לא אשכח את הפעם הראשונה שקראתי את קציר. חול המועד פסח 2020, סגר ראשון, אני יושב במרפסת, מעלי השמים תכולים כאילו "מנקה חלונות צחצח אותם היטב-היטב", שמש ניסן, רוח מלטפת, חורשות הכבשים הירוקים של הכרמל מזמינות מאי פעם אך אין מי שיפקוד אותן. אני רכון על עותק מנומש של "סוגרים את הים" שהתגלגל בבית, ורואה דרכו עולם אחר. התיאורים הצבעוניים של חיפה, הכרמל הבלתי נראה, הים השוקק, השקיעות ששורפות את השמיים, היקים שפורשים לשלאף שטונדה, עוגות האפפלשטרודל, אהבה צעירה ואסורה, ומשם אל תל-אביב הססגונית והמוטרפת, דיזינגוף סנטר הענק והמתעתע, חבורת שחקנים אמריקאיים בבית מלון, במאי קולנוע שלא מוכן לוותר על חלומו, וכדור פורח עם אישה זקנה עף לו בשמיים. כל העולם היה בסגר ובשקט בשקט, בלי שאף אחד ישים לב אלינו, קציר לקחה למסע באוטובוס הקסמים וברכבת השדים שלה, והכירה לי את ארצנו הקטנטונת באור שונה לגמרי.
לא ידעתי להכיל את כל הצבעים והרגשות שהספר עורר בי. כן ידעתי שאם יום אחד אהיה סופר, ככה אני רוצה לכתוב. כמו שיהודית קציר כותבת. מה יש בכתיבה שלה שכל כך שובה את ליבנו? האם זו היכולת לשלב בין עלילה קלילה ומהנה לספרות גבוהה ורבדים עמוקים? הדמויות הצבעוניות? העולמות האסורים הנחשקים שאליהם היא מעפילה בכתיבתה? הציוריות שבעברית שלה, שמאפשרת לכל קורא לדמיין את העלילה כמו סרט בראשו?
חמש שנים עברו ואת כל הרגשות שעורר בי "סוגרים את הים", הרגשתי גם כשקראתי את "הנה אני המתחילה" המופתי, וביתר שאת.
חיפה, 1977. ריבי שנהר רק בת 13, אך החיים שלה רחוקים מלהיות קלים. אמה, האישה הכי יפה בכרמל, מחליטה לפרק את נישואיה, מכיוון שהיא מנהלת רומן עם גבר אחר - נשוי גם הוא. ריבי ושני אחיה הקטנים נשארים לגור עם האם והאב עוזב את הבית. מסיבה שאינה ברורה הוא שומר על הקשר עם האחים הקטנים אך לא עם ריבי. בינתיים בכל ערב בשעה שבע האם נבלעת במכונית לבנה מסתורית, והילדים אפילו לא זוכים לדעת מה השם של הגבר שנוהג בה ("מה איכפת לכם איך קוראים לו, נגיד שקוראים לו מוישל'ה").
בגיל צעיר ריבי מוצאת את עצמה אחראית לעזור לאמה בשמירה על האחים, בחימום אוכל ובשטיפת כלים.
נקודת האור בחייה של ריבי הם השירה והספרות. מרגע שהים והעצים החלו כולם לדבר אליה באותות מורס הבינה שייעודה בחיים להיות משוררת. ריבי היא תולעת ספרים לא קטנה, וכבר חיסלה כמה מספריות הילדים שהיו לחיפה להציע לה. בבת המצווה שלה היא מקבלת את היומן של אנה פרנק כמתנה, ומרגע זה הופכת הנערה ההולנדית עבורה למודל השראה וחיקוי בכל הקשור לכתיבה, היחשפות ואהבה. ריבי מתחילה לכתוב יומן משל עצמה ובו היא מתעדת את קורותיה, בו ביום שהמורה לספרות מטילה על הכיתה לכתוב חיבור על אנה פרנק, כשהחיבור היפה ביותר - ייקרא מול כל התלמידים ביום השואה.
