“זיכרונות הם דבר חמקמק. זיכרון שיכול לחסום את הגרון, להציף את העינים בדמעות, להפריח חיוך ענוג על השפתיים, יגרום לרוב לשומע הבלתי מעורב אדישות יחסית. "מה את אומרת" יהמה בן השיח "באמת כשהייתם אינדיאנים נפלת ונפצעת וכל האינדיאנים ברחו בבהלה והשאירו אותך למות לבד, כי הלחימה היתה במקרה בחצר של השכן הכי איום, זה שאוכל ילדים שפולשים לו לחצר לארוחת הבוקר? מעניין..." ובעברית – תפסיקי לבלבל במוח עם סיפורי העבר ותשמעי מה קרה לי הבוקר...
לברו כתב סיפור זכרונות. היסודות האוטוביוגרפיים אינם מוצהרים, אבל מובהקים. הוא מספר סיפור מעניין, על תקופה מעניינת ועל אנשים חד פעמיים, משכמם ומעלה. אתה קורא את הסיפור, מנסה לדמיין לעצמך את המציאות ההזוייה שהוא מתאר ואינך מקבל שום עזרה מהסופר. הסופר מפליג לו בזכרונותיו ומשאיר את הקורא מאחור, לפלס את דרכו בסיפור לגמרי לבד.

הסיפור מתאר אירועים מזווית ראותו של הילד הקטן במשפחה, שרק בבגרותו למד לזהות ולהבין את מהותם. המשפחה התגוררה בעיירה כפרית בדרום צרפת. האב, שהיה יועץ משפטי ופיננסי עתיר מוניטין, כבוד וכסף בפאריז של שנות השלושים במאה הקודמת. התאהב ונשא לאשה נערה הצעירה ממנו בעשרים וחמש שנים, 7 ילדים נולדו מהנישואים האלה, והאב שראה את הנולד עקר עם משפחתו לעיירה בדרום צרפת, שם קנה שטחי קרקע גדולים והקים את "הוילה" על ראש גבעה מבודדת. המשפחה זכתה בכבוד מהתושבי העיירה בעיקר בזכות יוקרתו של האב. העיירה היתה ב"איזור החופשי" של צרפת, שאחרי כיבוש פאריז הפך יעד לפליטים. ההורים – שנטשו את פאריז כדי לגדל את ילדיהם בביטחון – הפכו את "הוילה" לארץ מקלט, מוקד הצלה לפליטים, שרבים מהם יהודים. הם קלטו את חלקם כ"עובדים", העבירו את האחרים לחיות בחוות הקטנות – שגם הן היו חלק מרכוש המשפחה – סיפקו מזון ומסתור ולא היססו לרגע להעמיד את עצמם ומשפחתם בסכנת מוות. הילדים היו שותפי סוד ועזרו להגן, להסתיר, להעביר הודעות מתחת לאפם של הנאצים. בשנת 1944 נאלצה המשפחה לשכן קצין אס.אס. בביתה, כאשר במרתף ובגנים מוחבאים פליטים... לא ייאמן.
בקטע מצמרר תוהה לברו האם פינוי "הוילה" מדיירה הנאצי הכפוי הוביל ישירות לטבח הנורא ב Oradour-sur-glane כפר ש-642 גברים, נשים וטף נטבחו בו ובתיו הועלו באש על ידי הנאצים כתגובה, כנראה, למעשי המחתרת באיזור. הטבח קרה למחרת היום בו עזב הדייר בעל המדים השחורים וגולגולת כסף עם עצמות מוצלבות על הצוארון, את "הוילה" וגדודו פינה את העיירה.

הסיפור עצמו, כמו שאמרתי, מרתק. אבל לברו אינו מצליח, לדעתי, לספר אותו. הוא מתאר המון זיכרונות פרטיים של חבורת הילדים, שאינם אומרים כלום לקורא(ת). הוא קוטע את רצף הסיפור בהמון הגיגים שעם כל הערכתי לערכים שהם מבטאים אינם מתחברים ונותרים כטלאי שאינו תואם את הסיפור. ובמיוחד – הסיפור מובא דרך עיני ילד, כביכול (אני משערת בן 8 – 9) אבל הוא בהחלט מסופר בהשקפת עולם בוגרת, אין זכר לזווית הראייה של הילד. והדיסוננס הזה צורם מאד.

