החיים במחיצת גבר זה דבר חדש בשבילי. עד לא מזמן זה היה עם ההורים ולתקופה קצרה גרתי עם חברה שהכרתי בלימודים. החוויה הייתה נוראית וכמעט חיסלה את הקשר שלנו אבל השלמנו ומאז ואנחנו בסטיס (והיא אפילו באה להתארח לאיזה סופ"ש). מזה בעיקר חששתי שמיהרתי לקפוץ לביתו של א' אי-שם בקיבוץ בדרום ("בשפלה" א' יעיר לי עוד רגע ויחטוף כאפה) אבל בינתיים (הרוב) פרחים ופרפרים. אז איך נראים החיים עם גבר מנקודת מבטי האישית?

חלון פנורמי, לדעתי, הוא לא הסיפור הקלאסי של הפרברים האמריקאיים. פרנק ואיפריל וילר הם לא הזוג הבורגני הטבעי (כמו למשל האתלט והמעודדת לשעבר ): הם עברו תקופת הוללות ניו-יורקית, והם מפגינים בינם לבין עצמם רתיעה מזלזלת מאורך החיים הפרברי בו הם לוקחים חלק.

מידת המודעות שהם מפגינים בזלזול הזה מאוד הפתיעה אותי, בעיקר בגלל שהספר עצמו נכתב בפער קטן מאוד מהתקופה אותה הוא מתאר, בין סוף שנות החמישים עד תחי

יש ספרים שכאשר אתה מנסה לכתוב עליהם ביקורת אתה מרגיש שכל ניסיון כזה יחטא לספר. כי כל משפט, תובנה ורעיון שיש בו עומדים בפני עצמם בפשטות חותכת, מדוייקת, מזוקקת, מזהרת - מהסוג שמטלטל אותך לכאורה ללא מאמץ וזה מה שעושה אותם כ"כ נפלאים ולא זקוקים לשום מחמאה או שכנוע שיפאר וינסה לשכנע קוראים אחרים מדוע הם חייבים לעצמם את הספר הזה.
אין מה להוסיף על משפטים שכאלה. לא צריך ניתוח או הסבר, צריך רק להקשיב להם