הרבה נאמר אודות ספרי הקומיקס. ישנם דברים נעימים יותר ונעימים פחות. בין היתר, נוצרה סביב הז'אנר הזה טענה שטוענת שספרי קומיקס הם בשביל ילדים, שתמונות זה משהו שרק ילדים יכולים להינות ממנו ושהקומיקס נחשב כ'ספרות זולה'.
ובצדק. כל הסופרים שלומפרים האלו וגיבורי העל זה באמת מתאים יותר לילדים מאשר למבוגרים. תודו. ולכן אני משער שככה זה הגיע לידי מצב שהקומיקס קיבל סטיגמה לא נעימה משלו. שתתאים רק לו.
אז זהו שלא. לא כולם כאלו. אם תסתכלו סביב ותתחילו קצת לחשוב מחוץ לקופסא, תגלו שיש ספרי קומיקס בוגרים, כאלו שכן יכולים להתאים לילדים ולבני נוער אך נחשבים לספרות טובה ומושקעת לא פחות מספרות רגילה ולא מאוירת. לדבר הזה יש שם: 'פרוזה מאוירת'. ואני דווקא חושב שהשם הזה מתאים יופי לספרי הקומיקס החריגים.
פרספוליס הוא אחד מבין ספרי הקומיקס האלו.
ועדיין, יש אנשים שאיכשהו כל העניין הזה עם קומיקס וילדים נשאר תקוע להם עמוק עמוק בראש והם לא מסוגלים להפסיק לחשוב ככה. עובדה שכשחזרתי מהספריה ואמא שלי שאלה אותי איזה ספרים לקחתי, אמרתי לה שלקחתי קומיקס. אמרתי את זה בשמחה מפני שזה נראה לי מרענן לקרוא מדי פעם כאלו ספרים, גם קצת שונה ומיוחד. אבל נראה שלאמי אין אותו קו מחשבה כמו שלי ולכן, למרבה ההפתעה, היא החמיצה פנים. לקח לי ולאחותי שעה שלמה (שעה שלמה!) לשכנע אותה שהספר הזה הוא לא מה שהיא חושבת שזה.
באמת. סיפור אמיתי. דוגמא מוצלחת למה שהדגמתי לפני.

שם רע יצא גם לאיראן. אומרים עליה שכולם שם מחבלים, שכולם שם שונאים יהודים (ובמיוחד את ישראל) שהחיים שם לא משהו ושמתייחסים לנשים כמו זונות (סליחה מראש על הגסות) ושהם צריכות לשמור על הצניעות, להסתובב עם רעלה ושלגברים יש את הזכות המלאה לקבל את ההחלטות בבית (ולא רק) ושהם יכולים פחות להצטנע ובלה בלה בלה...
ובצדק. זה באמת מה שקורה שם. או ליתר דיוק: רק הדברים שאיראן רוצה שנדע. ובאמת, היא הצליחה בזה. עכשיו כולם חושבים שפרסים הם מלוכלכים וקמצנים ואף אחד שם לא מתקלח או מסתובב עם חיוך על הפנים או אודם על השפתיים...
אבל- מה שאיראן רוצה להסתיר, זה את החצי השני. החצי היפה יותר, האופטימי יותר, חצי הכוס המלאה. שכן יש שם אנשים שמחים, שהם כן יכולים לנסוע לחו"ל ולצאת מהמדינה לזמן קצר, שכן יש שם מסיבות וחגיגות ושיש גם אנשים שמתנגדים לשלטון וכן רוצים להסתובב בבגדים מודרניים יותר ושהדבר האחרון שהם חושבים עליו זה להרוג אותנו, כי טכנית עירק יותר קרובה (וגם השלטונות האיראניים) אבל אפילו אם לא היתה מלחמה, אני חושב שהאיראנים לא היו חושבים בכלל על אפשרות לשנוא אותנו. כי ברצינות, מה כבר עשינו להם?

הספר 'פרספוליס' של סטראפי מרג'אן נותן לנו הוכחה ניצחת שיש ספרי קומיקס טובים ושאיראן היא לא מה שחושבים עליה.

