#
קראתי את הספר ממש מזמן. ולא אהבתי. למה לא אהבתי? יכול להיות שלא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר. אולי סגנונו המפותל של שָלֵו לא התאים לי. אולי הייתי במצב רוח אחר והתקשיתי לקרוא ספר שתבע ממני ריכוז? לא יודעת. לא אהבתי. בערך באותו זמן נסיתי את עֵשָו . אולי קראתי, אולי זנחתי אותו. לא זוכרת. ומאז נמנעתי מספריו של שָלֵו, עד שנתקלתי ב"תנ"ך עכשיו" ו"בעיקר על אהבה". נהניתי, התעניינתי ולאט לאט התחלתי לקרוא את הפרוזה שלו ונשביתי. כאשר פגשתי את הספר שנית על הספסל, החלטתי שאולי הגיע הזמן לקרוא שוב ואולי לשנות את דעתי עליו.

הסיפור דומה מאד לסיפוריו האחרים של שָלֵו, והיותו הראשון אינו ניכר ואינו מבדיל אותו מהבאים אחריו. הוא דומה בתכנים, בדרך סיפור הסיפור, בדמויות, במסקנות. ברוך הוא גבר גדול ומגושם, שגודל על ידי סבו, בכפר בעמק. אצל שָלֵו כמו אצל שָלֵו: לא חשוב שם הכפר והעמק הוא תמיד אותו עמק. הוא מספר על האיכרים שהגיעו ארצה צעירים מאד, והאריכו את גיל ההתבגרות שלהם עד זיקנה ושיבה. כמו מתבגרים הם התלהבו מרעיונות שנשמעים נכונים כשכותבים אותם, וכמו מתבגרים הם סירבו לאפשר לחיים ולניסיון לשנות את האידיאולוגיה. "יקוב הדין את ההר"? "ייקוב החלום את החיים"!. מתבגרים כמו מתבגרים –חיים עם התלהבויות, צחוקים, מעשי קונדס, וגם עלבונות אמיתיים או מדומים. הם מתפעלים התפעלות גדולה מילדיהם, שנולדו בכפר ואין עליהם עול המסורת שהוריהם מרדו ונטשו. מתפעלים מהנס שהולידו אבל מאפשרים לילדים להסתכן והיום היו מזמינים להם משטרה (לא המשטרה של היום, מן הסתם) בתור הורים מזניחים.

הסיפורים של שָלֵו כוללים נושאים קבועים, שחוזרים שוב ושוב. העיקרי שבהם הוא חברת האיכרים ההומוגנית. כולם הגיעו פחות או יותר באותו גיל, האמינו פחות או יותר באותם דברים, הולידו פחות או יותר אותו מספר ילדים וציפו מהם פחות או יותר אותן ציפיות. חברה הומוגנית זקוקה לאיזה זָרָז כמו שינאה, חולי, כאב, שלא תתנוון. להפריח שממות, לייבש ביצות, לעבוד את אלוהי העבודה זה לא מספיק. קורט מהסיפורים שהוא מספר, בלולים היטב בכל השאר, הם אגדה. מתקיימים במחוז ה"לא יכול להיות". ועוד משהו שעמדתי עליו בקריאה הנוכחית: יש מידה לא מבוטלת של אכזריות בכתיבה של שָלֵו. זה בולט בהתייחסות לבעלי החיים, אבל לא נחסך גם מבני האדם בסיפור.

כל השנים חשבתי ששכחתי לגמרי את הספר. בקריאה עכשיו הבנתי שזכרתי בבהירות את עיקר הסיפורים והאווירה. לרוב הוא מספר את אותו סיפור בסיסי, מתאר את אותן דמויות בסיסיות, כאשר תכני הספורים משתנים אבל לא מהותם. הוא מזכיר לי את פוקנר, שגם הוא עושה דבר דומה במחוז שהמציא עם דמויות וסיפורים שלא נגמרים. ואני – מכורה לסיפורים שכמוני – קוראת בשמחה את מה שכתב סופר שיודע לספר לי סיפור.

