"וכשהלכתי באחד הימים המטורפים האלה לכוילל, ראיתי את אסתרק'ה, בתו של שטרום, יושבת על הגדר ואוכלת סנדוויץ' כזה: שתי עוגיות קוקוס, ובאמצע מלפפון חמוץ.
"הדבר היחיד שמותר כאן," אמרה לי בפה מלא, "וגם עם זה העיפו אותי החוצה, שלא אלכלך.""
(מתוך הפרק "פסח מעבדות לשעבוד")
בדרך כלל, אני לא קוראת כאלה ספרים.
לְמה אני מתכוונת ב"כאלה"? הרי אין עשרות הומורסקות שנכתבו על ידי נשים חילוניות שבעליהן חזרו בתשובה.
בדרך כלל אני לא קוראת ספרים קלילים ומשעשעים על נושאים שאני מכירה יותר מדי טוב. זה לא כל כך מצחיק אותי.
אבל עם הספר הזה יש לי, מה שנקרא, מערכת יחסים.
בהקדמה כותבת אורה מורג:
"השמות שונו, הפרצופים עוותו, הקולות שובשו, נא לא לעצור אזרח תמים ברחוב: "שמע מה שקראתי עליך!""
אבל אני לא אזרח תמים, אני אסתר'קה, דמות שולית המדקלמת בפה מלא את שורת המחץ שלה ונעלמת.
אני אסתר'קה ונחום שטרום, בעל התשובה גדל הגוף הקיצוני והנדיב, הוא אבא שלי, ותמימה, אשתו העוקצנית, היא אמא שלי.
אמנם השמות שונו, הפרצופים עוותו וכו' אבל מי שמכיר אותנו יכול בקלות לזהות שהפרקים המתארים את האווירה הציורית ב"שטרום שטראסה" מבוססים עלינו, אם כי המציאות עלתה על כל דמיון ובדיון.
מה שאומר שבשנות השמונים המאוחרות, בבית שלנו, "מאה תפוחים חדשים כולל מע"מ" היה קצת מוקצה (אם אאמץ את ההדרכה הפונולוגית שנותנת אורה מורג למתקשים בז'רגון הדוסי – מוקצה הוגים בהטעמה דומה לשיקסע). אמנם קראתי אותו אבל עם הסתייגות מוקדמת.
עכשיו קראתי שוב.
הוא משעשע כמו פיליטונים של פעם, נאמן יחסית למציאות המופלאה והגרוטסקית משהו של בעלי התשובה התל אביביים בשנות השמונים ובתור ספר דק וקליל הוא ממש בסדר. קצת כמו אסופה של טורים שנונים בעיתון אבל ממש בסדר.
אורה מורג מספרת על עצמה. היא התגרשה מבעלה בעל התשובה, אחרי שניסתה לחיות אתו ולגדל אתו את בתם הפעוטה, למרות השינוי הדרסטי.
מאוד קשה לאדם חילוני לחיות עם בן זוג שחזר בתשובה או עם הורה שחזר בתשובה.
קשה לחיות עם מישהו שמתכחש לחלק נכבד מעברו, כשאתה חלק נכבד מעברו.
בניגוד לאמונה הרווחת, בעלי התשובה לא משתנים, אלא מקבצים את שלל התכונות שהתברכו בהן סביב מוקד חדש, רב עוצמה ותובעני.
אורה מורג, בפרק "האישה שחזרה מן האור" מספרת על חוויותיה מהסמינר להחזרה בתשובה. גם אותי שלחו לכזה.
האווירה בסמינרים כל כך תומכת (שלא לומר לוחצת) והשבת הקהילתית היא חוויה רבת עוצמה. זו בהחלט חוויה מכוננת, לראות את האור, להשתכנע בקיומו של הקב"ה ובהיותנו העם הנבחר לקיום מצוות התורה.
אבל גם כשזה קורה (ולא תמיד זה קורה) -
כשחוזרים הביתה דתיים צריכים להיפרד מאורח חיים מוכר, מתחומי עניין, ממחשבות ומרגשות. הם מקבלים שם חדש - "יצר הרע". מה שהיה נפלא אתמול – היום הוא מוקצה.
אני חושבת שכשזה קורה בגיל חמש עשרה זה עלול להיות הרסני. אני לא חושבת – אני יודעת.
גם בגילאים אחרים ההתמודדות עם חזרה בתשובה, שלך או של הקרובים אליך, היא אתגר עצום לכל מערכת יחסים.
אולי זאת השלכה אבל אחרי הקריאה השנייה נראה לי שאורה מורג היא אישה אמיצה שהשתמשה בנשק שלה, הומור נשכני וחומל, כדי להתמודד.
בכתיבת הספר היא הפכה לימונים מאוד קשים ללימונדה חמצמצה - מתוקה ותוססת (התבקשה לי כאן קלישאה, אני מתנצלת).
גם אם הלימונדה לא לגמרי לטעמי, קשה לשער שאחת שאכלה בנעוריה עוגיות קוקוס עם מלפפון חמוץ תפתח, לימים, אנינות יתר.
