הספר נכתב עברית ב-1908 מיד לאחר שברנר עזב את לונדון. המספר הוא מוכר עיתונים הגר ברובע היהודי וייטצ'פל בלונדון. מסופר בכמה דמויות העובדות למחייתן בבית דפוס יהודי, על מאבקן לזכויותיהן בעבודה אל מול מנהל המפעל.
הכתיבה מורכבת ולא קריאה לטעמי, עברית עשירה אך טרחנית, עשרות מילים בז'רגון גרמני, רוסי משובצות בסיפור הן אמנם מבוארות בתחתית הדף, אך הדבר מקשה על קריאה קולחת. מצאתי את עצמי מאבד עניין כל כמה משפטים.
מדובר בכתיבה בשפה העברית שרק התחדשה באותם השנים, כתיבה לא ידידותית לקורא בן זמננו. בהחלט קריאה מאתגרת למי שמחפש אתגרי קריאה.
הבעיה שגם העלילה איננה מעניינת לטעמי ולכן הדבר הופך לדי מתיש. אמנם סיימתי את הספר אבל לא הייתי קורא בו שוב וגם לא הייתי ממליץ לאחרים. סליחה ברנר!

היות שלא קראתי את הספר אתייחס אך ורק לכריכה.
יש לי רגישות גבוהה לכריכות הספרים.אני סבורה שכריכת הספר הוא הלבוש לספר ולכן יש לו משמעות עצומה ביחס לתוכנו של הספר כפי שנוהגים לומר במקומותינו:
" הבגד עושה את האדם" . יש משהו מצמרר בכריכה הזאת . ייתכן שמה שגורם לי לחוש אי נוחות הוא פני התינוק המשדרים עצבות קשה ואולי אף קיפאון בזמן שהם אמורים לשדר שלווה ורוגע המתלווים בדרך כלל לשינה. הפנים ,מצד אחד מביעות דריכות ומצד שני חוסר חיות. וכך גם תנוחת הידיים והאגרופים הקמוצים מוסיפים את שלהם לרושם הכללי . הבעת הפנים של התינוק מרמזת על " מן המצר" כשמו של הספר.

ברנר נישא מעל בני דורו בראיה החדה, הקרה, הכמעט אכזרית בה התבונן על סביבתו. ברנר אינו עושה הנחות - תיאוריו את חיי היהודים בלונדון בראשית המאה ה- 20, על חולשותיהם, קטנוניותם, העוני המנוול - תיאורים אלו הם קשים, כמעט מרושעים וכנראה היו הכרחיים לתחייתה של הספרות העברית כספרות בעלת חיוניות, הדוחפת לזעזע ולבעוט במוסכמות של דורה. כשרונו של ברנר חי ונושם גם מאה שנים לאחר שנכתבה היצירה ולמרות הקשיים העצומים בהם נתקל בהשלטת עברית שזה עתה נתעוררה על שפת היומיום ותוך כדי עירוב בליל שפות (אנגלית רוסית ואידיש משובצות לא מעט בספר), התוצאה מהווה הישג מרשים. ומכאן שלוחה ברכת ישר כח להוצאת הקבה"מ שטרחה והתקינה את הספר כשהוא מלווה ביאורי מלים ומושגים.