בואו נדבר על פרקים בספרים. פרקים, אמר מישהו, הם הזמן שבו הדמויות יכולות לנוח קצת וללכת לשירותים. זה כמובן מצחיק ומשעשע, אבל פרקים מסייעים לקורא לנוח ולחשוב, לפעמים לעזוב את הספר בנקודה הגיונית, לפעמים להמשיך הלאה, אבל להרגיש שהוא בחר בזה. ספרים בלי פרקים, טרי פראצ'ט אני מסתכלת עליך, מעייפים את הקורא בעיקר בגלל שהם שוללים ממנו את תחושת הבחירה הזאת.
בספר הזה אין פרקים. רק שלושה "חלקים" ארוכים מאוד, ועוד חלק אחד קצר יותר, ובכל אחד מהחלקים הדמות המספרת לא מפסיקה לדבר. בואו נמשיך לדבר על עוד כשלים אחרים, כמו צורת הסיפור בגוף ראשון, כמו בחירה בגוף ראשון של ארבעה אנשים שונים, שניים מהם מהמין הנגדי של הכותב. כמו הבחירה לספר על אותם אירועים משלוש זוויות שונות (הרביעית פחות חשובה באמת, אז נתייחס אליהם כמו שלוש). אפשר לדבר גם על תבניות סיפור. יש בערך אלף תבניות סיפוריות בעולם, מישהו טרח לבדוק ולמיין ולקטלג, וכל סיפור שייך לאחת מאותו מספר סופי ומוגבל של תבניות. טוב, זה כבר ידוע. אבל אני מדברת על בחירה בתבנית הכי שחוקה בעולם, זו של משולש אהבה. היא אוהבת אותו אבל הוא אוהב את ההיא, אף אחד לא אומר לזולת את האמת והכל מסתבך. נכון שכמו שאמרתי אין הרבה תבניות, אבל למה לבחור בהכי שחוקה.
כמו שאתם מבינים, באתי אל הספר הזה עם מעט מאוד ציפיות, כי כל הבחירות האובייקטיביות של הכותב היו ממש נגדו. כאילו הוא העמיד לעצמו בכוונה מכשולים בכתיבה ואמר לעצמו שככה עושים חדר כושר, מתמודדים פנים אל פנים מול המשקולות הגדולות, ומצליחים להרים אותן. והוא הצליח. הופתעתי עד כמה.
אז מה יש כאן? אנחנו בבודפשט, שנת 1944 שזה מבחינת ההונגרים השנה של טרום מלחמת העולם השנייה. יש את אילונקה, שבאה ממשפחה של מעמד בינוני-נמוך, היא נשואה לפטר, ממעמד בינוני גבוה, הוא ירש את בית החרושת שאביו הקים ומנהל אותו. אילונקה ופטר מנהלים חיי זוגיות מסודרים וטובים, הולכים להצגות, לאופרה, מארחים אנשים בדירתם, מתארחים אצל אחרים, ונראה שהכל טוב. אם כי כמו שאילונקה מגלה - הכל לא טוב, שכן ליבו של פטר נתון לאחרת, הלוא היא יהודית, המשרתת בבית הוריו. הסיפור מתגלה בשכבות, בשלושה מונולוגים מאוד ארוכים, כל אחד מאחת הדמויות מול מאזין או מאזינה שאנחנו לא מגלים עליהם כמעט כלום והם שם רק לצורך הדיאלוג עצמו. כל אחד מדבר על תקופה קצת אחרת, ועל כן אין כאן את החזרתיות הצפויה בצורת סיפור מנקודות מבט, אבל יותר חשוב כל אחד נותן סיבה אחרת, רובד אחר לסיפור.
ראשונה מדברת אילונקה, ואת החלק שלה, השחוק עד לזרא, החלק של האישה הנבגדת, קראתי בנשימה עצורה. בעיקר כשתוך כדי הסיפור מתגלה שבין יהודית ופטר לא היה הרבה, וממש כלום במהלך חיי הנישואין של פטר ואילונקה. הבעיה בהעדר האהבה שהיא חשה מצד פטר היה נעוץ בעצם קיומה של יהודית ולא במה שנקרא היום בגידה ממשית. מאראי עובר את מכשול הקול הנשי בקלות, והוא נשמע אמין מאוד. שתי הזוויות האחרות למשולש, זו של פטר וזו של יהודית, פחות מרתקות מבחינת הסיפור, אבל נותנות סיבות נוספות. אם אילונקה הרגישה בעיה בחיי הרגש, הרי שפטר מדבר על פערי מעמדות, ויהודית עצמה מגרדת עוד קצת ומדברת על תרבות. כל אחת מדבר בקול שונה לחלוטין ובכולן מאראי מתגבר על המכשול השני שהציב לעצמו של ריבוי דמויות המדברו בגוף ראשון. לכל אחת מהן קול אחר ומובהק. אצל כולם צץ ועולה החבר האנגימטי של פטר, סופר ושמו לזר, שנראה שהוא טריגר מניע בסיפור, אולי אפילו מין אלסוורת טוהי שכזה שקושר קשרים מאחורי הקלעים ורואה את המעשה הפרטי כמין שיקוף ורפלקציה של המעשה החברתי הכללי, ועל הכל רובץ הרקע של מלחמת העולם השנייה, כולל תיאורי אמת שקראתי בממואר של מאראי על השנים הללו כפי שהוא חווה אותם, של כיבוש כפול - תחילה הכיבוש הנאצי שכלל הפגשות ומצור ואחר כך הכיבוש הקומוניסטי שגרם למאראי לארוז את חפציו בשנת 1948 ולצאת מהונגריה לתמיד. הספר הזה, ההוגרי עד מאוד, נכתב בין 1949 לסוף שנות השבעים, נחתם בסלרנו אשר באיטליה, והחלק הרביעי נוסף בסן דייגו אשר מעבר לאוקיינוס, ואולי הוא גם סיפור הפרידה של מאראי ממולדתו שאהב אבל היא בגדה בו. שהרי כפי שהוא כותב גם בספר הזה וגם בממואר זכרונותיו, הוא סופר הונגרי, הוא כותב בהונגרית, וזו שפה שמחוץ להונגריה כמעט אף אחד לא דובר.
