מומיק הוא ילד טוב ירושלים, ילד חכם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, סקרן ואכפתי ואוהב. מומיק בן 9 והוא גר בירושלים בשכונת בית מזמיל יחד עם הוריו, ניצולי שואה. הסיפור עוקב אחר חייו של מומיק בחברתם של אנשים, מבוגרים ממנו, שנשלחו לגיהנום עלי אדמות והצליחו לברוח משם, פיזית, אך לא נפשית. לילד בן 9 אין זו משימה פשוטה. מאחר ומומיק רק בן 9 ההורים שלו מקפידים שלא לדבר על הזוועות שעברו ומומיק בחכמתו משיג את המידע שלו בדרכי ריגול שונות, הוא גם כותב ומתעד הכל במחברת שלו שכוללת ציורים ומידע על כל מיני נושאים שמעניינים אותו. את המידע הוא משיג דרך חברתו של אמו בלה שגם היא ניצולת שואה. היא בעלת בית קפה והיא מבלה המון זמן עם מומיק שכמובן מנצל את ההזדמנות ושואל שאלות רבות על "ארץ שם" והחיה הנאצית, אותה חיה שטרפה את חייהם. המבוגרים סביבו, כולם, סובלים מסיוטים וטראומות ובעיות נפשיות כאלו ואחרות, אנשים שמהתלכים בין החיים והמוות ומנסים להחזיר את החיים למסלולם הטבעי...

הסיפור מתחיל בתיאור אותו יום בו אנשל, אח של סבתא של מומיק, מגיע אליהם באמבולנס מגן דוד כחול. אנשל שרד את השואה ומגיע אל ארץ ישראל ישירות לבית חולים לחולי נפש. שנים שהוא שם ולא מוציא מילה עד שיום אחד פתח את פיו ושחרר אל האוויר את השם הני מינץ, סבתא של מומיק, אחותו. ובאמת לא עבר הרבה זמן והם מצאו את המשפחה שלו והנה הוא כאן. מומיק התלהב מהרעיון של סבא חדש. הגעתו של אנשל והנוכחות שלו מצליחה לעורר בהוריו את אותו עבר נורא שהם כל כך מנסים לשכוח. מומיק רואה ומרגיש את הסבל שלהם ומחליט לעזור להם, להקל עליהם בדרכו שלו, הוא יוצא לחפש את החיה הנאצית, להלחם בה ולחסל אותה אחת ולתמיד. בדרכו הנאיבית והילדותית, בעזרת כל מיני רמזים שהוא מקבל מהמבוגרים סביבו וכמובן מהסבא החדש שלו, אנשל, הוא מרכיב תמונה, בדיונית, על ארץ שם, הארץ שכל המבוגרים חזרו ממנה, מפוחדים וסגורים בתוך עצמם, כבויים.

היכולת של גרוסמן לכתוב דמויות שכאלו מדהימה אותי כל פעם מחדש ומשאירה אותי פעור פה, בהחלט ספר נפלא שטומן בתוכו הרבה עצב. גרוסמן מתאר מציאות קשה שבמרכזה ילד גאון שהוריו נלחמים בחיה הנאצית שעדיין מסרבת לשחרר ומנסים יותר מכל למנוע ממנו כל פרט שהוא על ארץ שם במטרה שתהיה לו ילדות נורמלית ככל האפשר, מרגש.

מומלץ בחום, רוצו לקרוא.

מומיק הוא ילד אמיץ. הוא מוכן לעשות הכל בשביל שההורים שלו לא יצטרכו לדאוג לו, כי יש להם דאגות אחרות. הוא מוכן לשכב בחושך ולהעמיד פנים שהוא ישן אפילו שהוא לא. הוא מוכן לגדל גוזל-עורבים, חתול אחד מרדן ויונה בתוך מחסן חשוך למרות שהוא קצת נגעל. הוא מוכן לשחק רק עם עצמו ועם האחים-בדמיון שלו, כי בשכונה שלו הוא הילד היחיד. חבריו הם הזקנים שיושבים עם סבא אנשל על הספסל. חנה ציטרין המשוגעת וזיידמן הקטן ומונין, ושאר האחרים.

