אפריל 2016 - אושוויץ, מחנה 1 - הוא עמד שם, בין קבוצת התלמידים. נמוך וזקוף, בן 91, לרגעים מבט הפלדה שלו כבוי לרגעים נרגש עד דמעות לעתים רועד. עומד ביניהם ומספר להם על אותם הימים שאינו מצליח לשכוח. הוא היה בן גילם, שם במחנה המוות, אליו נלקח, כך נזכר, ב”שילוח” ביום 15 במארס 1940, עת הועלה על קרון הרכבת. יום רוחות עזות, כפור אפור ומושלג היה, הוא נזכר. השילוח, יצא מרציף 17 בברלין. גם הם נזכרים, לפני ארבעה ימים בדרכנו לפולין, עצרנו ברציף 17 שבגרונוולד, במזרח ברלין. יחד איתו ראינו את לוחית המתכת עדת-עד המנציחה את השילוח בו הוא נלקח. חלפנו על פני כל הלוחיות ההמעידות בדממה על עשרות או מאות השילוחים של לפני ואלה של אחרי - בכולן מונצח תאריך. יעד. מספר ה'משולחים' (תמיד בכפולות של מאה, אלא אם - כמו במקרה שלו המספר היה 298 - כי שניים מתו כבר בדרך לקרון הרכבת, והולשכו הצדה). זו הייתה תחנה אחת בה עברנו, מני כמה, ברכבת, בדרך אל פולין, תחנות בדומה לאלה שעברו המשולחים בדרך מגרמניה לפולין. גם אותו היום היה יום רוחות עזות, כפור אפור ומושלג - ממש כמו שהוא זכר מאותה הובלה. באותו יום שילוח, הוא נזכר, הוא היה מפוחד ורועד ולבד. הוא ממשיך ונזכר איך נלקח מהגטו בברלין, העיר בה נולד ונשלח לאושוויץ, בהיותו נער בין 15 - לבד. אל מחנה ההשמדה אושוויץ 1. סיפר כיצד נותר לבדו. איש ממשפחתו לא שרד. אביו מת ממחלת הטיפוס עוד בגטו. אמו ואֵחיו שולחו לפולין, אל מחנות ההשמדה, ימים לפניו. אח אחד מת מטיפוס האחרים - הוצאו להורג. תיאר איך נותר רעב ופוחד, חלש וכואב - לבד. מאבד אט אט את היכולת להרגיש.
הוא עמד והביט בעיני הפלדה הבוהות לכיוון מחנה 1, ונזכר בבוקר אחד, 22 באוגוסט 1943 והוא בן 18, וכך סיפר: “בבוקר הודעה, היום ייענשו האסירים ב’עונש משעשע’ (=כך לשון ההודעה), היום יבחרו חמישה-עשר אסירים שיוצאו למוות בתלייה. הם הודיעו כי אסיר אחד מכל חדר יבחר וילקח. כל יושבי החדרים נקראו לעמוד במסדר. מסודרים ברביעיות, רועדים מפחד, עומדים (חלשים כלולבים) מחכים לבואם של קציני האס.אס שיבחרו את הקורבן מכל רביעייה. קצין האס.אס. נכנס לחדר שלנו, דממת מוות השתררה. הוא עבר ובחן כל פרצוף ופרצוף במשך זמן ממושך. אני זוכר את המבט, את תווי הפנים באופן חד עד היום. הוא חזר אל השורה בה עמדתי, אני עומד משותק מפחד אימים, שומע את נשימות שני האסירים לפניי והאחד מאחוריי. הוא הביט בי שוב הסתכל עליי וסימן לי באצבע לבוא: “ראוס קינד” (=החוצה ילד) הוא צעק. באותו הרגע, זוכר שאני משתתק הדם כמו בורח מגופי, רועד ללא שליטה, לא זז. לא מסוגל”, הוא ממשיך ומספר, “מייד הגיעו שני חיילי אס.אס וגררו אותי מהמקום אל עבר שני הגרדומים לתלייה. נאלצתי לחזות במחזה המזוויע שהתרחש אל מול עיניי, כאשר ארבעה-עשר יהודים בזה אחר זה מוצאים את מותם. ‘משעשע. ככה’ (=הם קראו). באכזריות. כנגד כל הסיכויים ניצלתי בסוף. משום מה השליכו אותי אותי הצידה”. ואנו ממשיכים במסע והוא ממשיך ונזכר בעוד יום אחד, לאחר ימים שחלפו, כבר במקום אחר, ינואר קפוא 1944 - מחנה העבודה בגטו ורשה (ממחנה ההשמדה הוא ניצל לאחר 'מרד גטו ורשה'). הוא תיאר את מגפת הטיפוס שהשמידה כמעט את כל מי ששרד את התופת עד עתה. תיאר את עבודת פינוי המוני הגופות (זו הייתה עבודתו במחנה העבודה) את זכרון החדרים בהם אוכסנו הגוססים שמוינו לפי מצבם וגנחו שם ללא טיפול. הוא נזכר במבטים, בריחות, באוויר החנוק. מלאכת פינווי הגופות הייתה רבה - נוסף לקרבנות הטיפוס, פינוי את אלה שהגיעו עד לשם אך לא יכלו יותר והתמוטטו אל מותם. ואלה שעוד הוצאו להורג. ‘ככה. משעשע’.
אלה היו שלושה רגעים בלבד מתוך שמונה שנים שלא ישכחו במוחו של היינק שמידט. אסיר מספר 107540, יליד ברלין 1925. היום בן 91 (אב לשניים, סב לחמישה) מירושלים. רגעים שלו שנחרטו גם בלבם של הנערים*** במסע לפולין.

