התור אצל הירקן הגיע עד הפטרוזיליה. עטיתי על עצמי את פרצוף "אני תמיד עושה קניות לשבת ביום שלישי", ונכנסתי פנימה. מבט על העגלות העמוסות בתור הראה שכנראה כל השכנים שלי היסטרים מסופה מתקרבת. או שכולם נוהגים תמיד לעשות קניות לליל הסדר בחודש טבת. אחרי הקניות. התור. שתי עגלות שהפכו להיות חמישה ארגזים. העמסת תא המטען כי אין משלוחים. בסוף הגיע הזמן ללכת לספריה. במפתיע הספריה היתה ריקה. מוזר ביותר. תכנון של סופה, יום או יומיים או שבוע בבית - ואף אחד לא חושב ללכת לספריה?
הילדה השקטה. פטר הוג. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי בחזרה. זו התלבטות, כי מצד אחד כבר קראתי שני ספרים של הוג, ולא התרשמתי ביותר מהעלילה ומהכתיבה. מצד שני, אם צפויה סופת שלגים, מה יותר מתאים מעלילה בלב דנמרק הקפואה? דנמרק. נורא כיף לצחוק על הצפון אירופים. באיזה עוד מקום סופר יכול לכתוב על סכנת כוויות שמש בטמפרטורה של עשרים ושתיים מעלות? נכון שאנחנו לא נמצאים בעמדה לצחוק על זה, כי איך אומרים האירופים? "לא מבינים אתכם, יש מלחמה, ואתם יושבים בבית קפה כרגיל. מספרים על קצת שלג צפוי, ואתם סוגרים את המדינה". בסופו של דבר החלטתי בעד. בעיקר כי הספרנית התעלמה מכמות הספרים שלקחתי, ואישרה את כולם. אז בנוסף לכל הערימה, לקחתי גם את "הילדה השקטה".
אני יודעת שהירושלמים מאוד מאוכזבים משני סנטימטרים של שלג שירדו עליהם. אבל אני גרה במקום שהוא גם צפוני לירושלים וגם גבוה יותר, ולכן היו כאן כמויות נאות של בוץ לבן. מה שיפה בשלג, לפני שהמכוניות משחירות אותו, הוא השקט. בשעות הראשונות אחרי שהוא יורד, כשיש עוד משטח לבן וחלק, הוא גם מרפד את הצלילים והקולות. מי שחי בארץ קפואה מכיר את השקט הזה יותר טוב ממני. "ריבוניתו של עולם חננה כל אדם ואדם בסולם מוזיקלי משלו, ואני - קספר קרונה, הליצן - נתון במצב הקשה של מי שמסוגל לשמוע זאת". קספר קרונה הוא אמן קרקס בן ארבעים ושתיים. ליצן מזדקן. אבל יש לו גם כישרון נסתר וסודי, הכרוך בחוש השמיעה הפנומנלי שלו. החוש הזה, המאפשר לו לקלוט בשיחת טלפון את הדהוד פעמוני הכנסיות, או משב גלי הים, או עומק המרתף שבו נמצאים בני שיחו. חוץ מזה הוא גם פושע מבוקש ומהמר, ואיש מוזר באופן כללי. הוא פוגש את קלרה מריה, מכיר בכישרון המיוחד שלה, ואז היא נעלמת, והוא יוצא לחפש אחריה ונסחף למקומות מוזרים.
"אמנים הם אנשים מאמינים... יש להם תחושה דתית עמוקה, כמו לצוענים ומלחים. אולי מפני שהם חיים קרוב כל כך למוות. אולי מפני שהם נוסעים בלי מטען כבד. אולי מפני שהם עובדים עם אשליות. כל ערב כשהמוזיקה מתנגנת, אתה פורש את המציאות ומציג אותה בזירה, ואז מקפל אותה שוב ולוקח אותה החוצה... אצל כל אמן בלב יש כמיהה , יש חלל ריק, משהו כמו ריבוניתו של עולם".
דת לא מוכרת, כנסיה מוזרה, ריטואלים סודיים, קרקס ואומנים, ילדים, חושים מופלאים, אומנים שהם פושעים מופלאים. המוטיבים האלה חוזרים ביצירה של הוג. המסקנה שלי היא שכל ספר הוא אמנם מוזר מדי, הזוי מדי, בלתי קוהרנטי, ולא ממש קריא. אבל אם חוצים את מכשולי הקריאה הבסיסיים האלה, וזה לא קל, הדברים נשזרים לכדי סאגה מרתקת בממוזרותה. העלילה לא נהירה, הגיבור לא סימפטי, ויש בסיפור חורים לא ברורים, אבל עכשיו הם מהדהדים כבר את העלמה סמילה עם חוש השלג שלה ואת שומרי הפילים. מוזר, מהורהר, פילוסופי. די התאים לי לאווירה המוזרה שנוצרת כשהיישוב הרגיל שלי מתכסה פתאום בשלג לבן. בשלב מסויים נמאס לי, ואז הפסקתי לקרוא, לקחתי אבקת ווי-פי מהשכנים, והתיישבתי לצפות בפרוזן.
