אתמול סיימתי לקרוא את "אניהו" של אתגר קרת.

הנחתי את הספר על השולחן בסלון והתמתחתי. ישובה עדיין על הספה הבטתי בשעון – חצות וחצי כבר, ויש לי עוד שש שעות וקצת לישון. קמתי לכיוון השירותים כדי לסגור את היום וללכת למיטה סופסוף, ואחרי זה נכנסתי לחדר המקלחת. הרטבתי קצת את מברשת השינים ושמתי משחה ובדיוק כשפערתי את פי להתחיל במלאכת השיוף האנטי קריוסי ובקטוסי, שמעתי קולות מהסלון.
הבטתי במראה ולא זזתי.
הטלוויזיה לא דלקה, הרדיו לא עבד וגם לא בקעה מוזיקה מהרמקולים שבמחשב והייתי בטוחה שאני שומעת משהו. נשבעת לכם ביקר לי – והילדים שלי ישנים שנת ישרים בחדרם בדיוק ליד חדר האמבטיה.

הרחשושים פסקו ואני התחלתי במלאכת הצחצוח. לא שומעים שום דבר ממה שבחוץ כשמצחצחים שיניים – זה כמו בית חרושת לרעש פנימי והאוזניים מכוונות עכשיו עם האנטנות פנימה. אני מסיימת את מלאכת הקודש (אין טעם להעשיר את רופא השיניים שלי שוב) ושוב פעם שומעת רחש מהסלון.

עכשיו אוגוסט, שיא הקיץ והחשש שלי מפני פלסטיק מלבני, חום וארוך שרץ על הרצפה ברגליו השעירות והמגעילות מעביר בי צמרמורת נוראית. אני בגופיה ובמכנסי טייץ ארוכים, ונועלת את המכה המאלפת של המקקים – נעלי אצבע שחורות, בדיוק כמו החגורה של הג'ודאיסטים.

אני הולכת לאט-לאט ובלב רוטט מפּחד לכיוון הסלון, מסירה כפכף אחד ביד שמאל ומחזיקה אותו, ומרימה את הפליט ביד ימין זה שישב בפינה בשקט בהיכון.

אני נעמדת בכניסה לסלון כמו פסל.
בפיסוק רגליים כמו לפני התקפה ובברכיים מכופפות אני מוכנה להקפצה.
הלב כבר מפמפם את הדם בקצב של 100 פעימות לדקה והאוזניים עלו פי שתיים בתדר ההקשבה וההאזנה.

שוב פעם רחש.
זה נשמע כמו פטפוט.

"פססט" אני שומעת והעיניים שלי מתרוצצות בחיפוש אחר המקור. כל מה שעיניי רואות נשאר עומד על קנו, שום דבר לא זז, שום עצם חדש לא נכנס לי לפריים.
לא גו'ק ולא ג'וקה.
לא מקק ולא מקקה.

"פססט, הלו את!" אני שומעת.
ולרגע אני חושבת שאולי אני חולמת. מניחה את הפליט צובטת את עצמי לרגע ולא – אני לא רואה ממצב שכיבה את חדר השינה שלי בחשיכה כמעט מוחלטת (וזה לא סרט עכשיו אז אין ירח שמאיר דרך פסי התריס), ואני עדיין עומדת כמו ששר סר אלטון ג'ון, בכניסה לסלון, עם הכפכף השחור שלי ביד שמאל.

"זה אני - אניהו – אני רוצה להגיד לך משהו"... ואז הנה – חשכו עיניי!
הדג החמוד שעל הכריכה, שכל מה שנשאר ממנו זה שלד על רקע ירקרק ומתכתי מזיז את פיו ואפילו בועה או שתיים עלו למעלה לאורך הכריכה ונעלמו בשולחן הסלון. אני מתקרבת, נועלת את הכפכף בחזרה מניחה את הפליט בצד ומתיישבת.
"נו – אז איך היה?" הוא שואל בחיוך מכושף.
"אמממ"... אני מגמגמת קלות "טוב, אני חושבת".
הגבות שלי מתחילות לשוחח אחת עם השניה, ואני הופכת להיות מאד חשדנית. אני מתיישבת על הספה מולו. ניחא דג מדבר, אבל כזה שכולו עצמות?! לא הולך, ממש לא. את כוס היין האדום היומית שלי לעליית הכולסטרול הטוב לא לקחתי הערב (זה מרדים אותי מאד) אז מה לעזאזל בדיוק קורה פה?!

