כאשר לקחתי את הספר מהספרייה לפני שנים אחדות לא חשבתי שאתאהב במחברת ובעלילה ברמה כזאת.

דבר ראשון, את הדבר הייחודי ביותר בספר אתם תראו ברגע שתהפכו דף ותראו את העמוד הראשון: ספר שכולו קומיקס אחד גדול בשחור ולבן. יש אנשים שיירתעו מהסגנון וירגישו כי הוא ילדותי, אבל אותי זה דווקא הדליק וסקרן אז המשכתי לקרוא.

גיליתי סיפור חיים דיי כבד על המהפכה באיראן על כל צדדיה הרעים והנוראיים, וסיפור אחד על ילד

הרבה נאמר אודות ספרי הקומיקס. ישנם דברים נעימים יותר ונעימים פחות. בין היתר, נוצרה סביב הז'אנר הזה טענה שטוענת שספרי קומיקס הם בשביל ילדים, שתמונות זה משהו שרק ילדים יכולים להינות ממנו ושהקומיקס נחשב כ'ספרות זולה'.
ובצדק. כל הסופרים שלומפרים האלו וגיבורי העל זה באמת מתאים יותר לילדים מאשר למבוגרים. תודו. ולכן אני משער שככה זה הגיע לידי מצב שהקומיקס קיבל סטיגמה לא נעימה משלו. שתתאים רק לו.
אז זהו

זהו אחד הספרים המפוכחים שקראתי, הוא כתוב מנקודת מבטה של נערה באיראן של לא לפני כל כך הרבה זמן, והיא מספרת את סיפורה האישי על החוויות שלה בתקופת חילופי השלטון באיראן כשסאדאם חוסיין היה בעירק. הסיפור מלא זוועות ודברים מטורפים שאין אפשר לדמיין, והחיבור של הכתוב עם איורים בשחור לבן מגבירים את הרושם של התקופה האפלה הזו בדברי ימי איראן.
<mark>סטראפי</mark> מספרת על עצמה, כך שהסיפור הוא מעין יומן, אך בניגוד ליומנים

הספרים הכי טובים הם הספרים שמוצאים אותך..
וליום הולדתי ה16 או ה17 קיבלתי לידי את "פרספוליס" מחברת משפחה שידעה שאני פריקית קומיקס .
עד אז,לא בדיוק קראתי קומיקסים מהסוג הזה,יותר התעניינתי בדברים יותר קלילים , "מה לי ולאירן" חשבתי..אבל בלי לשפוט, התחלתי לקרוא.
נשאבתי פנימה. קודם כל נפתחו עיניי כי עד אז מה ידעתי על איראן? כלום, רק רעלות ואיום גרעיני.
לא ידעתי שמתחת לרעלות ולשחור מסתתרות דמויות ע