טוב אז כן. כלומר לא. לא קראתי את "רומן רוסי" עד עכשיו, זאת למרות שהוא הספר הראשון של מאיר שלו שיצא לאור, שזה היה בשנת 1988, קרי לפני שלושים וחמש שנים ועשה רעש כבר בזמן צאתו לאור. שלא לומר מכר מאה אלף עותקים במכה. וזאת למרות שכן קראתי ספרים אחרים של מאיר שלו ואף נהניתי מהם. וכל כך למה? נמנעתי מהספר הזה, הראשון, במיוחד, בשל הפיסקה הפותחת שלו. לא היה צריך לפתוח את הספר בשביל לדעת מהי הפיסקה הפותחת. בסוף שנות השמונים זו היתה שפה חריגה בדפוס, והעיתונים הכותבים על הספר שמחו לצטט אותה.

אז נמנעתי, גם כי אני מנסה להימנע משימוש בשפה גסה, וגם כי אם ספר מתחיל ככה אין סיבה שהוא יפסיק, ויש לי העדפה שמרנית שכזאת, לצרוך את הספרות שלי נקייה. עם זאת עכשיו לצורך השלמת הקורפוס המלא, אני חוזרת לבסיס וקוראת את המאיר שלו הראשון ראשון. בגדול הדברים ידועים, ברוב הספרים שלו מאיר שלו מספר את אותו סיפור עצמו ואלה רק המעטפות והכיסויים שמשתנים.

ברוך שנהר, גבר רווק גדול ומוצק בשנות השלושים לחייו, בן כפר בעמק יזרעאל, יתום משני הוריו שגדל אצל סבו יעקב מירקין בן העליה השנייה, ובתמיכת המורה המיתולוגי של הכפר. במהלך השנים מאז פטירת סבו, ועל אפם וחמתם של ותיקי הכפר, ברוך מנהל את הענף המצליח ביותר של הכפר, והוא מיזם קבורת בני העלייה השניה שנפטרו, לא בבית העלמין הרשמי של הכפר אלא בשטח החקלאי של סבא שלו שזועם ונוטר לבני הכפר מסיבות שמפורטות בספר. הענף מכניס כספים כי ישנם בני עלייה שניה שגם עברו הלאה והיגרו לארצות הברית ובכל זאת מעוניינים להיקבר באדמת ארץ הקודש גם אם הדבר מגלח חלק נכבד מהירושה. העלילה אינה ממש עלילה אלא יותר סיפורים שמגיעים בצורה עקלתונית, הלוך וחזור במהלך השנים, ועוסקות בבני משפחת שנהר/מירקין לדורותיהם ובדמויות אחרות של מייסדי הכפר העמק-יזרעאלי, בנות העליה השניה.

זה מצחיק להגיד "כצפוי", כי זה הספר הראשון ובעת שהוא נכתב ופורסם איש לא ידע למה לצפות, אבל אני קוראת באיחור ואחרי שכנראה כבר לא ייצאו ספרים מתחת ידו של שלו המנוח, ולכן אכתוב כצפוי. כצפוי הספר מסופר בגוף ראשון מפי מישהו אדם שגדל שלא אצל הוריו הבילוגיים ושאין ולא יהיו לו צאצאים משלו, כצפוי יש הרבה מאוד תיאורי טבע ארץ-ישראליים והם גודשים את הספר עד להתפקע, לדעתי בכמות גדושה יותר מהספרים הבאים. כצפוי יש כאן גזע ישראלים-רוסים דמוי קוזאקים, גדולים ורעשניים, מה שמאוד מאוד לא דומה בעיני לדמות של הסבא הרוסי הפרטי שלי שהיה משורר צנום מיוסר ועדין נפש.

כמו כן היה לי מוזר לגלות במהלך הספר את הנבטים והזרעים לספרים הבאים כדוגמת שואב האבק של של "הדבר היה ככה". שלא כמו הספרים הבאים שלו, כאן העלילה מתמשכת כמותשהיא ולא חותרת לאיזה קליימקס מהפך קרביים ונפש ששולח את הקורא לקרוא את הכל שוב מהתחלה. באמת יכול להיות שלו הייתי קוראת את הספר הזה ראשון הייתי נהנית ממנו יותר, כי היו הבטחות שפוזרו ולא קוימו אלא בספרים הבאים.

