״ופתאום בוקר״ הוא לא בדיוק הסגנון שלי - רומן איטי, עדין, שמתעסק יותר בניואנסים של יחסים מאשר בדרמה גדולה או בעלילה מתפרצת - אבל דווקא השקט שלו הוא מה שתפס אותי.
נעמה דעי כותבת ברגישות גדולה על אנשים שמנסים למצוא מקום בעולם, בתוך משפחה, זוגיות, הורות, בדידות ופצעים ישנים. זה ספר שלא רץ קדימה, אלא מבקש מהקורא להאט יחד איתו, להקשיב למה שלא תמיד נאמר, ולראות את הכאב הקטן-גדול של החיים הרגילים.
הרגשתי שיש כאן כתיבה מדויקת, אנושית מאוד, שנשארת בלב דווקא בגלל האיפוק שלה.

מותחן טכנולוגי, קצבי, כמעט קולנועי. ״עשרת הנעלמים״ לוקח רעיון פשוט ומבריק: עשרה אנשים שמנסים להיעלם ממערכת מעקב כמעט מושלמת, והופך אותו לספר כיפי, חכם ורלוונטי מאוד לעולם שבו כולנו משאירים עקבות דיגיטליים בכל רגע.
הוא לא ספר “עמוק” במובן הכבד של המילה, אבל הוא בהחלט גורם לחשוב על פרטיות, כוח, טכנולוגיה והאשליה שאנחנו עדיין יכולים באמת להיעלם. ֿ
קריא מאוד, מותח, מהנה, ובדיוק מסוג הספרים שמזכירים שלפעמים גם מחוץ לאזור הנוחות מחכה הפתעה מצוינת.

כשראיתי את ״מתיר אסורים״ ברשימת רבי המכר הופתעתי שלא שמעתי עליו קודם. זה ספר שקשה להכניס לקופסה אחת: מצד אחד הוא נקרא כמו רומן מותח וסוחף, ומצד שני ברור שהוא נוגע בחומרים אמיתיים מאוד - אנשים כאב ודילמות.
הספר הזה הוא אחד החלוצים של ז׳אנר שעוד ילך ויתפתח כאן: רומנים תיעודיים על המלחמה, שמנסים לספר את מה שאי אפשר תמיד לספר ככתבה או כתחקיר. קצת כמו ש״אור ראשון״ עשה בטלוויזיה - לקחת אירוע לאומי עצום ולהפוך אותו לסיפור אנושי נגיש (לא אתפלא אם גם הוא ימצא את דרכו לגרסה טלוויזיונית).
בנוסף הרגשתי לאורך הקריאה שיש כאן אדם אמיתי מאחורי הספר. לא רק סופר שמנסה לספר סיפור טוב, אלא מישהו שהיה קרוב לדברים, שאכפת לו מאוד מהאנשים, מהמערכת, מהחטופים ומהמחיר.

הספר מופוואדאת הוא עדות מטלטלת אבל גם מלאת תקווה וכוח. אליה כהן מצליח להעביר בכנות וברגישות את מה שעבר עליו, ובו בזמן להזכיר כמה עוצמה, אמונה ואנושיות יכולים להתקיים גם ברגעים הכי קשים.
זה ספר שלא רק מרגש מאוד לקרוא, אלא גם נשאר בלב הרבה אחרי שמסיימים אותו.

ספר שהפך לקלאסיקה והגדיר מחדש את היכולת לתעד אירועים שהמוח לא מצליח לתעד.
כל הכבוד אלי.