קניתי את הספר מתוך סקרנות לאחר שנתקלתי בו באמזון וראיתי ששם הוא קיבל דירוג של 4.9 ע"י מעל 3500 מדרגים, והרי לא יכול להיות שכולם הם ילדים.
עלילת הספר די ברורה ואין לי הרבה מה לחדש. אוגוסט הינו ילד אשר נולד עם שילוב נדיר של שתי תסמונות אשר גורמות לעיוות של הפנים שלו אך מכל בחינה אחרת הוא ילד רגיל. הסופרת מתארת בשפה קלילה וזורמת את השנה הראשונה בה אוגוסט הולך ללמוד בבית הספר. לעיתים מנקודת המבט של אוגוסט ולעיתים מנקודת המבט של דמויות אחרות בסיפור.
אז הספר אכן מיועד לילדים ובני נוער וככזה אני חושבת שהוא מצויין. הוא מלמד שוב את אחד השיעורים הכי חשובים שעלינו להעביר לילדנו לגבי קבלת השונה והסופרת עושה זאת בצורה מקסימה. יכול להיות שניתן היה למתן קצת את השונות והעיוות של אוגוסט. הרי בימינו גם ילד שמן או עם משקפיים או כל "אנומליה" קטנה אחרת יכול להידחות מהחברה. אבל בכל מקרה אני ממליצה לכל מי שבקהל היעד לקרוא את הספר ולחשוב עם עצמו איך הוא היה מתנהג בסיטואציה כזו (איך הוא היה באמת מתנהג ולא איך הוא היה רוצה להתנהג) ופעם הבאה שיקלע לסיטואציה דומה לחשוב רגע על הספר ולחשוב עכשיו איך הוא רוצה להתנהג.
כאמא אהבתי לקרוא על האהבה ללא גבולות וללא תנאי שמעניקים הוריו של אוגוסט לאוגוסט, דבר שלצערי גם לא ברור מאליו במציאות שלנו. נהניתי מאוד מחווית הקריאה ונהניתי ללוות את אוגוסט בהתפתחותו בשנתו הראשונה בבית הספר.

פול אוסטר ישאר תמיד בין הסופרים האהובים עלי. אמנם יש לו ספרים פחות טובים כגון זה, אך עדיין מדובר בסופר שלדעתי הוא אומן וגם אם היה כותב על הנושא הכי משעמם זה עדיין היה תענוג לקרוא מה שכתב. למי שרק מתחיל עם פול אוסטר הייתי ממליצה להתחיל עם ספרים קודמים יותר שלו, מי ששווי כבר בקסמיו של הסופר שיקרא גם את הספר הזה.

ספר ממש טוב, קצת קשה לקריאה, עצוב לכל אורכו, אבל מומלץ. לאחר שסיימתי לקרוא את הספר ראיתי מייד את הסרט שכרגיל נפל בהרבה מהספר.

התחיל קצת איטי ולא כל כך זורם לעומת ספרים אחרים של הרוקי מורקמי. לקח לי זמן לסיים, אבל לבסוף כל כך נקשרתי לדמויות והצטערתי שנגמר. בין פסקאות הסיום הכי טובות שקראתי אי פעם.

ספר ציני וחמוד, קצרצר ונותן מבט כללי על איראן שלפני חומייני ועל מלחמת איראן-עירק. אהבתי את ההומור שמסתתר בין איוריה של הסופרת. הספר עשה את שלו וגרם לי לחוש אמפטיה לעם האיראני המדוכא.

נהניתי מאוד מהספר ומהכתיבה של הסופר אם כי הסוף השאיר בי טעם מר.

סיפור על משפחה בה הבת הבכורה לוקה בהתקף ראשון של מאניה דפרסיה בגיל 17 ועל מה שעובר על הנערה ועל משפחתה מאותו הרגע. הספר נחמד מאוד אם כי לדעתי לא מעביר בצורה מספיק טובה את הנושא שעליו הוא בא לדבר.

הספר מורכב מעלילה לא קלה המסופרת דרך עיניו של אנצו הכלב. היה לי קשה להזדהות עם הדמויות וחשתי מעין ניתוק רגשי מהעלילה, אולי דווקא בגלל שהסיפור סופר דרך עיניו של הכלב. אמנם היה נחמד לקרוא על העולם בו אנו חיים מנקודת מבט אחרת אך בזה אין כל חידוש.

ספר חביב על בלשית צעירה בת 11 וכימאית חובבת. מעביר את הזמן בכיף אך לא לצפות ליותר מדי ממנו.