הרומן הזה הוא בעצם רומן אוטוביוגרפי. כלומר, סטרפי מרג'אן מספרת בו על החיים שלה כילידת איראן, בצורה קצת שונה ומרעננת: בקומיקס.
בדיוקן אקזוטי ומרתק היא טווה על דף נייר את חייה הפעלתניים ומלאי התהפוכות. מפני שהיא מספרת על ילדותה, אז הסיפור יראה לכם אולי מעט תמים- אך אל תטעו! לדעתי זה דווקא מה שהופך את הספר הזה למרגש כל כך. בסיפורה היא מתייחסת בעיקר להוריה, לסבתה, לקרוביה, להרוגי המלחמה ולשכניה, היא גם מספרת המון על השלטונות הנוקשים ואל הדיקטטורה שגורלו של אדם המעז להתנגד אליה, הוא גזר דין מוות, ושאפילו שהיא בסך הכל ילדה קטנה שבקושי מבינה, היא צריכה ללבוש רעלה ולהתנהג בצניעות.
במשך הסיפור אנו מתוודעים רבות גם אל אופיה המרדני של מרג'אן ועל הנסיונות הנועזים, האמיצים, הנואשים ווהכמעט חסרי כל סיכוי (לפחות לדעת הסובבים אותה) לחולל מהפיכה.

נהנתי מאוד מהספר ולדעתי העובדה שהוא מאויר, רק מטיבה עימו. ולמרות שהיו רגעים לא מעטים שהיה לי חיוך על הפנים ושצחקתי בקול, היו גם רגעים שבהם בכיתי לא מעט ושהתרגשתי הרבה מאוד מהאומץ והכנות והיצירתיות שסטרפי מרג'אן מפגינה בעוז רוח.
ולדעתי השילוב בין הצחוק והבכי, הקלילות והרגש- רק הפכו את הספר לטוב יותר ולתת לו אווירה אמיתית אך גם אופטימית.
בנוסף, גם למדתי רבות על החיים המדויקים יותר באיראן. יותר משלמדתי במשך כל החיים שלי מכל מני ספרים אחרים בנושא. אני לא חושב שזה בגלל הקומיקס שלכאורה הרבה טוענים שבגלל שהוא קליל ושיש בו ציורים, אז זה נכנס יותר טוב לראש. לא, זה לא בגלל זה. זה בגלל הסופרת. הסופרת שמציגה בכנות ובפתיחות את סיפור חייה. בכזה כישרון. ובכזו אמת.
אני מוחא לה כפיים, באמת.

אז למי שבל זאת עדיין לא השתכנע ולמי שעדיין יש לו דיעות קדומות לגבי הקומיקס והספרות המאוירת (או על איראן) אז הוא מוזמן לקרוא את הספר 'פלא' מאת ר"ג פלאסיו ושאם הוא יאהב אותו, אז אין מצב שבעולם שהוא גם לא יאהב את 'פרספוליס' מאת סטרפי מרג'אן.
פשוט ספרות טובה. הלוואי עליי שכל ספר יהיה כזה.

נ.ב- קראתי גם את פרספוליס 2. אין מילים. כל כך שונה מפרספוליס 1 אך עדיין פשוט מעולה. מומלץ מאוד. אולי אפילו אכתוב גם ביקורת עליו בימים האחרונים.
אולי.
בינתיים אני אסתפק בביקורת הזו ואני חושב שהמסר שהעברתי, היה מובן וברור ושאין עוד כל צורך לחזור על דבריי בשנית.

שלום שלום ונתראה למפגש.

זהו אחד הספרים המפוכחים שקראתי, הוא כתוב מנקודת מבטה של נערה באיראן של לא לפני כל כך הרבה זמן, והיא מספרת את סיפורה האישי על החוויות שלה בתקופת חילופי השלטון באיראן כשסאדאם חוסיין היה בעירק. הסיפור מלא זוועות ודברים מטורפים שאין אפשר לדמיין, והחיבור של הכתוב עם איורים בשחור לבן מגבירים את הרושם של התקופה האפלה הזו בדברי ימי איראן.
סטראפי מספרת על עצמה, כך שהסיפור הוא מעין יומן, אך בניגוד ליומנים אחרים הוא אינו חוטא בדברים לא קשורים, אלא כולו כמו להב חד שחותך בבשר, הוא מטלטל את הקורא בין הפרקים ומציג את הזוועות, הרצח, האונס שחוו אזרחי המדינה. סטראפי כותבת הכל בלשון לא מתפשרת, כמו בניתוח חירום רפואי, היא לא חוסכת מאיתנו ולא מתחסדת כלל וזה מרגיש שהיא פותחת פצעים עמוקים עד מאוד בחייה ובחיי משפחתה.
התיאורים הוויזואליים למרות פשטותם ואולי בזכות פשטותם הופכים את הספר הזה למשהו אחר, לא עוד ספר היסטוריה לא מעניין ולא מרגש, לא עוד יומני נערה או קשקוש כזה או אחר, אלא זהו הדבר האמיתי, הסיפור בעיניה הרכות של נערה צעירה שהופכות להיות חכמות ונושאות איתן את נוראות המלחמה ואת קשיי דרך החתחתים שהיא עברה במסע המשפחתי שלה בתוך הזוועות באיראן של שנות ה-80 של המאה ה-20.
סטראפי מתבגרת לתוך עולם קשה ונחשפת לאינספור התנסויות לא קלות ומספרת עליהן בגוף ראשון בלי פשרות, בגרותה הופכת למעין בבואה לעולם בני הנוער של אותה התקופה באיראן ובאירופה. סטראפי כותבת בצורה בהירה שאפשר בקלות להתחבר לאישיותה וכשהיא נתקלת בבעיה הקורא מיד מנסה לחשוב מה הוא היה עושה בסיטואציה שלה.
הקריאה המטלטלת הזו, זורמת וקולחת כמו לשמוע מישהו שעומד מולך ומספר לך על החיים הקשים שעברו עליו. הספר לדעתי מאוד חשוב, והלוואי שכל ספרי ההיסטוריה היו יכולים להיות כמותו.
הפעם לא אאחל תהנו...