זהו הראשון ברומנים של מאיר שלו, שיצא ב-1988 ונדמה שהיה כאן מאז ומתמיד. מאז יצא, נוכחותו חזקה ומאז ועד עתה (שלהי 2020) נספרים 7 רומנים. אני מחכה לעוד וההמתנה מורטת עצבים.
מאז יצא רומן רוסי, יצאו השאר אחריו בקצב של אחד בהפרש של 3-5 שנים. כן ירבו.
רומן רוסי עוסק כמובן ב"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, שהחלוצים באו להפריח ולייבש, להפריח את השממה ולייבש את הביצה. החלוצים היו בני העליה השניה מרוסיה, כאלה שהשמש המלובנת בקיץ הניסה את רובם מהארץ והקומץ האידיאולוגי שנותר בא לסלק את המים, שהפכו את השהות במקום לאתגר לבני אדם אל מול יתושי האנופלס והמלריה שלהם, והבוץ הנוראי בו שקע הכל בחורף. משירדו פני המים, פנו החלוצים להפריח את השממה והאתגרים רבים. כשיש אתגרים, השכל הישר מצריך התאגדות לקבוצת עבודה וזו צריכה שם: חבורת העבודה על שם פייגה. ואלה חבריה, פרט לפייגה, שכולם כמובן אהבו אותה – מירקין, צירקין מנדולינה וליברסון. בכנרת הם נהגו להתרחץ בעירום, כי לא מתרחצים בלבוש. בעבודה מתלבשים כי צריך להגן על הגוף מהשמש, מהחרקים ומהלכלוך, וכמובן ממה יאמרו. ותמיד אמרו.
רומן רוסי אינו רומן ליניארי. אין הוא עוסק בהתחלה, באמצע ובסוף, אבל מספר על כולם בעין בוחנת, מבקרת, אוהבת. בעיקר אוהבת. העין הזו היא עינו של ברוך, הנכד של מירקין, הבן של אסתר ובנימין, שיוצאים מהתמונה משנכנסת הפצצה. ברוך גדל תחת מעטה האהבה הלא נגמרת של סבו יעקב מירקין ובסיוע המחנך פינס, ובגיל 12 הוא גדול כמותו, שוקל 110 קילוגרם ואחד הנערים החזקים בכפר. זה לא מונע מסבו לכסותו כל לילה ומצדו לא נמנע מלבצע את צוואת הסב, שהיא הנקמה שלו בכפר, שהפנה עורף לבנו אפרים, דודו האהוב של ברוך: על ברוך לקבור את הסב בחלקת האדמה שלו ולא בבית הקברות הכללי מחוץ לכפר. הכפר אמנם קם מחבורת העבודה של מירקין, צירקין וליברסון, אבל קיבל מכוח האינרציה והמציאות ועד והוועד מחליט ומתנגד. הוועד כמובן התנגד לקבורת מירקין בחלקת אדמתו, אבל לכו תתנגדו לנכד החזק בכפר. כעבור שנים מקום הקבורה הפך ל"בית עולם לחלוצים", בתנאי שהם מהעליה השניה ומקיימים את תנאי החברות עם מירקין או הם עשירים יחסית. העושר של שאר הנקברים הפך את ברוך עצמו לעשיר ואת בוסקילה, הדוור לשעבר של הכפר, למנהל עסקיו ומנהל בית הקברות.
אבל עד למוות והנקמה אנו מתענגים על סיפוריהם של פינס המחנך האגדי, משולם הנודניק הנצחי, המנציח הרשמי של חיי הכפר, של אורי המסולק מהכפר ואפרים, שהתנדב לצבא הבריטי וחזר חצי בן אדם, בחור יפה תואר ומוצלח, שהכפר כבר לא יכול היה כבר להסתכל לו בפניו הפצועות, גרם לו מה שגרם והצית את הנוראה שבנקמות.
וכך, סיפור בא וסיפור יוצא, החיוך לא סר מהפרצוף רוב הזמן. לא שמדובר בסיפור שבא רק להנעים לקורא את זמנו. פה ושם בהחלט גודשות הדמעות את העיניים וצריך רגע הפסקה. השחוק והדמע הולכים יד ביד כי אלה החיים ובכפר אלה גם ריחות התבלינים, העצים, הפרחים, זבל הפרות, הסוסים, החלב שנחלב בידיים אוהבות ובמכונות משוכללות, ריח האדמה, ריח הדיזל של הטרקטורים החדשים, ריח עצי הפרי ובסוף בסוף, גם ריח הנקמה המתוק.
ורק פינס המחנך האגדי ממשיך להיות הזקן החי, זה ששבץ מוחי סילק את עברו והותירו עם ההווה בלבד. שוב ושוב הוא מבהיר שגם בחינם לא יסכים להיקבר ב"בית עולם לחלוצים", אבל ברוך לא מוותר ומפסיד. כך נסגר מעגל זה, כמו גם המעגל עם אורי ומעלליו על מגדל המים. לכנות את סיפורו זה של שלו ספר מופת זה קל, קל מדי. זה ספר מופת.
זה גם הספר היפה ביותר שנכתב בשפה העברית

מיקרו-היסטוריה של הישוב היהודי בגליל החל מתחילת המאה ה-20 ועד שנות החמישים-שישים שלה מסופרת כאן ע"י מאיר שלו. הוא בוחר להתמקד בישוב אחד קטן ולספר על כל התקופה דרך התמקדות במספר רב של דמויות ולאורך שלוש דורות.

