מכתב דמיוני לחברי ג'יימס פריי:

שלום רב,

מרגע שהתחלתי לקרוא את ספרך שעליו
נכתבו מספר חוות דעת טובות.
הרגשתי שהסיפור משעמם. הדמויות
נבובות: השיחות בינן לבין עצמן
מתמצות בערך: בן שלי מה שלומך?
אמרתי לו: ההה...
והוא אמר לי:דהההה...
שזה מחזיר אותי לשיר נחמד וקליל
של הזמרת אתי אנקרי למי שזוכר.
ובהמשך בשיר של אתי: מה אמרתי לו
כשהוא אמר לי?
לך תתגלגל איתה...
אז זה מה שרציתי לומר בעצם.
בבקשה שהסיפור יתגלגל מעניין יותר,
ולא לצערי המשכת לשעמם אותי
עד עמ' 280 בערך עם הרגשות
המפציעים של גיבורנו( המכור שנגמל)
אשר כל הצרות בעולם כמעט נופלות על
ראשו המסכן.
ואז ב- 80 עמ' האחרונים שיחקת לנו
סוף יפה ומרגש.
נקווה שלא תכעס עליי יותר מדי על שהרסתי
לך את מסיבת הביקורות האוהדות.
ובגלל הסוף המפתיע והטוב קיבלת את הכוכב
השלישי.אחרת היית מקבל רק שניים.
תגיד תודה יפה.
ובפעם הבאה כשתכתוב ספר. אנא עזוב כבר את
ג'ימס במנוחה. הנושא לעוס.

בכבוד רב.
לא בדיוק שלך אנקה.

אני חושב שנעשה ניסיון אגרסיבי מדי לעשות מניפולציות על הרגשות של הקורא.
מצד אחד מדובר באנשים שנגמלו מסמים ואלכוהול ומתמודדים עם הקשיים של החיים, מצד השני דברים הולכים שם בקלות יתרה מדי לגיבור של הספר.
קראתי אותו שנים רבות אחרי שקראתי את מיליון רסיסים קטנים ואני ממש התאכזבתי.

שקט, יפה ועצוב.
ספר שמתאר אובדן אחד גדול והתמודדות איתו, בעיקר בעזרת חברות אמת אחת ייחודית שלא פוגשים בה הרבה.
חוט של רגש נוגה ושליו נמתח לאורך כל הספר ופורט על נימי הלב לא ברעש מרעיד אלא בעדינות והרבה יופי. העצב ניכר מכל תנועה ופעולה של הגיבור וביחד עם זאת גם הנחישות להתגבר ולנצח. כמובן שלולא החבר הכי טוב שהוא גם דמות אב, הסיפור לא יכול היה להיות אותו דבר וטוב כמו שהוא, בעיקר הסוף המפתיע והכואב.
מומלץ בעיקר למי שקרא את הספר הקודם לו, 'מיליון רסיסים קטנים', ואהב.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי בשנים האחרונות.
אופן הכתיבה הייחודי של הספר... התפניות, המאורעות...
ורק בסוף נופל לך האסימון, ופתאום כל התמונה משתנה.
ספר אדיר,שווה קריאה ומומלץ בחום רב!

קראתי את מיליון רסיסים ביומיים ואת ההמשך (חברי לנארד) ביום.. מהספרים שאתה לוקח אותם איתך לכל מקום , קורא בשקיקה .. מרתק , מפעים, מעורר השראה והמון המון תקווה
שני הספרים האלה (למרות שנושא ההתמכרות רחוק ממני) פשוט הותירו בי חותם הרבה השראה ותקווה ,הכי מרגשים שאפשר, אתה יכול לקחת הרבה ממה שכתוב שם ולהשליך על חייך. נפעמתי!
בסוף בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם - הספר הכי מרגש שקראתי בחיי

אוהבת אותו מאוד. ממליצה מאוד
סיימתי את הספר לפני כמה דקות ואני בטוח אתן לחבריי לקרוא אותו. הוא אותנטי, בוטא ומעניין. ישר אהבתי את לנארד ואת האישיות היחודית שלו. היה לי קשה רגשית עם מה שקרה בסוף לכלב הראשון של ג'יימס ויותר עם התפנית בסוף הסיפור.
לא הפריע לי שאין פיסוק, הרי זה מה שהעביר את רצף המחשבה האנושית.
הייתי רוצה לתת חיבוק ללנארד ואני מעוניינת לקרוא את הספר האחר של ג'יימס פריי

ספר ההמשך ל"מליון רסיסים קטנים".
"את לנארד פגשתי כשישבתי לבד בקפיטריה.הוא ניגש לשולחן שלי והאשים אותי שקראתי לו ג'ין הקמן.לא זכרתי שקראתי לו ג'ין הקמן וזה הכעיס אותו.הוא אמר שאם אני אקרא לו שוב ג'ין הקמן,יהיו לי בעיות.צחקתי עליו.הוא לא אהב את הצחוק שלי ואיים עלי.צחקתי שוב,קראתי לו זקן,ואמרתי לו שאם הוא לא יעוף לי מהעניים אני אכסח לו את הצורה.הוא בהה בי במשך דקה.בהיתי חזרה.נעמדתי ואמרתי לו להתחפף לי מהעניים או להתכונן למכות רצח.הוא שאל איך קוראים לי ואמרתי לו.הוא אמר לי איך קוראים לו ושאל אותי אם אני דפוק.אמרתי כן,לנארד,אני דפוק,אני דפוק לגמרי.הוא הושיט לי יד ואמר יופי,גם אני דפוק,ואני אוהב אנשים דפוקים,בוא נשב ונראה אם אנחנו יכולים להיות חברים.לקחתי את היד שלו ולחצתי אותה והתיישבנו ואכלנו יחד ונהיינו חברים."
לנארד הוא איש עסקים בעל תשוקות מפתיעות,מאפיונר נהנתן וכריזמטי,קשוח ורגיש שעוזר לג'יימס להתמודד עם השינויים בחייו לאחר שהשתחרר מהכלא ונגמל מסמים ומאלכוהול.
סיפור טוב על אחריות,נאמנות ואהבה בין חברים.

כמו הספר שקדם לו, גם את הספר הזה אהבתי לקרוא, לצלול ולחוות את סיפורו של המספר.