"איך היו הסיפורים?" הוא שואל בסקרנות ומביט בי, מחייך.
"היה כיף" אני משיבה, ישובה עם המרפקים על ירכיי ומביטה בו תמוהה.
אני מתרגלת למצב המוזר וזורמת. יש לי דג מדבר, והוא שוחה לו בהנאה על כריכת הספר.
"היו לא מעט סיפורים ורובם היו טובים" אני מרחיבה. "יש כאלו שהיו מאד מפתיעים והיה אחד או שניים שלא הבנתי את הפואנטה" - "אם הייתה כזו" הוא משלים אותי.
"נכון" אני משיבה ושמחה על השיחה האינטליגנטית משהו, עם דג לבל נשכח.

"קרת לפעמים מביא את הפואנטה בסוף הסיפור, ולפעמים כבר בהתחלה, אבל אין כמו הסיפור הראשון" אני מדגישה.
"דווקא את "השמנמן" אהבת?" הוא מדבר בקול כמו זוקר גבות, עולה בשתי אוקטבות ואני מהנהנת בקול איתן.
"אני אהבתי את הזדמנות שנייה" הוא אומר מנגד, ואני מנסה לחשוב האם זה קשור למצבו היום – דג-עצמות על כריכת ספר.
"את השמנמן התחלתי לקרוא בחנות ונדלקתי. כמה ימים אחרי זה הלכתי לספריה ולקחתי את הספר" .
"אה" הוא אומר לאט ובקול משתכנע.
"חוץ מזה שאת "עיניים נוצצות" הקראתי לילדים שלי ומאד התרגשתי ממנו".
הדג השחור מחייך.
"ויותר מזה" אני מדגישה כמו אחת שגילתה עוד איזה אי באמריקה "הילדים ביקשו ממני אח"כ שאם יהיה עוד סיפור מעניין אז שאקריא להם", ואני מיישרת את הגב מלאת גאווה.
"אז זה בכלל עשה אותך מאושרת" הוא אומר ומחכה לאישוש.
"כן בטח!" אני מתלהבת.
"בסך הכל ספר מאד חביב" אני מסכמת "ולי הוא מאד התאים בסגנון שלו במיוחד בגלל שאני בדרך כלל לא קוראת ספרי סיפורים קצרים".
"טוב מאד" הדג פסק והנהן בראשו כמו מרצה שהתלמיד שלו הבין משהו מעבר לעיקר ההרצאה.

אנחנו שותקים לרגע, הוא שוחה קצת, מסתכל עלי, חושב ושוחה עוד קצת שוב.

"אז הרשמים שלך חיוביים אני מבין".
"כן" אני עונה באיטיות ואז מוסיפה "למה זה כל כך חשוב לך?"
"על המדף בספריה, אחרי שהחברים דגים שלי ואני חוזרים מהשואלים, אנחנו אוהבים לשבת ולדבר, ולברר אצל מי היינו ואיך הם התרשמו מהספר".
"זאת אומרת חולקים חוויות".
"בדיוק כך" הוא מאשש.
"ובגלל זה" הוא ממשיך "אני רוצה לדעת משהו אחד חשוב – את תקראי עוד ספרי סיפורים
קצרים?"
בתוך תוכי אני לא מתכוננת להתחייב ובטח שלא לדג שחי לו על כריכה של ספר ולו חברים כמותו אבל מְרָצה אותו . "נראה לי שכן, למרות שלא של קרת אלא אם כן תיפול עלי ההזדמנות".

"למה?" הוא נשמע קצת מאוכזב.
"כי יש לי עוד המון ספרים על המדפים שלי שאני רוצה לקרוא, ואם אחזור לקרת", "כש" הוא מתקן אותי בקריצה שובבה משהו "כש-תחזרי לקרת" הוא משלים את התיקון.
"אז " אני ממשיכה "הייתי רוצה שזה יבוא ממקום של געגוע לשנינות שלו, למקוריות שלו, לחיוך שהוא העלה בי בחלק מהסיפורים ולא כדי לעשות V על עוד ספר שלו".

הדג מהנהן ונראה מרוצה. "להתגעגע זה טוב" הוא פוסק בידענות ונראה שקיבל את המידע שאותו חיפש.

אנחנו ממשיכים לדבר על עוד ספרים, על השכנים שלו בספריה העירונית ועל אלו שהוא פגש בביתם של אחרים. מרכלים על חבריו הדגים וגם על הספרנית החביבה, בעלת המשקפיים
המגדילות, שיודעת מה להמליץ ותמיד שמחה לעזור.

