ספר המתאר את תהליך ההמשגה של "הגזע" עוד מלפני עלייתם של הנאצים לשלטון ובמהלך כהונתם, כאידיאה המחפשת צידוק בענפי האנתרופולוגיה, פנומנולוגיה וביולוגיה. מעין ויטליזם שמוצא לעצמו צורה מדעית. ספר מאוד מסקרן ואיכותי מכיוון שהוא כתוב ברמה אקדמית גבוה במיוחד, וורשיצקי עושה זאת מבלי לאבד את היכולת לכתוב בצורה נעימה, רגועה ורציפה.

ראשית - כתוב היטב, מושך את הקורא ומקליל את האווירה באותה העת. מציג בבהירות את האופן שבו השמאל האמריקאי הגיב למראהו של פשיזם אמיתי - וזה לא בהכרח כפי שהנחנו.
ישנה טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בספרים מסוג זה. בגלל שהספקטרום הפוליטי האמריקאי בנוי בצורה שונה מזו של מדינות מערב אירופה, נוצרת משוואה שגויה לפיה פשיזם = טוטליטריזם.

ישנם פרוגריסביים שהעריצו את מוסוליני והיטלר בתחילת דרכם כמנהיגים פוליטיים בשל המתודולוגיה הטוטליטרית שדגלו בה - מדינה חובקת כל. אף לא אחד מהם העריץ אותם בשל הימניות הקיצונית שהיא הפשיזם - הגזענות, האימפריאליזם או הרומנטיזציה והמיסטיפיקציה של האומה. זה פרט מאוד חשוב לזכור בהקשר של ספרים כאלה כי הכמיהה הייתה למתודולוגיה ולא לאידיאולוגיה, לשיטה ולא לרעיון. עובדה שהתנערו מהם כאשר הבינו מה החזון שעומד מאחורי הדיקטטור (לא שמדובר בנקודת זכות עבור אדם שמצדיק דיקטטורה מכל סוג שהיא).

גו'נה לא עושה את ההפרדה כראוי ומתבלבל בין האמצעי למטרה. אם נשים את העובדה הזו בצד - באמת ספר נהדר שמלמד המון. חושף היסטוריה נסתרת.

בן עושה עבודה נהדרת בלחשוף את הצורה שבה האלימות באה לידי ביטוי בשמאל האמריקאי. כשהוא כתב את הספר, היו אלה דברים שלא רבים העזו לכתוב או להצהיר בציבור. עם זאת, חשוב לקחת בחשבון שיש משהו צר וחד-מימדי באופן הכתיבה שלו, והדבר בא לידי ביטוי גם במבנה הספר, שחוזר על אותה המנטרה, כל פעם מזווית אחרת.

"איך לשקר עם סטטיסטיקה" הוא ספר קליל וידידותי למשתמש, שמעביר את מסריו בצורה שמונגשת לקהל הרחב.
מדובר בהקדמה נפלאה וספרון פותח עיניים לטבעו האמיתי של עולם מודרני מלא במיסאינפורמציה. בהחלט מעודד חשיבה ביקורתית ומעביר את הזמן בכיף.

את "שורשי הפשיזם האירופי" קראתי במלואו במהלך התואר הראשון, כחלק מקורס על נושא זה. ספר כתוב היטב, מעמיק והכי חשוב - באמת מעניין!
היכולת של לנדא להעניק לנושא בגודל כזה מסגרת היסטורית - רעיונית ולחבר בין הנקודות כך שהיסטוריה נראית כסיפור עלילתי, היא פשוט מעוררת הערצה, גם אם לא מסכימים עם חלק מדבריו.
ממש לא ספר קליל או קצר, אבל רהוט, ענייני, אקדמי, ועשיר במידע שבהחלט שופך אור על תופעה ששנים רבות היוותה סימן שאלה.

לסיכום, מי שמעוניין לחקור פשיזם - חייב לעבור דרך ישי לנדא.