זהו רומן הביכורים של מאיר שלו שיצא לאור ב-1988. הספר נבחר לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר בהוצאת עם עובד.

הסיפור מסופר מפי אחד מאנשי הדור השלישי, ברוך שנהר נכד שהתייתם מהוריו וגדל אצל סבו יעקב מירקין בן העלייה השנייה. זהו רומן מורכב ורב רבדים הבוחן את מארג היחסים האנושיים שבין אנשי הישוב ואת היחס שבין האדם לסביבתו.

שלו מטפל במקביל במספר רב של דמויות, למעשה אין אף דמות שאפשר לומר שהיא הדמות המרכזית, המספר שהוא מהדור השלישי בישוב מציג מספר רב של דמויות לאורך שלוש דורות, על פרקי זמן שונים ובנוסף הסיפור הולך וחוזר בזמן ללא הרף תוך כדי שהדמויות מתחלפות. תחילה די קשה לעקוב אחר המתרחש, אך לאחר קרוב ל-400ע"מ כבר מצליחים לעשות סדר בכרונולוגיה של הסיפור ולהכיר את הדמויות.

הכתיבה מצויינת וזורמת, חוש ההומור הדק של שלו שזור לאורך כל הסיפור בכל הדמויות ובמעשיהן. יש בסיפור הכל, היסטוריה, דרמה, טרגדיה, הומור, אהבה, בגידה, צער, יגון, פסיכולוגיה ועוד- מתכון מנצח.
שלו יוצר הרבה דרמות וטרגדיות בין דמויותיו כדי ליצור עניין בסיפור, לעיתים זה ממש מוגזם ולא מציאותי ונותן הרגשת כבדות לסיפור, אך מה לא עושים כדי לשמור על הסיפור מרתק,מטלטל וסוחף את הקורא.
יש מידי פעם הרגשה שאנחנו מקבלים עוד ועוד מאותו הדבר והסיפור של חלק מהדמויות חוזר על עצמו בצורה זו או אחרת עד סופן הבדרך כלל טרגי מאוד.

מותר להגיד שלא אהבתי?
שמרוב עצים לא רואים את היער?
שעדיף היה להתמקד בדבר אחד?
שקראתי כבר לא מעט ספרים טובים בהרבה על העלייה השנייה ועל ההתיישבות בעמק?
שבעברית "המופתית" של שלו מצאתי לא מעט טעויות (ולא רק בדמויות שבכוונה מדברות בעברית דבורה)?

אומנם מראש ידעתי אני לא מתחבר למאיר שלו. את עשו קראתי לפני אולי עשרים שנה ולא אהבתי, אבל אמרתי לעצמי "לטס גיב איט אה טריי!"
גם לספרי הילדים של שלו אני לא ממש מתחבר (למרות שהילדים שלי משוגעים על קרמר), וגם את הספר של אביו "פרשת גבריאל תירוש" לא אהבתי – ואני גם מתקשה להבין מה יש לאהוב בו. לא יודע, אולי זה משהו בי.

זמן רב לא כתבתי ביקורת. לימודים ואז מלחמה ואז משבר אישי, מנעו ממני לעשות זאת.
אך התגעגעתי לכתיבת ביקורות ועל כן החלטתי לשוב ואיך אפשר בלי ספר של מאיר שלו?

