מזמן לא קראתי ספר בארבע שעות. מזמן לא הרגשתי צורך עז כל כך לסיים את הספר, לא להשאיר אותו למחר.
קראתי טענות רבות, שהספר גס מדי, בהמי אפילו. לא ראיתי את זה כך. הרגשתי כי בלתי אפשרי היה מצדה של הסופרת לעדן אותו, כי כמו שאי אפשר לעדן את זוועות המלחמה, כך אי אפשר לעדן את האובססיה של נפש אבודה.
מבחינתי הגיבורה הראשית של הספר היא האובססיה. אובססיה של צד אחד להיות נאהב בכל מחיר של נפש בעלת ביטחון עצמי מרוסק, ומצד שני אובססיה של אדם אחר שליטה מוחלטת, דרך התעללות נפשית. האובססיה של יערה מזכירה לי וריאציה של תסמונת שטוקהולם. אמנם מבחינה פיזית יש לה ברירה היא לא שבויה באמת, אך מבחינה נפשית, הכלא שלה חזק יותר ואפל יותר. חוטף הנפש שלה מועלה לדרגה של חצי אלוהים והשכנוע העצמי שלה באמיתות שלו הוא עמוק כל כך, עד שבעולם האמיתי היה נדרש טיפול פסיכולוגי של שנים על מנת להשתחרר.
אהבתי את הספר מאוד, אם כי לעיתים מצאתי את עצמי משמיטה פסקאות של להג מיותר, אך התחושה שקיבלתי ממנו, המחנק, עדיין לא מרפה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