למסע התלווה אלינו בתרמילו של כל אחד מהתלמידים הספר “השוקעים והניצולים” של פרימו לוי (בנוסף ל”הזהו אדם” כנ”ל).
בספרו העניק לוי עוד תוכן מרתק בעל ערך רב. לוי מתאר בו, ממקור ראשון, ממש בבחינת איש עדות את ימי התופת, כיצד כנגד כל הסיכויים הוא שרד ומה עבר. הספרים, שהוענקו שי לתלמידים לקראת המסע, נקראו על ידם לפני היציאה וקטעים מהספר הועלו מדי פעם, הוזכרו, נידונו, דוברו בערבי המסע, במפגשי שיחות סיכום היום.
"השוקעים והניצולים" מופלא. מומלץ היום ותמיד ולכולם.

פולין 2016 - חיבקנו את היינק שמידט - הוא לא היה לבד. בנסיעות הארוכות הוא לימד את התלמידים כמה שירים מ"שם". המשיך וסיפר גם זכרונות מצחיקים מ"שם" אפילו על אהבה אחת שהייתה "שם" שלא מומשה גם לא נשכחה. הוא שאל והתעניין ורצה לשמוע מהנערים על חייהם. הנערים ימשיכו לשמור איתו על קשר הם מאמצעים אותו בחום. אנשי נעדות נוספים? לא ירחק היום ולא יהיו בינינו עוד ניצולים ועדים לאותן השנים. על כן חשוב לאמץ בחיבוק חם והקשבה לסיפורים את אלה ששרדו ועודם כאן ומעזים להיזכר ולספר: בשבילם לרווחתם. ולטובת הידע והתיעוד לעתיד. שבקרוב יהיה אך רק מהכתב ומסרטים.

***********
הערת שוליים
*** יש לציין שהמסע המדובר היה עם בני נוער (בני 17.5-18.5 כולם בנים-בנות ישראלים בני משפחות שחיות בין שנתיים לחמש שנים בגרמניה / שוויץ / הולנד - בעקבות שליחות מדינית/ביטחונית של הוריהם. רובם ככולם ביקרו בכל אתרי ההנצחה, הזיכרון, התיעוד, לימוד התקופה במדינות אירופה. הם חיים את התיעוד. חלקם אף דוברי גרמנית. מסיבות אלה וגם אחרות - נראה לי שחווית המסע איתם הייתה עצמתית כמו עם כל נוער וגם עוד הרבה יותר.
ובנימה אישית, היה זה מסע הזיכרון השלישי שאני חוויתי לפולין. כשבכל אחת מהפעמים העצמה והמטען המצטבר משמעותיים מאוד. משתנים ומוסיפים עוד רובד (המסע הראשון במסגרת משלחת תנועות הנוער לא דומה ונטול הבשלות לעומת המסע השני "עדים במדים" המרגש והמשמעותי במדים עם סיום קורס קצינים ושניהם לא דומים למה שמתקבל ממסע שמלווה בני נוער ונערך ממרומי המון מפגשים ותובנות, והרבה מאוד רובדים שונים וטעונים שנוספו במשך השנים).

*********
יום השואה 2016 - לזכרם.

פרימו לוי חוזר ומנתח את החוויה שלו באושוויץ, ממרחק זמן וללא הסיפור האישי, כפי שהופיע ב"הזהו אדם?" .
היכולת המבורכת שלו להנתק מהזוועה, להתבונן ולהבין פועמת ביצירה זו כמו בקודמותיה והוא מישיר מבט אליה ומעניק לקורא משנה צלולה וסדורה.
לאור מותו זמן לא רב אחרי הכתיבה, "השוקעים והניצולים" יכול להקרא כצוואה או לחילופין כפרידה, היה שלום, על כן, סופר יקר.

