#
מפעם לפעם מזדמן לי ספר שונה. הוא יכול להיות טוב או רע, קריא או לא. אבל הוא בברור ספר שונה. וספר הביכורים הזה הוא כזה.
קווין ברוקמייר הוא סופר של סיפורים קצרים. כשחיטטתי באינטרנט גליתי שהוא זכה ב-2002 בפרס "או. הנרי" לסיפורים קצרים. אני לא יודעת על איזה סיפור הוא זכה בפרס, אך על פי הספר הזה – הייתי רוצה לדעת. הפרק הראשון של הספר הזה פורסם כסיפור בניו יורקר, לפני יציאת הספר לאור.

כשסופר של סיפורים קצרים כותב רומן באורך מלא יש סיכוי שהוא ייכשל או שירכיב את הספר מאפיזודות וקטעים. ברוקמייר לא נכשל, לדעתי, אבל הוא הרכיב את ספרו מאירועים קצרים של חיי אנשים שאינם קשורים, לכאורה, זה לזה, מה שמתאים מאד לרעיון עליו מבוסס הספר.
אדם אינו מת עד שכל אלה שהכירו אותו מתו גם הם. זו אמת שנראה לי שאינה זקוקה להוכחה. המתים של כל אחד מאיתנו חיים עדיין בזכרוננו – והמידה בה הם "חיים" שווה למידת קירבתם אל זה שזוכר אותם. ובכן, בסיפור, כאשר אדם מת הוא מגיע ל"עיר" – שאינה גן עדן ואינה גהינום. סתם עיר בה הוא "חי" כל עוד יש מי שזוכר אותו. תושבי "העיר" כולם חיים בזכרון של מישהו. אבל מה יקרה כאשר כל הזוכרים ימותו גם הם? זה עוד לא קרה למין האנושי, למרות מלחמות ומגפות למכביר. אבל זה קרה לדינוזאורים, למשל.

הספר הזה מתאר את "המתים" החיים בעיר בלי רגשנות. המתים של ברוקמייר אינם הופכים "טובים" במותם, הם נשארים כמו שהיו בחייהם: אנשים רגילים הממשיכים "לחיות" חיים רגילים. ברקע הסיפור מהדהדת מגפה שקטלה את רוב בני האדם, וברוקמייר אינו מרחיב בנושא הזה. המתים הרבים הם רק מדד לאוכלוסיית העיר. ואוכלוסייה זו הולכת ומצטמצמת ככל שנשארים פחות ופחות אנשים חיים. "המתים" מבינים את זה, ומבינים שכשימות האדם האחרון על כדור הארץ על זיכרונותיו, גם "חייהם" ייתמו. וכמו כל בן אנוש הם לא רוצים למות.

מה שבעייתי קצת בסיפור הוא שברוקמייר – כמו רבים מהסופרים האמריקאים – אינו סבור שיש עוד מתים פרט למתים אמריקאים. בעיר שלו מדברים אמריקאית, אוכלים המבורגרים ושותים מילקשייק. מבחינתו – אין עולם פרט לאמריקה.
בעיה נוספת היא תיאורים רבים – מהם יפים מאד – של מסע הישרדות באנטרטיקה, אותו עורכת דמות מפתח בסיפור. למרות התיאורים היפים יש קצת יותר מדי אנטרטיקה לטעמי בסיפור.

הספר כתוב היטב, מעניין בדרך כלל אבל כשתם הרעיון ברוקמייר ממשיך להנשים אותו כדי שהספר יהיה ראוי לתואר רומן. הוא הצליח להגיע, במאמץ מסויים לעמוד 238. הייתי מקצרת את הסיפור ומחדדת את המסר שלו – שהוא הנושא המעניין ביותר בספר. חיים אנושיים, טוען ברוקמייר, הם שרשרת שחוליותיה הם חיים של אנשים רבים, לא בהכרח מוכרים זה לזה. כמין אנחנו מורכבים מזכרונות, שלנו ושל אחרים ואין לנו יכולת לשרוד בעולם בלי שזיכרונות ומחשבות של אנשים אחרים יבססו את הקשר לאותה שרשרת.

זה ספר הזוי אבל הגיוני , כ"כ הגיוני שהוא הזוי.
הספר מתאר עולם "אמצע" שאליו מגיעים אנשים שיש עוד אנשים חיים זשוכרים אותם . ברגע שהאיש האחרון שזכר אותך מת -אתה נעלם לעולם הבא.

וירוס משתולל בעולם והורג את כולם . כולם מלבד אישה אחת - לורה בירד. וכל מי שלורה בירד זכרה נשאר תקוע בעולם האמצע .. מכאן הכל מסתבך

בסך הכל מדובר בספר טוב. אני הרגשתי שהסוף לא עשה עימו חסד . הפוטנציאל אדיר .

מומלץ למי שאהב את "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה.

מעולה!!! מהנה!!! ייחודי!!! ברשימת חמשת הספרים הכי טובים שקראתי יחד עם עולם הסוף של אופיר טושה גפלה. אנשים מתים מגיעים לעיר בה ישארו כל עוד מישהו זוכר אותם... במקביל גיבורת הספר נטושה באנטרטיקה ונלחמת על חייה. אפל, חדשני, מסתורי ומקורי. ממליצה ביותר.

לא התחברתי - אבל קראתי עד הסוף.
הספר עוסק בשני סיפורים מקבילים - אחד דמיוני והשני אמיתי שאמור לשמש כרקע בלבד.
דווק סיפור הרקע מעניין ואילו הסיפור הדמיוני מייגע ולא ממש מעניין.
תוסיפו לזה ביקורת על תאגידי ענק והינה פספוס אחד גדול.

מעורר מחשבה.
מה היה קורה באמת אם מישהו היה מחליט לבצע רצח המוני באמצעות התרכיז של חברת קוקה קולה?
אפשרי אני לא מאמין.
כתוב בצורה מעניינת, קצת ברור מאליו לקראת סופו.

"ההיסטוריה הקצרה של המתים" הינו ספר עם פוטנציאל מבוזבז. הדמויות שיטחיות והסיפור ידוע מראש.
קשה לבצע השוואה לספר "עולם הסוף" וזאת מכיוון ש"עולם הסוף" היה ספר הרבה יותר "עשיר" בתוכן ואף נתן חיים לעולם שמעבר (מאוד אהבתי את הספר "עולם הסוף").
הספר קיבל 2 כוכבים רק בגלל הרעיון, הביצוע היה מאכזב מאוד.

התחיל מעניין ומאתגר מחשבתית אך באיזה שלב אבדתי אותו.