הנה עוד נקודת אור בחייה של ריבי: המורה הצעירה לספרות, מיכאלה ברג. איזו מורה נפלאה! מספרים על המורה היפה הזו עם שיער הנחושת והנמשים שהיא עומדת להינשא לד"ר יואל רוזן, רופא מתמחה ברמב"ם. כשהיא חוזרת מירח הדבש לכיתה עם טבעת נישואין כל הבנות פונות לברך אותה חוץ מריבי ("טבעות-נישואים לא כל כך מעניינות אותי. ממילא אחרי כמה שנים זורקים אותן לבית-שימוש ומורידים את המים, כמו שאמא עשתה ביום של הגירושים".). עבור ריבי, היצירות שאליהן היא נחשפת בתיווכה של מיכאלה, הדרכים החדשות לביטוי, ההגשה של המבט המנצנץ שאליו המורה אורבת לאחר שהקריאה שיר בכיתה - מהווים את רגעי השיא ביום הלימודים ואולי בחייה בכלל.
נראה כי הקשר המיוחד בין השתיים ממשיך להתפתח בסדרה של אירועים שמקרבת אותן זו לזו. תחילה מיכאלה בוחרת בחיבור של ריבי שייקרא מול כל בית הספר ביום השואה. לאחר מכן, כשהמנהל מזמן את מיכאלה לשיחת נזיפה על הרעיונות הנלוזים שהוצגו בחיבור ("אנחנו לא נידונים עוד לכליה, יש לנו מדינה משגשגת שמגן עליה צבא חזק, אבל האם אנחנו מופת לעולם? אינני בטוחה בכך. האם למדנו את הלקח ושמנו לנו לחוק לכבד את השונה מאיתנו, את החלש, את הזר החי בתוכנו? ... אני מאמינה שכל אדם שחי במאה שלנו, שבמרכזה נפער הפצע הענק שממאן להגליד - ולא משנה אם הוא יהודי או ערבי, גרמני או הולנדי או תאילנדי, כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים - צריך להחליט בינו לבין מצפונו, שכל עוד נשמה באפו לא יצטרף לאלה שגוזלים מאחרים את אנושיותם, פוגעים בהם ושוללים את זכויותיהם, לא יזדהה איתם, ואף יתנגד להם בכל כוחו".), מיכאלה מגינה על החיבור ותוכנו בכל תוקף. מאוחר יותר, בחופש הגדול, ריבי וחברתה עוברות במקרה (או שלא) ליד ביתה של מיכאלה והיא מארחת אותן שם, וריבי מרגישה כאילו היא בתוך סצנה במארי פופינס. בהמשך הן נתקלות זו בזו ביריד שבוע הספר ונהנות להראות אחת לשניה את השלל. כשהן חוזרות מהחופש הגדול התלמידים מקבלים ממיכאלה מטלה לכתוב חיבור על הדמות התנ"כית האהובה עליהם, וריבי בוחרת לכתוב שיר על איזבל. מיכאלה נדהמת ומתרגשת מיכולתה של תלמידתה לגלות רחמים כלפי דמות כמו איזבל, מבקשת מריבי להקריא את השיר מול כל הכיתה, ואחרי שכל התלמידים יוצאים מהכיתה היא מחזיקה את ראשה של ריבי ו... מנשקת אותה על פיה.
השתיים קובעות להיפגש שוב בביתה של מיכאלה, שם ריבי תוכל להראות לה עוד משיריה שכתבה. השבועות עוברים ועם הזמן השתיים מקלפות זו מזו בגד אחר בגד עד ש... את השאר אשאיר לדמיונכם הפרוע.
ביחד עם ריבי ומיכאלה נכנס הקורא לקרוסלה של הטירוף והאהבה שהשתיים שרויות בה ומהסחרחורת הזו קשה מאוד לרצות לצאת.
לאלה מכם שעוד לא קראו את הספר והרימו גבה, אז כמו שיש בדיחות שאומרים עליהן שצריך להיות שם כדי להבין את זה, אני חושב שככה זה בדיוק עם הספר הזה, צריך לקרוא אותו כדי להבין את זה.
יהודית קציר היא אחת הסופרות הגדולות שלנו ולטעמי השם שלה צריך להופיע בלי בושה לצד שמות כמו עוז, גרוסמן ויהושע.
איזה עולם רענן ומגוון היא יודעת להעמיד בכתיבתה.
לא להסס, לרוץ לקרוא!