ספרון זה העומד לפנינו גודלו כנובלה. תוכנו והתחושה שהוא מעניק גודלם כגודל השואה. מבחינה זו, הספר הוא ארוע רב חשיבות.

הספר נכתב כ-40 שנה לאחר "הזהו אדם?", תיעוד חוויותיו של פרימו לוי במפעל בונה שבמחנה מונוביץ-אושוויץ. ב-40 שנים אלה חווה פרימו לוי התכתבות כזו או אחרת, שמקצתה מתוארת בספר שלפנינו, אם אנשים שונים שכתבו לו בעקבות ספרו הראשון. לוי מבחין בהתרחקות זיכרון השואה, בדהיית החוויה בתודעה האנושית ובקושי להביא את גודל הארוע בפני אנשים שהם דור שני ושלישי שלאחר השואה. במקום מסויים מציין לוי שאנשים מנסים לעשות הקבלה בין פספוס ארוחה תמימה לבין הרעב ששרר בלאגר – במחנה העבודה וההשמדה. הוא מבין את התהום הפעורה ומתיישב לכתוב שוב.

159 עמודים מכיל ספרון זה, אך הקורא ייצא בתחושה שלפניו ארוע ספרותי כביר, לא פחות. לוי מניח בפנינו הרהורים על הארוע הכביר בשטניותו בתולדות האדם, מנסה לברר בתחילת הספר את בעייתיות הזיכרון האנושי והיכולת להעיד ולמסור עדות אמיתית ואמינה על מה שהתרחש במחנות המוות.

לוי הגיע למונוביץ-אושוויץ בתחילת 1944 והשתחרר ב-27/1/1945, יום שחרור המחנה ע"י הרוסים. הספר שלפנינו עוסק בשני קצות היציאה מן המחנות: השוקעים, אלה שמתו פיזית או נפשית, והניצולים, אלה שיצאו משם חיים והמשיכו בחייהם. לוי לא מסתיר את אי הנוחות שלו מזה שנותר בחיים ומקדיש לזה את פרק הבושה. הוא מבהיר חד משמעית: הניצולים אינם אלה הטובים. הטובים מתו כמעט מיד בין אם היו אלה האינטלקטואלים שסרבו להסכין עם חיי המחנה או החלשים גופנית, שעסקו במלאכות המוח ולא בחקלאות או תעשיה. השורדים היו לרוב אלה ששרדו בעורמה כלשהי, ביכולת ההסתגלות לחיי המחנה וליכולת להשיג עוד מעט מזון ולקשור עוד מעט קשרים. השרדותו של לוי עצמו נובעת מהעובדה שהיו צריכים כימאי כמותו. בציניות מציין לוי בספר שמחנה בונה היה למעשה מפעל כימי פרטי של חברת אי. גה. פארבן, מפעל שבעליו הבינו, יותר מהנאצים עצמם, כמה קשה להשיג עובדים טובים ולכן העסיקו את לוי ודומיו במפעל וכך הצליח הוא לשרוד במשך כמעט שנה שהיה שם בתנאים קיצוניים.

לוי לא מתחמק משאלות קשות בספר קטן-גדול זה. השאלה הנצחית מדוע לא מרדו ולא ברחו אלפים מהמחנות נענית בפשטות שזה לא נכון. היו שמרדו והיו שברחו. אבל לוי מניח בפנינו את האמת המצמררת: עם שלם חונך (וחינוך הוא האמצעי הפשוט לעם מחונך זה) לשנוא, לשמוע למנהיג ולהוציא לפועל בדיוק את רצונותיו של זה שמעל. בהמשך מתאר לוי את השיטה: הבאת היהודי בתואנת שווא ובקשה להביא כסף ורכוש, שבירת רוחו במסע ארוך ברכבת, לקיחה מיידית של הרכוש מיד עם הכניסה למחנה, ערטול וגזיזת כל שיער הגוף, כשהטיפול נעשה לרוב בידי אסירים יהודים אחרים והתחלה מיידית של סדרת פקודות בשפה שרוב היהודים פשוט לא הבינו. הדרך לשבירת הרוח היתה קצרה ביותר, העונשים מחרידים, התנאים מזעזעים והניסיון לעשות משהו מתשובה ועד בריחה ניסיון נואל הוא.