היו לי שבועות עמוסים. לימודים, מלחמה ועניינים אישיים הכללו הוצאתם של מספר אנשים רעילים מחיי.במיוחד אחדם מהם שגם היה אלים, נוסף לכל, ושתלטן, כפוי טובה וחסר אכפתיות. הגיעו מים עד נפש ולא יכולתי יותר. היו לי שבועות וימים של מחשבות, עד שהפור נפל. הבנתי דברים. נפקחו עיניי בדרך שלא רציתי, אבל התפכחתי.סוף סוף. עם כל הכאב, אני יוצאת מחוזקת. אני חזקה. שברו אותי בעבר ולא עוד.זה מה שאני מהדהדת לעצמי ואהדהד גם מליוני פעמים, עד שהדבר יהיה מובן מאליו.
כשאתה מוציא אדם רעיל מחייך, יש בך תחושה מעורבת: מצד אחד תחושת הקלה, מצד שני, אם הוא היה משמעותי מאוד בחייך, חבר נפש קרוב, יש גם תחושת כאב מסוימת ובעיקר עצב גדול, עצב על כל ההשקעה שהשקעתי, השקעה שבסופו של דבר התפוצצה לי בפרצוף בצורה הכואבת ביותר והותירה אותי חסרת אוויר כשאני מהרהרת בתוכי: כך הכבשה תפוך לאריה? איך זה ייתכן? אדם שדאגתי, אהבתי, כיבדתי, הייתי שם כאשר כאב וברגעי שמחה, כך לסיים? בצורה מכוערת כזאת? האם זה התגמול על כל החיבה, הזמן והדאגה? ההכרה? וההפנמה הדואבת שבניגוד אליך, האנשים הללו לא ראו את הקשר באותו הקו, מעולם לא היית חשוב להם ושהעולם מושטט על אינטרסים תועלתניים בלבד, הרבה התקרבנות, וחוצפה. עם זאת, אני יודעת גם שאצא מחוזקת מהתהליך, שאנשים רעילים לא שווים את הזמן שלך ושאת כל האנרגיה שאתה מנתב אליהם, אתה צריך לנתב אל מי שבאמת מגיע לו, מי שבאמת יעריך ויאהב אותך. כל כאב שאתה חווה, כל צלקת, מפתחת אותך ותורמת להבניית אישיותך בעתיד. הוצאתי אנשים רעילים מחיי, אני מוציאה ואמשיך. הם אינם שווים את היחס שלי. לצערי, הבנתי זאת בדרך הקשה, עד שהמצב היה בלתי נסבל, לא נפקחו העיניים, הפיכחון לא רטט בתוכי. אולם, מדרך קשה למדים ופעם הבאה אני אחתוך את הקשר מהר יותר ואברור את מכסת חבריי בקפידה רבה. מזלי הוא שיש לי משפחה תומכת ואוהבת, חברה קרובה שיודעת לתמוך בי כמו שאני תומכת בה ועוד מקבץ אנשים שעוזרים לי לאורך חיי ואיתי ברגעים הטובים והקשים כאחד וכמובן, יש לי את הכתיבה, הכתיבה שהיא עבורי תרפייה, וגם ברגעים אלה, במהלכה, עולות במוחי מסקנות שונות ומשונות. כל מי שחשב שאהיה שבורה, מהר מאוד תתגלה שגיאתם. נשברתי מספיק. לא עוד. זהו שיעור לחיים שממנו יש לצמוח, לא לסגת אחורנית. אדרבא ואדרבא! כל אלה שפגעו בי, שהם יפסיקו את חייהם! אני לא עשיתי רע לאף אדם. תמיד חינכו אותי לכבד כל אדם ולדאוג, וקיימתי זאת, קיימתי זאת יתר על המידה, דאגתי והענקתי אהבה, חיבה וזמן לאנשים שלא ידעו, לא יודעים ולא ידעו בעתיד להעריך. זה כואב, אבל זה חלק מהחיים ואני שמחה שזה מה שעשיתי. כל אדם מזיק יש לסלק מחייך ולצמיתות ללא המחשבה המעיקה: למה הדבר נעשה כך? איך הם יכלו לעשות לי זאת? מחשות כאלה הן רעילות בפני עצמן וכדי להשתקם, אני אומרת לעצמי, יש למחוק אותן.לתת לגורל לעשות את שלו ולמי שמאמין באל, כמוני, לתת לאלוהים להעניק לאנשים אלה כגמולם. אנשים רעילים הם מסוכנים. האנשים שנתקלתי בהם היו אנשים שטלתניים שלא באמת היה אכפת להם ממני. זה עצוב שממרום גילי, הנושק לשלושים, אני נתקלתי בכאלה, אבל איך נאמר לי? ראי בזה התמחות.משפט קצר, קולע, ונכון. לאותם אנשים אני לא אסלח בחיים, הם פגעו בי מאוד, אבל שידעו שעל ידי הפגיעה הזאת, הם פגעו בעצמם, הם הוכיחו כמה אנשים מסכנים וקטנים הם.