הכל כמעט בסדר בשכונה. כמו תמיד היא מלאה בלחשושים על ארץ שם, אבל חוץ מזה הכל בסדר. מומיק יודע שהם כולם באו משם אבל הוא לא יודע איפה ארץ שם נמצאת. הוא מנסה לחקור עליה, אבל אף אחד לא מוכן לעזור לו לעשות את זה. כקצה חוט יש לו רק את פליטת הפה של דודה בלה, שאמרה פעם משהו על "חיסול החיה הנאצית" ומשם החיפוש שלו מתחיל. הוא נרשם בסתר לעוד ספריה כדי לקבל מידע על החיה הנאצית ולדעת איך אפשר להביס אותה. החיות במחסן שהזכרתי קודם? זה בגלל שמומיק לא יודע מאיפה החיה הנאצית תצא, וצריך להיות כל הזמן דרוכים. מומיק יודע שהוא היחיד שיכול לנצח אותה, כי הוא היחיד שעוד לא נפל לתוך הלוע שלה.

בהכנות למלחמה שלו מול החיה הנאצית, הוא קורא עליה ספרים ורואה תמונות שלה ויודע עליה יותר מדי. וזה הורס אותו. וזה העניין, שילד בן תשע לא צריך ללחום במלחמות של מבוגרים, ובטח שלא לקפוץ ראש לבד לתוך כל הידע הזה. לכל הרוחות, הוא לא אמור לדעת הכל על ארץ שם, הוא בסך הכל בן תשע וחצי. כשהוא יושב בספרייה ומתחיל להבין מהי החיה הנאצית ולגלות מאיפה היא יוצאת, נשבר לי הלב. ישבתי באוטובוס ובכיתי כמו מפגרת (קיבלתי המון מבטים של "אוי גיבור הספר שלה בטח פגש עכשיו את אהבת חייו והציל אותה ממוות זה כל כך מרגש ורומנטי").

עד פה הכל נהדר. שובר לב, אבל מה לעשות, אלו החיים. מפה הכל רק הולך ומדרדר.

השעה שלוש וחצי בלילה, סיימתי את הספר. והסוף היה מלא בעצב ותוגה וייאוש עמוק כל כך עד שהרגשתי כמו מגי מלב של דיו שהולכת לסופרים ומכריחה אותם לכתוב את סוף הסיפור כמו שהיא רוצה שייכתב. כי אני רוצה שייכתב שמומיק נשאר שפוי למרות שהוא לא, ואני רוצה שייכתב שהוא ניצח את החיה הנאצית, ואני רוצה שהסוף של הסיפור שלו יהיה טוב. אני מקווה שכשמומיק יעבור לפנימייה ההיא, רחוק מהשכונה המטורפת וההורים שרוטי המלחמה, יהיה לו טוב, והוא ירגיש מתוקן, ויהיו לו המון חברים חדשים והוא לא יצטרך להזמין אף אחד מהם הביתה.

אני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי כרגע, כי השעה, כאמור, היא שלוש וחצי ואין לי עם מי לדבר על זה. והייאוש שמבעבע מהדפים האחרונים הוא כל כך עמוק ומכאיב, שאני כמעט שוב בוכה. אני לא יודעת מה כן אפשר לעשות עם כל זה, אז אני כותבת ביקורת מוזרה.