מכאן פונה לוי לתאר מהי אלימות מיותרת. הוא מסביר שלמרות שאלימות נתפסת תמיד כמיותרת, אין היא בהכרח כזו, בטח לא כשמדובר בהחזרת מלחמה או אלימות עצמית כהתאבדות כפתרון לזוועה. בתאורים מושחזים מתאר לוי את האלימות בלאגר, אלימות נטולת פשר, מתארכת, מגוונת וממציאה עצמה כל הזמן מחדש, נטולת פשר, לא מידתית ונובעת לפעמים משום מקום.

לוי, ככימאי וכאדם אינטליגנטי ורחב אופקים, מתאר את החיים המזומנים לאנשים כמותו, בעיקר כאלה שבאו דווקא מתחום מדעי הרוח, שחיים של סבל מתמשך. האיכר הצליח לשרוד כי פשוט היו לו השרירים הנכונים בגוף לחפור בורות אינסופיים ומעט שרירי מוח להתנגדות. האינטלקטואל סבל מכל רגע, התמרמר, לא הבין איך בני אדם יכולים לנהוג כך ובטח לא עם משכיל ומחונך היטב כמו הגרמנים. האינטלקטואל מנסה להבין, מנסה למצוא דרכים לעדן, לפשר, לרדת לחקר, אבל לרגע לא ממש מסתגל.

התאורים דלעיל הם רק מקצת מהדברים הנרחבים אותם מביא לוי. כיצד נרחבים? עושה רושם שלוי ישב וכתב יותר ולאחר מכן הבין שכל המוסיף גורע ומחק וזיקק וליטש וכתב מחדש עד שכל משפט שווה פסקה, כל פסקה פרק וכל פרק ספר העוסק בפני עצמו בכל היבט אפשרי בבור האפל, בהמצאה השטנית שאין שני לה, בחולניות האנושית בשיאה, במצב הזה שאין מילים לתארו ונקרא שואה.

לוי אינו איש של מליצות וספריו מעולם לא היו עבי כרס. למרות הכל, קריאה בהם מעשירה ומרחיבת דעת. את הספר הזה קראתי לאחר הזהו אדם?, לאחר ההפוגה, אם לא עכשיו, אימתי?, מפתח כוכב והטבלה המחזורית. הוא מוכר לי היטב, אני אוהב את הסגנון ושמח לקראת כל ספר מחדש. כל זה לא הכין אותי למאורע הזה ששמו השוקעים והניצולים. לומר שהספר מרתק וקשה להניח מהיד אפשר להניח לספרים אחרים. הספר הזה הוא התחשבנות עם זכרונות, עם סיפור אישי שאינו מניח לרגע, אם יכולת כתיבה נדירה ועם אדם שלא מרשה לעצמו להרשות לעולם להניח לזכרון השואה לגווע לרגע. רואים את זה בכל דף, משפט מתחבר למשפט בחיבור נדיר, הרעיונות צלולים כבדולח, הקורא רק מתחיל להבין שכלית אלפית מהשפל האנושי ששרר שם בין 1939 ל-1945 וכשהספר נגמר והנשימה חוזרת לסדרה מבינים סופית עד כמה לא מבינים כלום, פשוט כלום, ממה שהיה שם בארוע המביש ביותר למין האנושי מאז ומעולם.

הספר בהחלט יכול לעמוד כספר בפני עצמו ולשמש כהרחבת דעת והכרה עם סופר מיוחד זה ששמו פרימו לוי. למרות זאת, טוב יעשה הקורא אם יתחיל מהזהו אדם?, ימשיך להפוגה ויסיים בספר דנן ואז יהיה זה ארוע נפשי יוצא דופן. על ארוע ספרותי כבר אין מה לדבר. הוא כאן ובגדול.

ספר המשך ל"הזהו אדם"
פרימו לוי עונה על השאלות שנותרו פתוחות ומספר את התחושות של מי שניצל בראיה הרבה יותר רחבה 40 שנה לאחר אושוויץ.
למי שקרא את הזהו אדם מומלץ לקרוא ספר זה.

ספר כל כך חכם, ודווקא בגלל שהוא כתוב בצורת מסה, כל השאלות שהוא מעלה נענות בצורה כל כך ישירה (בלי פיתולי עלילה וכו') הישירות והיושרה האלה מעבירים באופן מאוד רגשי ופילוסופי הדים של החוויה שעבר פרימו לוי.
אגב, בעיני, ואני מניחה שאני בדעת מיעוט, זה ספר טוב הרבה יותר מהטבלא המחזורית.

ספר קשה וחשוב. מעורר הרבה מחשבה בכיוונים אחרים לגבי השואה.