ספרו של מאיר שלו לא רחוק מנושא זה. הוא עוסק בכאבים ובתחושת הרצון לנקמה כלפי אלה שפגעו בך. דודו של המספר, אפרים, היה נער יפה תואר עד מאוד, אך פציעה קשה מהמלחמה, גרמה לכפר לנדות אותו. אותו כפר שסבו אהב, טיפח והעריך את אנשיו, מאותם הרגעים, מפעפעת בסב תחושת נקמה על הפקרת הנכד, עד כדי כך שאפרים ברח מן הכפר ולא ידוע לאן.
הסב ממשיך במשימתו עד שהוא נפטר וכאשר הוא נפטר, הוא משביע את נכדו השני, המספר, להמשיך את מורשת הנקמה, והנכד פועל על פי צאוות הסב, בשקט ובשקדנות, הוא קובר את הסב בחצר ביתו, ולאחר מכן עוד אדם שנפטר ועוד אחד, עד שהוא פותח בית קברות בניגוד לחוק ושום אדם לא מצליח להזיזו מהחלטתו. זהו בית קברות משגשג, למורת רוחם של תושבי היישוב.

זהו ספר טיפוסי של מאיר שליו, השפה היא שלוית במובהק, זרועת הומור אך בה בעת רווית כאב, כאב אמיתי על הנער היפה שהפך לכיעור מהלך, שנודה מכפרו, זה סיפורו של הסב ובנותיו, הבת שהתאהבה בפועל יהודי שהגיע מחוץ לארץ, ונולדו לה ממנו ילדים, הזוג אשר בהמשך נהרג ומותיר את בנם מיותם והסב לוקח על עצמו את גידולו. יש כאן אהבת בריות, אהבת המשפחה, נאמנות יוקדת בין סב לנכדו, בין אחיין לדודו ונקמה אחת.

הכיצד ניתן להבין שמדובר בספר טוב? כאשר לאחר סיום הקריאה, גם חודשים אחרי, הוא מתחבר אל אספקטים בחייך, התחושה של הכאב, שאנשים שאהבת, הפכו לשונאיך, ממש כמו בספרו של מאיר שליו. לכן, אתה ממשיך להרהר בספר, בדמויותיו, מצטט בראשך משפטים מתוכו וכמהה לקרוא בו מחדש. לשאוב ממנו נחמה, מרגוע ותובנות לחיים.
מאיר שליו אומנם מת אך מורשתו הספרותית עודנה חיה, בועטת ומפעמת.

מאחלת לכולנו להתמודד עם האסון הלאומי והאישי שפקד ופוקד אותנו יום יום, ולצאת מחושך אל אור.

אז איך תולעת ספרים בסדר גודל בינוני פלוס כמוני מגיע אל רב המכר ההיסטרי, הרומן הראשון שכתב מאיר שלו ונמכר ונקרא על ידי מאות אלפי קוראי עברית (מאה אלף עותקים נמכרו רק בשנה הראשונה) בגיל שאחרים קוראים אותו בפעם השניה או השלישית אתם שואלים? כן נשמות של ברבור טורקי, אני יודע שאף אחד מכם לא שאל, אבל זו הדרך שלי להחליק ברכות אל תוך הסקירה אז תזרמו איתי בבקשה.
לפעמים יצירת אמנות - ספר, סרט, הצגה - נקשרים בחוויה לא נעימה ויוצרים רתיעה מצריכת יצירות אחרות של אותו יוצר. בשפת הפסיכולוגיה ההתנהגותית זה נקרא "התניה", והדברים ידועים. בפעם הראשונה נתקלתי ברומן רוסי בתחילת השירות הצבאי, בתרגיל גדול בבסיס האימונים שבו שירתי. הושמתי בחמ"ל ענק מלא במכשירי קשר מצפצפים וממוזג יתר על המידה, הייתי צעיר וחדש ופעור ומסביבי הסתובבו הרבה קצינים ונגדים עסוקים ויודעי דבר, ואני הצטנפתי בצד, מול אחד המכשירים, מתפלל שאיש לא ייגש אליי וידרוש ממני לתפעל תקלה באיזה מכשיר שאיני מבין בו דבר. לא תנאים אידיאליים לקריאה רגועה. עם "כימים אחדים" לא הלך טוב יותר. עדיין בצבא, קצת פחות צעיר, אבל עדיין פעור, באיזה סיפוח לא ברור לפלוגה של ביינישים בפיז דה לוך בבנימין. שוב חמ"ל, שוב לבד, מ"פ דחוס, מוצק, נטול צוואר ועצבני צורח עליי ומאיים להכניס אותי לקלבוש בגלל איזו פשלה מקומית, כך שברור שדעתי לא הייתה פנויה להתפעל מתיאורי הנוף המרהיבים ומהעברית המלוטשת. זה לא אתה מאיר, זה הצבא, התניה שלילית אומרים לך. מאז אמנם לא הדרתי את עצמי לחלוטין מיצירתו של שלו, אבל תמיד בחרתי לקרוא ספרים שאינם שייכים לקורפוס העיקרי של יצירתו, זו של האפוסים הרב דוריים שמשתרעים על עשרות שנים ומאות עמודים. עשיתי לעצמי חיים קלים עם ספרים רזים יותר ואפוסיים פחות כמו "הדבר היה ככה" ו"אל תספר לאחיך", ורק אשתי נוות ביתי, שאותה כבר הזכרתי בסקירה אחרת, שמאיר שלו הוא מחמל נפשה מאז ומקדם, דירבנה אותי לקרוא גם את ספריו הכבדים יותר: עשו, פונטנלה, רומן רוסי.