כשהייתי בתחילת הספר רציתי להגיד שהדרך שבה דויד גרוסמן מצליח להיכנס לראש של ילד בן עשר היא מדהימה, ועכשיו קצת שיניתי את דעתי.
דויד גרוסמן כותב מעולה, אוקיי? וזה בסך הכל הספר השני שלו שאני קוראת (מישהו לרוץ איתו אחד הספרים האהובים עליי), אז אני לא באמת יודעת מה להגיד. עצם העובדה שהוא גרם לי לקוות כל כך חזק לסוף אחר מעידה על משהו מעולה בכתיבה שלו. היא יפהפייה ולא היא הבעיה, ויוכיחו העמודים האחרונים שנקראו בכסיסת ציפורניים. הבעיה היא העלילה, שנהייתה לקראת הסוף מחליאה ממש. לכתוב ספר טוב שנוגע בנקודות כל כך כל כך חזקות ולסיים אותו עם טעם מגעיל בפה, זה בעסה.
תראו, משפט כמו "הוא ידע טוב מאוד, בכל השכל של אלטער קופ בן תשע וחצי, שאותו כבר אי אפשר לתקן" עושה לי קצת בחילה בבטן. אני מקווה שאתם מבינים.

אמ;לק - כתיבה מצוינת, דמויות נהדרות, סיפור רקע מעולה, סוף מעפן. ממש.

(הביקורת הזאת נכתבה כבר בתחילת השבוע אבל לא הספקתי להסתכל עליה מאז. עכשיו התפנה לי זמן, אז אני מעלה אותה כמו שהיא למרות שעכשיו לא שלוש בלילה. תסלחו לי, כן?)

אל הספר "מומיק" ניגשתי כחלק מלימודי ספרות מורחב אותם אני משלים כעת, כאשר מדובר בספר השני של הסופר דוד גרוסמן אותו אני קורא (קדם לו "אישה בורחת מבשורה").

מומיק, ילד קטן-גאון, מרגל אמיץ ונבון אשר יוצא למסע חייו אחר פתרון תעלומת "ארץ-שם".

מומיק, אשר כל עולמו הינו העולם שנותר מאותה "ארץ שם", מתחיל להבחין בכל צלקות הנפש שהותירה אותה ארץ ארורה בכל הסובבים אותו - בשני הוריו (אביו הנוקשה רגשית ואמו ההיסטרית-כנועה), ב"סבו" החדש ואבוד הדעת אנשל, ובשכניו הקשישים בשכונה (אשר נדמה כי בנפשם כלל לא עזבו את הארץ ההיא).

את כל אלה, מייחס מומיק ל"חיה הנאצית", חיה רעה ואכזרית אשר משחיטה את כל אוהביו ולא נותנת להם מנוח – כך מחליט מומיק בצעד גורלי ונועז, כי עליו להיאבק בחיה הנוראה ולהביס אותה עד תום, כי רק כך, יציל את היקרים לו מכל.

"תמיד אמרו לי שאני דומה לסבא", נבואה שהגשימה את עצמה – כמו אנשל (אחיו של סבתו) בילדותו, גם מומיק מתאפיין בעולם דימיון פורה ועשיר אליו מנסה לשאת את כל הסובבים אותו - הוא מדמיין שכולם שומרים על סוד מסוים מאותה תקופה, שהם בעצם היו חלק ממלכה, כשאביו הוא המלך שלה וכולם היו לוחמים אמיצים שנלחמו באותה חיה רעה (אגרוף ואצבע).
באמצעות עולם הדמיון מנסה מומיק לרכך קצת את משא המציאות העכורה ולברוא לעצמו תקווה כי כל הסובבים אותו עוד יצליחו לחמוק מתלאות זיכרונות "ארץ שם" וישובו לבסוף להיות כל אשר חלם.

"החיה הנאצית יכולה לצאת בעצם מכל חיה" – אמרה לו בלה, כנראה האדם היחידי בעולמו של מומיק אשר מצליח לשאת את הצלקות הנפשיות אך להיוותר גם זקוף וקיים.
המשפט הזה הוא תובנה שהגעתי אליה עוד כשהייתי ילד, והוא גם המשפט שמפחיד אותי יותר מכל, כי הוא מראה על התהום האינסופית של הרוע האנושי.