"מחר אני אחזיר אותך לחברים שלך" אני אומרת לו לפני שאני פורשת "ומאחלת לך עוד בתים מעניינים בהמשך".
"סבבה" הוא עונה לי כמו הישראלי הממוצע "ותגידי, יש מצב שאת מביאה את שני דגי הגופי שלך מהצנצנת הגדולה שם ומניחה אותם עלי? הרבה זמן כבר לא הכנסתי משהו לבטן".
חצוף אחד – אני חושבת לעצמי ולוקחת את הספר "מתחת לפני הים" עליו מצוירים דגים וכוכבי ים, ספינות אדירות וימים כחולים ועמוקים, צוללן אחד ואלמוגים, וגם כריש אחד עצבני ומניחה אותו על אניהו בחוזקה כמו משקולת.
עכשיו נראה אותו מדבר!

לו רק הייתי יודעת למה בזבזתי יומיים על הספר הזה כשהיה ברור שלא אהנה ממנו...
אבל נראה לי שכולם סביבי קראו משהו שכתב אתגר קרת ורק אני לא... אז מה? להישאר עם חור בהשכלה, ועוד כשהספר הזה צץ על המדף בדרך פלא? לא יודעת מאיפה הוא הגיע, לא זוכרת שקניתי אותו ממיטב כספי. אולי אספתי אותו מאחד הספסלים, אולי חברה השאירה אצלי בטעות.
אז מה היה לנו שם?
סיפורים קצרים, מוזרים מאוד, גבריים מאוד... על ההוא שמזיין, על זה ששותה, על זה שאוכל, על זה שנכנס לבקבוק ובעיקר על רווק תל אביבי גנרי כלשהו. הבנתי, הבנתי, זה לא שהוא באמת נכנס לבקבוק - זו מטאפורה עמוקה על השתייה/החיים/ הואקום שבראשם של דור ה-y/x/z. אולי זה הגיל/ המגדר/ המיקום? אולי אני פשוט לא מתחברת לסיפורים קצרים/אתגר קרת/ אנשים שנכנסים לתוך בקבוקים.

אני מאוד לא החלטית לגבי הסיבה, אבל התוצאה מאכזבת.

מאה שבעים ומשהו דפים של שיגעון. קרת פשוט יוצא דופן במוחו היצירתי. סיפורים קטנטנים, הנפרשים בין עמוד אחד לחמישה עמודים פחות או יותר. לעיתים הקורא לא מבין את הפואנטה של הסיפור, ואולי אין כזו. אך גם אם אין כזו בכל הסיפורים - שווה קריאה מעצם הכתיבה הקולחת, המצחיקה והחכמה. ספר מעורר השראה. שני סיפורים שזכורים לי במיוחד הם "עיניים נוצצות" והסיפור על הירח (האמת שגם "נחת" היה אחד הטובים).

העולם מתחלק ל2 בכל הנוגע לקרת: אלה שרואים אותו כסופר פופ, סופר של גימיקים - ואלה שרואים אותו כסופר חד, מרענן, חדשני לזמנו.

אני לא חושבת שהוא סופר של גימיקים, הבחור הזה.

כשקראתי את אניהו, וספרים מוקדמים נוספים של קרת, חשבתי לעצמי שהוא מבריק.

הוא שולט במלאכת כתיבת הסיפור הקצר בדרכו שלו הייחודית.

ואז מה אם חלק מהדמויות שלו נראות שטוחות או סטריאוטיפיות - הן משרתות את הרעיון, והרעיונות של קרת מבריקים.

ספר מומלץ.

יש אנשים גאונים בעולם הזה, אתגר קרת הוא אחד מהם. צורת הכתיבה שלו היא מיוחדת במינה, כל כך מדהימה וסוחפת. אני יכולה לשבת שעות מבלי לזוז ולקרוא. עוד סיפור ועוד סיפור ועוד ועוד... אהבתי את כולם, באמת. הייתי מופתעת שהספר נגמר כל כך מהר, 34 סיפורים לא הספיקו לי, רציתי יותר. אני אוהבת את "אניהו" יותר מ"צנורות", למרות שגם "צנורות" הוא מהמם, אבל ממנו לא נהנתי כמו שנהנתי מ"אניהו". בקובץ הזה אתגר קרת כותב אחרת, הסיפורים בו הם יותר טובי לב, יותר אנשים טובים, אני לא יודעת איך להסביר את זה... אבל ב"צנורות" הסיפורים היו כועסים, גיבורי הסיפורים היו עצבניים, במיוחד על נשים, איכשהו כל הנשים בסיפורים היו (סליחה על המילה) זונות. כאן לא הרגשתי שום עצבים, ההפך הכל כל כך מתוק ונחמד, שום כעס. בקיצור, אני נורא אהבתי את "אניהו" וממליצה מאוד לקרוא.