אני ואני ואני... אכלת את הראש וחפרת בנשמה. מה עם הספר?

דוז פואה, חמישה כוכבים. בנוי לתלפיות, כתוב כהלכה. שלו, בסגנון שיאפיין גם את ספריו הבאים, לא בונה את העלילה באופן ליניארי, אלא משיט אותה אחורה וקדימה, כשלאט לאט נחשפים הסודות ששתל בתחילת הספר: מדוע גדל ברוך, המספר, אצל סבו? איך ומדוע הפך המטע הפורח של הסב לבית קברות לחלוצי העלייה השנייה? מיהו הדופק המסתורי שמכריז על כיבושיו המיניים מעל מגדל המים קבל כפר ועולם? האם אפרים יחזור? האם שיפריס יגיע סוף סוף אל הכפר? חלק מהשאלות נענות ואת חלקן יתרץ התשבי, אני לא רוצה לעשות ספוילרים למי שלא קרא.
שלו הוא ידען עצום במדעי הטבע - שמות של עצי נוי, גזעי פרים, ציפורי שיר, עופות, חרקים ומזיקים נשלפים לאורך הספר כלאחר יד, אך באופן שאינו מעיק ושאינו פוגם בהנאה מהקריאה.
שתי הערות קטנות לסיום: לאנגלית תורגם הספר בשם The blue mountain כשמו של ההר מעבר לעמק שבו שוכן הכפר (הכרמל, אני משער) משונה בעיני שעלילת הספר כולה מתרחשת בעמק אך הוא עצמו נקרא על שם הר.
בעמודים האחרונים של הרומן מופיע ישיש מופלג ממוצא בולגרי בשם אלברט. אותו זקן בא בימים שוכב כל היום במיטתו בבית האבות כשפלג גופו העליון מכוסה בחלוק לבן ולמטה ממותניו הוא עירום לחלוטין, ונזכרתי שברומן עב הכרס "התגנבות יחידים" של יהושע קנז אהובי מופיעה דמות של חייל ממוצא בולגרי שאף הוא נוהג לישון ללא בגדים במגורי הטירונים, ותהיתי האם מדובר במנהג רווח בקהילה. יש בולגרים בקהל? מוני? חריסטו? תודה, אתם יכולים לשבת.
אם אתם לא תקועים בחמ"ל, קראו את רומן רוסי.