אני לא זוכר מתי בפעם הראשונה קלטתי מהי בעצם השואה, ואני לא בטוח בכלל שהיה רגע מסוים כזה, זה היה יותר תהליך ארוך ומתמשך (שהתחיל בערך בגיל 6) בו לאט לאט זה התחיל לחלחל אל תוך הנפש והתודעה, ועד היום זה נמשך, כי ההבנה של איך קרה מה שקרה שם זה משהו שאני מפחד ובורח ממנו כל עוד אני יכול (רק פעם בשנה, ביום הזיכרון לשואה והגבורה, אני מאפשר לנפש שלי להישאר פרוצה ופגיעה, ולהבנה הנוראה להמשיך לחלחל).

וזה בעיניי מהותו של הסיפור, כי המרדף הנואש של מומיק אחר התשובה, אחר ההבנה של איך לעזאזל דבר כזה יכול לקרות, הטריפה את דעתו, ואיתו אני גם, כי כאשר שבה וחוזרת לה המחשבה על הרוע הטהור הזה שזרם בלב ליבה של האנושות באותה התקופה, לא רק שהדבר מעציב אותי עד מוות, אלא גם גורם לי לאבד תקווה בעתיד קיומנו.

אני דור שלישי לשואה, ופעם שאלתי את אבא שלי איך זה היה לגדול בבית של ניצולי שואה, הוא סיפר לי שאביו בקושי דיבר על תקופה זו. גרוסמן, בספרו, מצליח לסחוף אותנו ולגרום לנו להבין איך זה לגדול כך. הוא מצליח להכניס אותנו לראשו של ילד שגדל בסביבה כזו, ומנסה לנצח את החיה הנאצית. ספר מעורר מחשבה.

ילד בן 9, דור שני לניצולי שואה, גדל בעולם של השתקה והדחקה של כמה מה שקשור לארץ "שם". את מעט הרמזים שהוא מצליח לדלות מצרחותיו של אביו מתוך סיוטי הלילה והלחשושים של המבוגרים והמספרים של כולם על היד. את הפיסות האלה הוא משלים עם דמיון ילדותי והחלטי.

הפרק הראשון כל כך הלהיב אותי, ונראה לי גאוני, והעלילה רמזה על סיפור הצלה - סיפור אופטימי! התקציר נתן תחושה שילד בן 9 יכול להציל את הוריו, לתקן אותם, לשחרר אותן מפוסט טראומה. האופן הילדותי שבו מומיק מבין את כל "הרמזים" על ארץ שם הקסים אותי בהתחלה, הרגישות שבה הוא מבין שעמוק בפנים בתוך הקליפה של הסבא המשוגע שלו נמצא סבא אמיתי, אוהב ילדים וחייכן, ו"אולי המספר על היד שלו הוא הצופן שבעזרתו יצליח לשחרר אותו החוצה?".
וזה מה שחשבתי שמומיק יעשה - יצליח לשחרר את כולם מתוך הכלא המנטלי שלהם, את כל עולם המבוגרים המסויט שהוא עצמו כלוא בו.

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה התאכזבתי, וכמה הצטמררתי לאט לאט מהאפלה שבסיפור, כשמתברר שקורה ההפך: הטראומה של ההורים והשכנים משתלטת על מומיק, והוא מאבד את שפיותו. במקום מסוים, הסיפור הזה הגיוני יותר מהסיפור הנעים המובטח בתקציר. איך ילד קטן יצליח לרפא מסיוטי העבר? תהליך ההישאבות שלו לטראומה של דור הניצולים נראה כמעט בלתי נמנע, הוא עסוק כל כך ב"להציל", ולהסיר דאגות מליבם של הוריו, עד שכבר אין מי שיציל אותו.
ובכל זאת, היו כל כך הרבה דברים בסיפור שהיו לא ברורים, כל כך הרבה פיתולי עלילה ומעשים מוזרים וקרעי מחשבות מטרידים. אפשר להבין למה שפיותו של מומיק מתערערת, אבל מנין באה האכזריות הזאת, מה היה הצורך הספרותי להפוך אותו עצמו למקום משכנה של החיה הנאצית? אני רואה שמדובר באירוניה בהתגלמותה, אבל אני לא מצליחה להבין את תכליתה. להגיד ש"החיה הנאצית יכולה לצאת בעצם מכל חיה, אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים"? המסר הזה נאמר בצורה מספיק מפורשת על ידי אחת הדמויות המשמעותית בסיפור.