כאשר לקחתי את הספר מהספרייה לפני שנים אחדות לא חשבתי שאתאהב במחברת ובעלילה ברמה כזאת.

דבר ראשון, את הדבר הייחודי ביותר בספר אתם תראו ברגע שתהפכו דף ותראו את העמוד הראשון: ספר שכולו קומיקס אחד גדול בשחור ולבן. יש אנשים שיירתעו מהסגנון וירגישו כי הוא ילדותי, אבל אותי זה דווקא הדליק וסקרן אז המשכתי לקרוא.

גיליתי סיפור חיים דיי כבד על המהפכה באיראן על כל צדדיה הרעים והנוראיים, וסיפור אחד על ילדה אחת במשפחה ליברלית אחת בתוך כל הבלאגן הזה. אבל מרג'אן סטראפי, המחברת, באופטימיות מדהימה ובהומור מהנה הצליחה להעביר את הסיפור הכבד באופן משעשע וקליל להפליא. עם כל דף שקראתי נהנתי מחווית קריאה ייחודית שהייתי רוצה למצוא עוד כמוה בספרים לבוגרים.

מומלץ בהחלט לאוהבי סיפורי ביוגרפיה של אנשים, ולבעלי חוש הומור קליל :)

הספרים הכי טובים הם הספרים שמוצאים אותך..
וליום הולדתי ה16 או ה17 קיבלתי לידי את "פרספוליס" מחברת משפחה שידעה שאני פריקית קומיקס .
עד אז,לא בדיוק קראתי קומיקסים מהסוג הזה,יותר התעניינתי בדברים יותר קלילים , "מה לי ולאירן" חשבתי..אבל בלי לשפוט, התחלתי לקרוא.
נשאבתי פנימה. קודם כל נפתחו עיניי כי עד אז מה ידעתי על איראן? כלום, רק רעלות ואיום גרעיני.
לא ידעתי שמתחת לרעלות ולשחור מסתתרות דמויות עם ראש פתוח ועם השתוקקות לחופש,מוזיקה ומסיבות סודיות ואלכוהול שרוקחים במרתף . אנשים עם אידיאולוגיה ומלאי אהבה שרק רוצים לחיות ולהביע את דעתם.
עד היום אני לפעמים קוטפת את הספר מהמדף וקוראת פרק שניים. לומדים לאהוב את מרג'ן , והסקרנות שמתעוררת עקב העלילה לגבי איראן היא בלתי נמנעת. הספר השני גם מצוין ומומלץ למי שהתאהב במארג'ן הקטנה. קשה להאמין שזו אישה אמיתית שמספרת את הסיפור שלה..אבל זה אמיתי,והיא מדהימה. לשני הספרים יש מקום של כבוד על המדף.

ממבט ראשון פֶּרְסֶפּוֹלִיס לא מצליח לשדר את הרצינות, הכנות, והביקורת הקשה שמנסה סטראפי מרג'אן להטיח בספר הזה.
סטראפי מרג'אן מצליחה להחדיר המון עומק לציורים הפשוטים ועם זאת הכל כך בעלי משמעות האלה -הם הצליחו להצחיק, לרגש ובמקרים מסויימים אפילו לעורר אנטגוניזם.
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הספר היא שלקח לי קצת זמן להתחבר למה שסטראפי מנסה להעביר, רק לקראת אמצע הספר עלה בדעתי כמה חבוי בתוך ספר ה"פרוזה המאויירת" הזה.

כולו במינונים הנכונים מעניין משובח נוצרת תחושה של סרט רץ מולך ולא ספר.

חכם, כנה, כואב ומלא הומור. הציורים פשוטים מאד אבל מלאי חן. והסרט אפילו טוב יותר.
איזה יופי.

לא קראתי את הספר אך ראיתי את הסרט ואני בטוחה שהוא לפחות טוב כמו הסרט שהייה מדהים!

נוקב, שנון וחכם.