"הספר הזה ישנה את חייך" – כך אמר לי המוכר בחנות ספרים יד שניה אשר אותה אני פוקד לפרקים לשם גילוי אוצרות חבויים. במבט ראשון, הכריכה והמעט שהיה כתוב עליה סיקרנו דיין. לא הכרתי את בטאיי לפני כן, כך שהספר תפס את מקומו אחר כבוד במדף הספרים, עד שהגיע תורו.

די מהר לאחר שהתחלתי לקרא קיבלתי את הרושם כי אני אוחז בידי ספר פורנוגרפיה לכל דבר וענין, המתובל באפיזודות סאדיסטיות שעוררו אסוציאציות לסרט "התפוז המכני" אותו ראיתי לפני שנים. ואולם, היה גם משהו אחר שלא הצלחתי להגדיר ומנע ממני לעזוב אותו. המשכתי עד לאמצע העלילה ועצרתי. הבנתי שכדי להמשיך אני חייב לקבל רקע משלים ולפיכך לא המתנתי לסוף הקריאה (כפי שאני עושה בדרך כלל) והלכתי ללמוד על הסופר והקונטקסט בו כתב את היצירה.

ז'ורז' בטאיי ( 1897-1962), פילוסוף והוגה דעות צרפתי אשר לאחר כשלונו להתפתח ככומר, עזב את הדת והגדיר עצמו כ"נטוש אלוהים". בטקסט אותו כתבה הפילוסופית החברתית מור קדישזון בשנת 1977 בשם "היכרות עם ז'ורז' באטיי" היא מתארת כי האחרון פנה לחפש את האלוהים במקומות אחרים. לשיטתה, האלוהים של בטאיי הוא חילוני ומתמקד בחוויה הפנימית של האדם, שברגע שהיא עוצמתית הוא נחלץ מתוך עצמו.

מושגים חשובים בפילוסופיה של בטאיי הם "עודפות" ו"גודש", או יותרות". על פי "האנציקלופדיה של הרעיונות" משמעותם היא הבאת החוויה הרציונלית והמדעית של האדם לקצה גבול היכולת עד להתפרקותה. לפיכך, כדי להגיע לשם יש לחוות התפוצצות של יצרים, עיוות, גודש והקצנה.
ואכן, גיבוריו של בטאיי ב"סיפור העין" ( Lhistoire de l'oeil ) – סימון ובן זוגה, העוברים בין צרפת, ספרד וגיברלטר, חווים מסע תענוגות וסבל כאחד.

במאמרו של ניקולא יוזגוף אורבך אשר הופיע בשנת 2019 בכתב העת "מגדר | כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם": 'סיפור העין' של ז'ורז' בטאיי - בראי התיאוריה
הפסיכואנליטית של פרויד , מכליל הכותב את הספר תחת מטריית הספרות הליברטינית (ספרות הליברטינאז') אשר עוסקת בשחרור הפרט מכבלים של מיניות, דת, חברה, מוסר ומציבה את דחפיו של הגיבור מעל לרצונות ולזכויות של סובביו. מסתבר כי ז'אנר זה של ספרות צרפתית אשר נדחק מחוץ לגבולות השיח בשל תכניו הפרובוקטיביים והקיצוניים, זוכה בשנים האחרונות לעדנה, דבר הבא לידי ביטוי בתרגומים של יצירות הז'אנר לשפות נוספות, מחקרים רבים ולהוצאות מחודשות של הספרים. ספרות זו אשר הנצה טרם המהפכה הצרפתית נקראה גם "ספרות שחורה" והיא הדגישה את הקלקול והשחיתות של בני מעמד האצולה אשר בשל יכולותיהם נתנו למאווייהם השונים בדגש על המיניים - דרור, על חשבון הסדר החברתי. כותב מרכזי של זרם זה היה המרקיז דה סאד אשר נכלא בהוראת נפוליאון בשל ניסיונו לפרסם את ספרו "ז'וסטין החדשה". לאחר המהפכה הצרפתית הוקעה הספרות הליברטינית והיא חזרה לשגשג החל מראשית המאה העשרים, בין היתר בזכותו של בטאיי.