אני לא מסוגלת לדרג את הספר, אבל לסיכומו של דבר: חוויה לא קלה של קריאה, ולא נעימה. החלק הראשון ברור ואפילו מעלה קצת חיוך, לאט לאט התקווה הולכת ודועכת במהלך הסיפור. זה לא מסיפורי השואה שיש בהם קורטוב של המשכיות ותקווה הלאה. זה סיפור על סופיות שאי אפשר לברוח ממנה, על מחיר הזוועה - מתברר, שלא רק מי שהיה "שם" משלם אותה.

קראתי את מומיק לפני שבועיים כאשר עניין אותי במיוחד לקרוא ספרים על תקופת השואה. הספר המיוחד הזה מספר את סיפורו של מומיק, ילד להורים ניצולי שואה אשר מנסה לצוד את החיה הנאצית שלא עוזבת את הוריו ואת קרוביו. הספר, כמו רוב ספריו חודר עמוק עמוק לתוך המוח והנשמה.

אחד הספרים הכבדים של גרוסמן אך מיוחד במינו. למי שמתעניין בדור שני לשואה, ולכל מי שסיפורי התבגרות מעניינים אותו זה ספר חשוב.

מומיק כתוב כולו כפסקה אחת. בספר הזה אין הפסקה, אין לקורא רגע אחד של הפוגה כדי להבין מה הוא קרא הרגע ואני זוכרת שכשקראתי את הספר זה הקשה עליי מאוד.

בעל כורחי נאלצתי לקרוא את הספר עד המילה האחרונה (תודה רבה לשיעורי הספרות) וסיימתי אותו בהקלה רבה - ברוך שפטרנו!

שלמה אפרים נוימן הוא דור שני לשואה. בתור שכזה הוא צריך לחזות כל ערב בהוריו הממהרים הביתה מביתן הפיס שלהם, האם ממהרת להוציא סירים מהמקרר ולחמם ארוחה גדולה אותה יטרפו עד ניגוב טיפת הרוטב האחרונה עם בדל הלחם הנותר. שלמה אפרים נוימן צריך גם לחזות בשאר זקני השכונה, אחד מוזר מהשני וכולם מדברים על ארץ שם ועל החיה הנאצית, בלי להיות מפורטים מדי ולהטריף את דעתו של שלמה א"נ.

אבל שלמה אפרים נוימן מחליט שהוא צריך לדעת מה קרה בארץ שם והוא חייב לגלות מהי אותה חיה נאצית והוא חייב להביא אותה לצאת מהחור כדי שיוכל להתמודד איתה כראוי.

אלא ששלמה אפרים נוימן הוא רק בן 9 ושמו הממשי הוא מומיק והוא מתמודד עם שכונה שלמה של חצי מטורפים שבאו משם, מציפורני החיה הנאצית, כשפרטים רבים אינם ידועים לו, המבוגרים לא ממש רוצים לנדב מידע וגם לא מדברים על זה בינם לבין עצמם.

פתאום מתה סבתא הני ולא חולף זמן רב ומופיע סבא אנשל שהוא בכלל אח של הסבא האמיתי. סבא אנשל כבר לא ממש נורמלי ובמשך היום מומיק מטפל בו בלי ממש להבין על מה הסבא מלהג.

אבל מומיק לא אומר נואש, הוא לומד בדרכו הקפדנית כל מה שאפשר על ארץ שם ועל החיה הנאצית והוא מגדל חיות במרתף ביתו שמא אחת מהן תהיה החיה והוא יכול להתמודד איתה. בסופו של דבר מה שהתרחש בארץ שם ומה שעוללה החיה הנאצית הכריעו אותו, חמישה חודשים לאחר בואו של סבא אנשל.

גם 20 שנה לאחר הקריאה הראשונה של מומיק, כפרק הראשון של הספר עיין ערך: אהבה, גודלה של הכתיבה והפנומנליות שלה לא הועם. מופת. פשוט מופת.