סתלבט בקיבוץ בחצי מחיר? אפשר בחינם, לשבוע-שבועיים, בספרייה הקרובה לביתכם.
(וסליחה על מדרש השמות הבא:) מאיר שלו, מאיר לנו את שלוות המושב החקלאי, ביד אמן אוהבת. הוא לא מותיר אבן בכפר שהוא אינו מלטף ומגיש לנו על מצע של ידע שאין לו סוף. המידע - הטכני לפרקים - מוגש בחכמה ובטוב דעת (טום קלנסי של הקיבוץ, עלה בדעתי בשעת הקריאה), מה שהופך את העלילה לאמינה וסוחפת, ומבריחת קלישאות.
את הספר אני משייך לסוגת האוצרות הבלומים. אלו ספרים מרובי פרטים, מטופחים מיקרוסקופית, ורק בקריאה שנייה ושלישית ניתן לגלות את הeaster eggs הטמונים בו. רק לדגדג מעט: האם דאג המחבר לכך שכל שבעת המינים יופיעו בספר? כמה מיני חרקים וציפורים, חיות בר וחיות משק, מופיעים בו? וכמה מיני פרחים ועצים? 'רומן רוסי' ראוי למחקרים ברמות כאלה, לכל הפחות (ולפי מה שראיתי, נכתבו עליו ספרי עיון רבים, ובצדק).
וכל הספר הזה, שסובב סביב חרישה וזריעה, הוא עצמו מדגים את החריש, הזריעה, והקציר. בתבונה מפליאה זורע שליו (לעתים במשפט אחד!) רמזים מטרימים, כותרות ושמות, ואלה נרקבים מתחת לאדמת התודעה של הקורא, ופורצים החוצה באילן יפהפה, של קליימקס עלילתי מותח שלא מאפשר להוריד את הידיים. ובמושב, כך מתברר, לא הכל פשוט. אינטריגות, איבה, בגידה - וזה הוא זרע התרעלה שאט אט מחריב את הכל.
המספר עצמו, ברוך, הלוא הוא נכדו של יעקב מירקין ממקימי המושב, הוא מגנט רב כוח. לכאורה אנמי, אפרורי, אבל ליבו מלא וגועש ועולה על גדותיו, ומצליח לשבות בהבנת האדם והטבע את לב הקורא.
יכולת ההאנשה של מאיר שליו היא פלא נוסף. הצמחים ובעלי החיים (ובראשם, זייצר כמובן) קמים לתחייה ברומן יוצא הדופן, וכל הטבע רוקד. בהחלט שווה ביקור המושב הזה.
מתוק מדבש.

מעודי לא יצא לי לקרוא רומן ישראלי. וכשלפני כמה חודשים החלטתי שהגיעה העת להתנסות, ידעתי שאתחיל בשליו, ובעיקר ברומן רוסי, הקלאסיקה הישראלית הנודעת.
הספר בנוי כאוסף סיפורים, כאשר כל פרק מהווה סיפור אחד מקורות "הכפר" - המושב בו ברוך, הדמות המרכזית בסיפור נולד, מתחנך, וחי. ובעצם אין קו עלילה אחיד, אלא כ-50 סיפורים שונים על החיים בכפר בעמק.
אנחנו חיים את העלייה השנייה בספר הזה, מההתחלה, בה קבוצת העבודה על שם פייגה נוסדת, על ידי החברים ליברסון, צירקין, מירקין ופייגה, ועד מותם, ובעצם מותם של כל דור המייסדים של המושב.
התיאורים בספר מדוייקים מאוד, כל פעם שקראתי את הספר יכלתי לדמיין באופן מדויק את המושב, את הנופים הסובבים, ואת האווירה החלוצית, של מדינת ישראל בהיווסדה. לא ציפיתי לכך שאמצא את עצמי מזדהה עם דמויות המייסדים, מדובר הרי בעולים מן העלייה השניה, ואני בכלל בן להורים מהעלייה הסובייטית בשנות ה-90. עם זאת, רבות הצלחתי להבין בדיחות נסתרות, מילים שמקורן ברוסית, וגם הגעגוע המוכחש והקטן, למולדתם שעזבו, אוקראינה. הסיפורים אותם סיפורים, ההלצות אותן הלצות, רק כמעט מאה שנים של הבדל בין שתי העליות.

הספר בהחלט פנינה תרבותית, וחיבבתי אותו. אמנם כ"עירוני" אולי לא אבין אף פעם את המשמעות המלאה של הסיפורים הללו, התככים בין חברי הכפר, והיריבות עם הקיבוץ השכן. אבל בהחלט הספר הצליח לבדר אותי, ולהכניס אותי קצת לאווירה הזאת, של המושב פעם. היו פרקים שריתקו אותי ולא יכלתי להוריד את הספר מידי כשקראתי אותם, והיו כאלה ששיעממו אותי ורק חיכיתי לסיים.

אחרי הכל "רומן רוסי" הוא ספר שכתוב היטב, מצליח לשאוב את קוראיו לתוך העלילה המיוחדת שלו, ובעיקר ממלא בנוסטלגיה לזמן ומקום בו עוד לא הייתי קיים.
ממליץ בחום.