במאי 1960 עצרה מדינת ישראל את נשימתה, עת הודיע מי שהיה אז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, כי הפושע הנאצי אדולף אייכמן הובא לארץ ויועמד כאן לדין.
במרכז הספר מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן עומדת לדיון החברה הישראלית במפגשה המשמעותי הראשון עם השואה ועם חצי מיליון ניצולי השואה שחיו אז בארץ.
בתור כך מתואר בספר הצומת בו נפגשו שני הפרקים החשובים ביותר בהיסטורה היהודית המודרנית: השואה, והקמת מדינת ישראל.
ממרחק ארבעים השנים ולאור חומר ארכיוני שנחשף מאז, מגולל הספר את פרשת הכנת המשפט, בחירת "עושי המשפט", "תפירת" סיפור השואה במשפט, והוויכוח הציבורי של עונש המוות. השנים שחלפו מאפשרות לבחון גם את השפעתו העמוקה והנמשכת של המשפט על החברה הישראלית, ובמיוחד על ניצולי השואה, על הנוער הישראלי של אותם ימים, ועל בני עדות המזרח.
ניתוח האירוע ההיסטורי של משפט אייכמן כפי שהוא מוצג בספר הוא משמעותי ביותר להבנת הכרעותיה הקיומיות של החברה הישראלית בת - זמננו.
אחת השאלות העיקריות שספר זה מעלה היא, האם היה משפט אייכמן משפט פלילי, משפט היסטורי, או משפט ראווה. הדיון המעמיק בסוגייה זו מכתיב את אופיו המיוחד של הספר, המצוי, בהקשרו הרחב, על "קו התפר" שבין משפט להיסטוריה.
הספר זכה בפרס בוכמן מטעם יד ושם.