה אומר משהו.

הסיפור כולו הוא סוג של חוויה אנטרופולוגית מרתקת לטעמי. ניאמי מספר על מנהגי המקום – הטבילה בסאונה בתום סעודה, שתיית האלכוהול שעוברת את הגבול ברוב המקרים, היחסים בין גברים לנשים, האמונות הטפלות, על ילדים אחרים בבית ספרו וכמובן – הרבה על מוזיקה. מוזיקה פופולרית בעולם ומוזיקה שהם מנסים ליצור בעצמם.

זה ספר מקסים שגרם לי לחייך הרבה יותר מפעם אחת ואולי אפילו להסמיק פה ושם, ממש כמעט כמו שהיה קורה לי בגיל ההתבגרות. מומלץ בחום, גם כשחם עדיין בחוץ.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
העטיפה מקסימה בעיני והרבה הרבה יותר טובה מהעטיפה הקודמת שהייתה בהוצאה הראשונה ב-2005. אפשר לראות את השלג ואפילו להרגיש אותו, למרות שהוא לא מאוד בולט, העצים מאחור מייצגים את היערות שמקיפים את הכפר, במרכז אנחנו רואים אוהל מואר באמצע הלילה, סוג של קמפינג / הרפתקה בשביל ילדים קטנים. מבחינתי זה דע ברור שמטי ונילה נמצאים שם ועושים חיים. בשמיים רואים את הזוהר הצפוני, שמאופיין בצבע הירוק (הוא מוזכר בספר באחד הפרקים ולכן נראה לי טבעי לגמרי שהוא כאן). הכל יחד מצליח להעביר את האווירה הכללית בספר.
יפה מאוד לדעתי.

ציטוטים:
"על הקיר הקדמי של הכיתה, מתחת לכרכוב התקרה, היו תלויות "האותיות". צבא אימתני של עמודים וקשתות שנמתח מקיר אחד למשנהו. עם אלה אנחנו אמורים לנהל בזה אחר זה קרב היאבקות, להכניע, להשכיב על גבם במחברות שלנו ולהכריחם להשמיע קול"

ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il

אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים של סופרים ממדינות "אקזוטיות" ומיוחדות. ספר זה בהחלט מספק הצצה ייחודית לשבדיה ולתרבותה. מומלץ לבעלי טעם דומה וסקרנות תרבותית.