"אם בחרת לצאת לדרך, אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (התדריך של גדי מפקד החוליה ללוחמיו בטרם משימה. עמוד 322).
"דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) הוא ספר מתח מאת מישקה בן־דוד שערך אורי אדלמן. בן־דוד שירת במוסד בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד. הספר הוא מותחן בדיוני, שנראה שנשען על אירועים דוגמת ניסיון החיסול של ח׳אלד משעל בירדן בשנת 1997, מבצע אביב נעורים וחיסול מנהיג הג׳יהאד האסלאמי ד"ר פתחי שקאקי במלטה בשנת 1995. במרכזו, מערכת היחסים שבין לוחם מוסד למפקדו בעקבות מבצע כושל בביירות.
העלילה שמתרחשת בראשית שנות ה־2000, נפתחה בוועדת בדיקה למבצע כושל של "החוליה", יחידה נבחרת של לוחמי המוסד, המיומנים בביצוע פעולות מיוחדות, בלב השכונות השיעיות בביירות. מטרת המבצע היתה לחסל את אבו־חאלד, ראש מנגנון פיגועי חו"ל של חזבאללה (עימאד מוע׳נייה מישהו?).
גיבור הספר הוא גדי, בנם של ניצולי שואה יוצאי מזרח אירופה ששירת בשעתו "כקצין צנחנים" (עמוד 330) המפקד על "החוליה" ומאחוריו שורה של הצלחות מבצעיות. את תפקיד "מספר 1" (המתנקש הלוחץ על ההדק) במבצע לחיסול אבו־חאלד, הטיל גדי על רונן דולב, לוחם ותיק יוצא שייטת 13.
במהלך המבצע רונן שלף את אקדחו מול אבו־חאלד אך לא ירה. בהמולה שהתפתחה מיד לאחר מכן נורו בגבם רונן ולוחם נוסף, ג׳ון. רק תעוזתו של גדי הצילה את המצב. הוא הגיע במהירות עם רכבו, תוך שהוא נוסע "בכיוון הפוך לכיוון התנועה, מעיף לצדדים את העשרות שנקבצו יש מאין סביב הרכב המנוקב, שעננת הלינץ׳ כבר ריחפה מעליו, ירה באוויר, שלף את רונן ואת ג׳ון למכוניתו, לחץ על הגז והתנדף" (עמוד 134).
ועדת הבדיקה שקמה בעקבות הכישלון, המליצה שרונן לא ייקח חלק בשום פעילות מבצעית של המוסד ולא יהיה חבר באף יחידה מבצעית. המוסד ובמיוחד ראש אגף המבצעים, דורון, קיבלו את ההמלצה במלואה ואילו רונן הפגוע סירב לכל תפקיד אחר ופורש לביתו במושב על שפת הים. לעומתו גדי, המפקד, זוכה כמעט מכל אשמה, אולם הוא "הזכאי", חש שגילה במבצע "נחישות פושעת" (עמוד 37), משום שהמבצע תוכנן ובוצע בלחצי לו"ז קשים ולא על פי הנהלים והשיטות הנהוגות במוסד וב"חוליה" בדרך כלל.
רונן לא סלח למפקדו על כך שהוא נמצא אשם ואילו לגדי לכאורה, אין חלק בכישלון שלו. על יחסי השניים מעיבה גם העובדה שאשתו של רונן, נעמה, בעצמה לוחמת מוסד ב"חוליה" בעברה, היא חברתו לשעבר של גדי. המתח הזה הצטבר במשך כשנה אצל רונן, עד שפיגוע גדול בעפולה הביא אותו לנקודת רתיחה.
כשהפרשן בטלוויזיה הסביר כי את הפיגוע ביצע למעשה מנגנון פיגועי חו"ל של חזבאללה, החליט רונן לפעול. יומיים לאחר מכן התקשרה נעמה לגדי וסיפרה לו שהיא חושבת שרונן "חזר לגמור את מה שהוא לא גמר לפני שנה" (עמוד 89), וטס לביירות כדי להרוג את אבו־חאלד. גדי הבין מיד את דחיפות העניין, שהרי האיש קודם לתפקיד מדיני במטה חזבאללה ואינו יעד לחיסול. פעולה שכזו עלולה להוביל למתקפת רקטות קשה על יישובי הגליל, ממש כפי שאירע לאחר חיסול מזכ"ל חזבאללה הקודם, עבאס אל־מוסאווי, ב־1992. יש לציין שהספר פורסם בשנת 2002 והאיום שהיווה חזבאללה מאז על מדינת ישראל רק הפך חמור יותר.
לאחר פגישה אצל ראש המוסד, המכונה "בופור", קיבל גדי אישור לצאת לרומא על מנת שיוכל להמשיך משם לביירות במידה והמוסד יאשר לו. בהגיעו לרומא, החליט גדי לצאת לביירות על דעת עצמו, משום שב"חוליה" הקוד העמוק ביותר הוא "הַעמידה זה לצדו של זה. גם אם אתה יכול לצאת בשלום, אתה חוזר אל לוע הארי כדי להוציא את חברך" (עמוד 134). את הקוד הזה "מימש גדי בגופו" (עמוד 134) במבצע ההוא בביירות ועתה הוא נדרש לממש אותו שוב. העימות בינו לבין רונן ברחובותיה של ביירות הוא לב הספר והמתח מגיע שם לשיאו.