מעריץ אדוק של קרת. מושלם כרגיל. יגרום לגלגלים שלכם במח לקפוץ משמחה. קרת הוא תמצית החשיבה שנקראת "מחוץ לקופסה"!! והכל בנופך כל כך ישראלי, פשוט ועממי. ממש ללקק את האצבעות וכמעט את הדפים.

קראתי כמה מן הסיפורים הקצרים של אתגר קרת בספר זה,הסיפורים שמצאו חן בעיני במיוחד היו בעיקר "יורים בטוביה"- על הכלב טוביה, המסור לילד שבסיפור, שתמיד שב הביתה למורת רוחו של אביו, "עיניים נוצצות" - על ילדה שיש לה הכל, אך מתאווה להפוך את עיניה לנוצצות כמו שיש לילד "המלוכלך" בגן, אך לא מצליחה, אלא אם כן..., ו"נחת" - על הילד והוריו, שככל שהוא גדל, הולך וגובה, כך הוריו נעשים נמוכים וקטנים יותר ויותר...,הסיפורים האלה נראים לי מעין משלים המבטאים את השקפת עולמו של המחבר על התנהגויות ומאוויים בסיטואציות שונות ,שכולנו נתקלים בהם בשלבים שונים במהלך התבגרותנו ובגרותנו.
לחלק מהסיפורים לא התחברתי, גם מבחינת השפה והתיאור הישיר והטכני משהו, ומתואר בהסתכלות "גברית" על יחסים בין גבר לאשה,והחסר ברגש לדעתי האישית, אולי זה סממן של הסיפור הקצר, או פשוט מאפיין את כתיבתו.

וואו, אין דברים כאלה, ללא ספק אחד הטובים של אתגר קרת,
לא עזבתי את הספר עד הסיפור האחרון.
קרת שוזר את הגאנות שלו בכל סיפור וסיפור, שעשוי פשוט בצורה מושלמת.
הסיפורים קצרצרים, אך בזכות גאונותו של קרת גם בשתי עמודים אתה מצליח לכאוב עם הדמות, לחשוב כמו הדמות, ובכלל אחרי קריאת הספר אתה מוצא את עצמך חושב כמו קרת.
ללא ספק קרת במיטבו!

לא הבנתי אף סיפור,
ואף על פי כן נהנתי מהפְשט.
השפה קלה, הניסוח פשוט וקולע.
הזכיר לי קצת את "רחוב מיגל" של ו.ס. נאיפול, אבל הרבה יותר משעשע.

הוא מדגיש ההומור בשפה הדיבור היומיומית, מראה ע"י כתיבת שפה מדוברת כמה מצחיק לפעמים אנחנו נשמעים. כנ"ל לגבי סיטואציות ומחשבות קטנות:
לדגוגמא, ילד שמספר סיפור, וחוזר על אותו משפט כמה פעמים בהקשרים אחרים:
"אני יודע, כי אחי הגדול סיפר לי". משפט שאומר הרבה דברים. לדוגמא, הניגוד הלוגי בין שני חלקי המשפט שהמספר בעצמו לא רואה (זה שהאח סיפר לו זה לא מוכיח שזה נכון), האמון באח, ילד שמסתירים ממנו את האמת. ("יורים בטוביה" 11-15)

או: "בהחמצות הואט מקלל, בגולים הוא קם ועושה גל" ("השמנמן עמ' 8)

ומתוך "איש בלי ראש" (62-63):
"ואני רק חשבתי איזה מלוכלך הצורי הזה שהוא גונב לבנאדם שהוא לא מכיר את הראש כאילו זה איזה שוקו שהוא מפלח מהמכולת. שזה די מלוכלך, גם כי ראש בלי גוף זה בררר... וגם בגלל המשפחה של הנאדם, כי נניח היה לאיש הזה ילד, אז לא מספיק שהוא צריך לראות איך קוברים את אבא שלו, הוא גם צריך לחשוב על הראש שלו שמסתובב מי יודע איפה, וכל מיני ילדים משחקים איתו סטנגה, או מעשניםומשתמשים בו בתור מאפרה".

אהבתי את האיזון העדין בין הריאליסטי לבדיוני, שנשמר באופן שהסיפורים לא ישמעו לילדים. זה הזכיר קצת את "מר ורטיגו" של פול אוסטר. כי בדיוני על-טבעי אני ממש לא אוהבת.

אם למישהו יש תובנות על הסיפורים - אשמח אם תאירו לי.