למרות שהספר אינו מצליח להשתוות לסיפור שהוא מספר, נהניתי מהניחוח הצרפתי השורה על הספר. מהמנטליות המוכרת, מהתייחסות לספרות קלאסית, מפלספנות (עד פאתוס, לפעמים) מאמונה תמימה בערכים של שיוויון ואחווה. התרשמתי מההערצה העצומה של הסופר לאביו – הערצה שחלקתי איתו. התרגשתי לקרוא על אנשים יוצאי דופן – חסידי אומות העולם במלוא מובן המילה - שגם בתקופה הרת גורל לא היססו להעמיד את עצמם ואת משפחתם בסכנת עינויים, כליאה ומוות, להתרושש מרוב רכושם כדי לעשות את מה שהאמינו שהכרחי לעשות, וכדי להישאר בני אדם בתקופה בה היה מחסור חמור בזן הזה.
זה לא ספר שואה. זה ספר על אנשים שנבראו בצלם ולא שכחו את זה לרגע. לו היו יותר מהם העולם היה טוב בהרבה. אבל מעטים אלה הם השראה לכל מי שרוצה לדעת איך היתה האנושות אמורה להיות.”

“למה להסתכן ?
היהודים נרדפים נתפסים ומגורשים ,עדיין לא יודעים את גודל הזוועה אבל הם אחוזי איימת מוות והעוזר להם מסתכן מאוד ,אנשים נתלים ברחבת העירייה ,הקלגסים השחצנים עם ציור הגולגולת
מפעילים משתפי פעולה שמבצעים את הציד בדבקות ובהתמסרות ,אז למה להסתכן ולהחביא יהודים?
השאלה הזאת בכלל לא נשאלת כי מדובר באנשים שחיים את חייהם כפי שהם חונכו וכפי שהם מחנכים את ילדיהם .
ספר אנושי וחכם שמספר את סיפור הכיבוש הגרמני מנקודת מבטו של ילד שאביו אדם דגול שאינו יודע שהוא כזה ושהוא בסך הכול רק 'בן אדם'.
האווירה הכפרית המשכרת היא הקסם האמתי שבספר המראות הריחות הפשטות והטבע השאירו בי את הכמיהה הפעוטה - להיות שם.”

“ספר מעודן, נבון, אנושי ונפלא על ילדות והתבגרות בתקופת מלחמת העולם השניה.
המשפחה בה מדובר מיוחדת. פרקליט מצליח בפריז שמחליט באמצע החיים לעבור לכפר כדי לחיות עם אישתו וילדיו ולהפסיק את מרוץ "ההישגיות".
הסיפור מובא מנקודת מבטו של ילד, הגדל למלחמת העולם השניה. המשפחה נוצרית מתגוררת בכפר הוגנוטי.
בצד הגדילה , מתואר המוסד של המחתרת ואירגון ההברחה של היהודים אל מעבר לאזור הסכנה.
הדמויות מתוארות נפלא, החל מההורים, התפתחות היחסים בין הילדים ועד לטיפוסים חיצוניים, טובים ורעים.
הספר כתוב בעידון קסום.
אביא מספר טעימות, לעורר את תיאבון הקריאה:
על יופיה של אימו ( ע 55)
"היתה בה איזו "מוזרות", אותו יסוד מפתיע שבודלר אומר עליו שהוא תבלין הכרחי לכל יופי"
על פריז (59)
"לפרובינציה ירדו ולפריז עלו.המושג הזה ליווה אותי כל ימי ילדותנו, עד שדמיינתי את צרפת כגבעה ענקית שמקום פיסגתה היחידה, המוקד שלה, פריז"
על אביו (ע 127)
אבי גיבור שכזה, שחיוכו כה רך"

ויש עוד הרבה.

למרות התקופה הקשה, התיאור רך יחסית. אין זה מוריד מעוצמת האירועים או חריפותם, אלא עוטף אותם בשכבת של ילדות נוצרית מסייעת במינון נכון לא קלישאתי.”