ספר ארוך ומרובה ציטוטים, אבל בניגוד לשאר המבקרים, עבורי הוא עונה על כל השאלות המהותיות.
פיטר מציג בבהירות את אישיותו החולה והמעוותת של גבלס, את פולחן האישיות לפיהרר בו היה לו כשר התעמולה תפקיד מרכזי (הכוונה זיקתו למשיח), ואפילו על הדרך מפריח תפיסות שגויות של דמותו ההיסטורית (לדוגמא - שהיה סוציאליסט). בגלל שהספר ארוך מדי ולעתים קרובות פורש לנתיבים שלא בהכרח חיוניים, אני נמנע מלהעניק לו ציון 5 כוכבים. עדיין, מדובר בספר טוב מאוד ובחירה לא רעה בכלל עבור מי שמבקש להכיר את אישיותה של אחת מהדמויות הבולטות ביותר במפלגה הנאצית.

"הכחשת המוות" מאת ארנסט בקר (1924 - 1974).

בספרו, בקר מבקש להסביר שבני אדם לא מוכנים לקבל את העובדה שהם הולכים למות. זאת מכיוון שלטענתו, קבלה מלאה תוביל בהכרח לקריסה נפשית, לבהלה ולתחושת טרור מהתהום הקיומי שתוביל לשיתוק מוחלט. לכן, המוח ממציא עבורנו משמעות בעולם. כי רק כך נוכל לתפקד בו - באמצעות האשליה שבחשיבות קיומנו ופועלנו.
ארנסט נשען על הגות פילוסופית ופסיכולוגית מרשימה - ראנק, יונג, ניטשה, קירקגר, פרויד ועוד, מה שהופך את ספרו לספר מצוין וכתוב היטב שקשה שלא להשתכנע מקו המחשבה הניהיליסטי שלו.

אבל, חשוב לזכור שטיעון אינו בהכרח צודק בגלל שהוא מנוסח היטב. זה פשוט הופך את הטעות ליותר מרשימה.

בתור אחד שחוקר את התחום שנים, מדובר בספר שהוא אכזבה גדולה, בעיקר מעצם העובדה שנעשה הרבה רעש סביב מוצר שהוא "בסדר גמור", ולא מעבר.
צורת הכתיבה של מתיאס מצועצעת, ולמרות שהיא מייצרת קלילות ותחושה שהמידע מונגש, היא גם לא באמת מאפשרת לתוכן להתעלות לרמה הנחוצה עבור מחקר בנושא שטבעו אקדמי.

בנוסף, הספר בנוי בצורה שבתחילתו של כל פרק ישנה הצהרה דרמטית על טיבה של הפסיכולוגיה האנושית, טבע האדם, כשליה של תרבות המערב, הנאורות וכו', ואני מניח שכוונתו במהלך כל פרק הייתה לגבות בעובדות, אך בפועל קו המחשבה של הסופר מסתרבל, כך שבאופן עקבי הקורא שוכח למה הוא קורא את מה שהוא קורא ואיך זה מתקשר למסר הכללי ברמת המאקרו. עד כדי כך שרק סיכום הפרק בסופו מצליח לגרום לך להבין מה הוא רצה ממך.

עם הטענה המרכזית של הספר אני מתחבר, ואני תופס הרבה ממה שכתב כאמת לאמיתה, אך הגישה הכללית לא מתאימה. לדעתי, מבנה הספר וצורת הכתיבה מעניקות לו אופי של כתבה באתר חדשות, ולא של מחקר של אחד הנושאים העמוקים בהיסטוריה והפסיכולוגיה האנושית.

בגלל שמדובר בספר יחסית קצר (פחות ממאתיים עמודים) וקליל, אמליץ למי שמעוניין להתחיל ללמוד על הנושא. אך מי שכבר רכש השכלה בתחום, שלא יצפה לחידושים מרהיבים.

אני ממש לא מתחבר לסיפורת, אבל זה מסוג הספרים שהעיניים שלך נדבקות אליהם, כאילו סקוט נועד לכתוב את הספר הזה...
מותחן פסיכולוגי אכזרי במיוחד, בו הקורא נשאר באפלה לאורך רובו ונדרש להבין את הנסתר מן הגלוי עוד לפני שהדמויות נחשפות לתמונה המלאה.
לא לכל הגילאים נוכח תיאורים לא סימפטיים, אבל לחובבי הז'אנר אמליץ עליו בחום.