במטה המוסד ביקשו בכירי הארגון לייצר לעצמם חלופה מבצעית, למקרה שגדי לא יצליח לשכנע את רונן לסגת. ראש אגף המבצעים, דורון, "עבר עם האגף כמעט את כל ההיסטוריה המבצעית שלו, מהימים שהחוליה אורגנה מחדש אחרי הכישלון בלילהמר. הוא היה אז קצין צנחנים צעיר שהוצא מתוך אימון כשמישהו בקריה גילה שיש לו דרכון זר, ובתום הכשרה קצרה מצא את עצמו מתרוצץ אחרי מחבלים ברחבי אירופה. רשימת המבצעים וההצלחות שלו היתה כמעט אינסופית. מאות רבות של מבצעים" (עמוד 174).
האפשרות הריאלית היחידה שעמדה לרשותם, היתה לשלוח כוח מיחידת המסתערבים המבצעית של המוסד. גם הם, כמו "החוליה" של גדי, לוחמים מיומנים "ולרובם יש רקע קודם במסתערבים" (עמוד 156). ראש אגף המבצעים לא אהב, בלשון המעטה, את האופציה ה"לא אפויה" הזו, בה יוטלו לוחמי האגף שלו שוב לסמטאות ביירות בלוח זמנים מהיר.
דווקא דורון, "שהתחיל את דרכו בימי האלתור, העביר את החוליה – ואחר־כך את האגף כולו – לפסי התכנון המדויק. ודווקא הוא העביר עכשיו לעיונו של ראש המוסד טיוטה לפק"מ שכל כולו אומר אלתור נוראי, פעילות אלימה וגסה באזור לא מוכר דיו, שהסיכוי שתעבור בלי רעש כמעט אפסית, והסיכוי שתעבור בלי נפגעים נמוכה" (עמוד 174). אבל זו היתה האפשרות הטובה ביותר לפעולה שהיתה בידם.
בניגוד לדעתו המליץ ראש המוסד לראש הממשלה לא לעשות דבר. "עדיף עוד חטוף על פני מרחץ דמים בביירות" (עמוד 198). אבל ראש הממשלה הורה, באופן מפתיע ואולי בגלל שהיה לו "רקע קרבי" (עמוד 198), לשלוח כוח מסתערבים לביירות. בן־דוד כתב כי "השליטה של ראש ממשלה – כל ראש ממשלה – במוסד היתה מוחלטת. הוא מינה ישירות את הרמס"ד, הוא היה המאשר הבלעדי של המבצעים הרגישים" (עמוד 198). ומכאן, שלמרות התנגדותו של "בופור", הוא נדרש להוציא לפועל מבצע מיוחד שסיכוניו גבוהים ופוטנציאל ההסתבכות שלו גבוה במיוחד.
ביחידת המסתערבים של המוסד (שמזכירה את היחידה שהוצגה בסדרה "פאוד׳ה"), כתב המחבר, "כמו בשאר החוליות המבצעיות של האגף, שרר עירוב מוזר של משמעת חמורה, העולה על המשמעת ביחידות הצבאיות שעליהן פיקד, עם חברות של מי שבגרו יחד במספר גדול מאוד של מבצעים, שמסתובבים בלי דרגות, ושלמעשה הם שותפים מלאים לעשייה" (עמוד 202). מפקד הצוות הוא יואב, "צעיר כבן שלושים שפיקד זמן מה על צוות מסתערבים צה"לי בשטחים" (עמוד 199).
בסיום נוהל הקרב הקצר חש דורון, ראש האגף, כי "גם במבט פחות אופטימי, ועם כל ההסתייגויות, זה מצב של ביצוע. בסופו של דבר, חשב דורון, יש ביצועיסטים ויש פלספנים. ואצלו, כמי ששייך ברמ״ח איבריו לראשונים, ברגע שהוחלט על פעולה, כוונו כל המשדרים לקלוט את מה שיכול לעזור לה להצליח, ולא אל הסיבות שלא לבצע. וכאלה יש הפעם אפילו יותר מתמיד" (עמוד 263).
מסוק יסעור הטיס ללבנון רכב מרצדס של היחידה ובו יואב ושלושה לוחמים. לאחר הנחיתה נסעו הארבעה לעבר ביירות, במטרה לאתר את גדי ורונן. המצב האופטימלי הוא שגדי שכנע את רונן לוותר על תכניתו והצוות רק ייתן להם טרמפ הביתה. מנגד, לא מן הנמנע שגדי נכשל והצוות יידרש למנוע מרונן לבצע את החיסול וכלל לא ברור במי יתמוך גדי, שחש אשמה על כך שהתדרדרו למצב המורכב הזה.
הספר כתוב היטב וניכר שהמחבר הצליח לשלב מותחן פעולה מהודק, לבין סיפור עם עומק ואמירה משמעותית על המציאות העכשווית. אף שמדובר בספר מתח, בן־דוד לא ויתר על רמה גבוהה מאוד של כתיבה והקפיד גם על רמה גבוהה של אמינות, פסיפס נהדר של דמויות וריאליזם גבוה של האירועים. כך למשל, כלל הספר קטעי פעולה אמינים שהזכירו פעולות שיוחסו למוסד במציאות. באחד מהם נצמד גדי, רכוב על אופנוע וחמוש בתת־מקלע מיני־עוזי, אל רכב ובו פעילים בארגון החזית העממית בקפריסין. הוא "מרסס את היושבים מלפנים" (עמוד 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים.
בספר כלולה גם ביקורת נוקבת על החברה הישראלית וערכיה המשתנים ובפרט על תופעת ההשתמטות. הציבור הישראלי, טען המחבר, לא מעריך את אלו הפועלים למען ביטחונו. כמאמר פתגם רוסי ישן, "עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים" (עמוד 319).
לי, כקורא מסור של הז׳אנר, היה הפעם קל במיוחד, גם בשל השירות בצנחנים ובמילואים וגם בשל העלילה המותחת, להישאב לספר ולגמוע אותו בשקיקה. בעיני זהו אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי בעברית ובכלל.