סיפור העין פורסם בשנת 1928 תחת השם הספרותי "לורד אוש". רק בשנת 1944 , חשף בטאיי את זהותו כמחבר הספר.
העלילה מתארת את מעלליהם של שני גיבורים אשר קוראים תיגר על הממסד החברתי, על ערכי הדת והמשפחה. העין, חורגת ביצירה הזו מתפקידה כאיבר בגוף האדם והופכת למוטיב ספרותי. תחת המעשים הקיצוניים של גיבורי הספר העין הלבנה פורצת את גבולותיה ונוצר הקשר ממנה לביצת תרנגולת, משם לאשך ומהראש אל בין הרגליים.
הסצנות בספר הן פורנוגרפיות, אלימות וגסות כאשר הגיבורים יוצרים משמעות לסיטואציות על ידי היעדר מוסריות, אי ציות לחוקי החברה ולמוסדותיה, רצח, קריאת תגר על ערכי המשפחה ומתן דרור ליצרים מיניים מודחקים.
סצנה אחת ספציפית בכנסיה עם כומר מזדמן בתא הווידוי, אשר מגלמת סאדיזם צרוף היא כה הזויה, כאילו נלקחה הישר מהתפוז המכני.
סצנה נוספת היא מותו של אחד מגדולי המטדורים – גרנרו, אשר באירוע האמיתי אכן נכח בטאיי כצופה בצעירותו בזמן מסע בספרד.

בטאיי מספר באפילוג של הספר כי אביו אשר התעוור ושותק בחלקו בשל מחלת הסיפיליס היה נאלץ להשתין לכלי כיבול ובעשותו כן אישוניו היו מתגלגלים כך שהיה נראה רק החלק הלבן של גלגל העין, מה שיצר אצלו את הדימוי בין גלגל העין לביצה, ובהמשך לאשך. הוא מוסיף ומעיד כי את הסצנה הסאדיסטית עם הכומר בכנסיה, הוא דמיין בעת מסע רגלי לילי עם אמו ואחותו לחורבות טירה ישנה, שם היו מושא למתיחה על ידי האח הבכור אשר הופיע עם סדין כרוח רפאים.

בטאיי לכשעצמו היה דמות ססגונית ופעילה במיוחד. ייסד כתבי עת רבים, ניהל דו שיח עם תנועת הסוריאליזם של אנשי האמנות בצרפת והקים מעין כת הרואה אידאל בהקרבת קורבנות אדם.

ובכן, הספר הזה לא שינה את חיי, אך בהחלט חשף אותי לזרם ספרותי שיש מצב שאקרא עוד ממנו לצד תהליך הלמידה של ההקשר – אחרת, אין משמעות אמיתית לפשט בלבד, ללא הדרש.

הספר הזה החזיר אותי לתקופה הסטודנטיאלית בטכניון, בשנות העשרים של חיי (יותר מדי זמן עבר מאז).

בפרספקטיבה של מי שבזמנו היה ירוק לחלוטין באקדמיה, המתרוצץ בין הרצאות בקורסי המבוא בכימיה, סטטיקה, פיסיקה, לבין תרגולים של קורסי המתימטיקה למיניהם, אני עדיין זוכר את המחשבות שעלו בי מדי פעם תוך כדי התרוצצות במסדרונות בנין אולמן אשר שקק ערב רב של סטודנטים מהשנה הראשונה מכל פקולטה אפשרית כמעט: מחשבות לגבי המרצים. איך נראים חייהם, מה המשמעות של להיות שנים באקדמיה, כדרך חיים, כמשלח יד, תוך עיסוק במחקר ובכתיבת מאמרים באופן קבוע.
אין ספק כי אז, לפחות בעיני הצנועות, היה גלום בחיים כאלו זוהר נוצץ. טעיתי לחשוב כי תפאורת המדשאות המוריקות, השקט, היעדר הלחץ לכאורה, השביל המוביל לבריכת השחייה האולימפית, היא ערובה לחיים שקטים ונטולי מהמורות – עבור אנשי הסגל והמרצים.

מאז, למדתי דבר מה או שניים וברור לי כי לכל תמונה יש את רבדיה הנסתרים. הללו, באים לידי ביטוי בצורה בהירה בספרה של מאיה ערד.
ערד, שחיה בארה"ב, קרובה לאקדמיה. היא מרצה בעצמה ובן זוגה הוא פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע – הפקולטה בה מתרחשת עלילת הספר באוניברסיטה הדמיונית "רדוודס". הסיפור דן בתחרות על תקן המתפנה לאיוש בפקולטה, בין המתמודדים השונים וחושף תוך כדי כך את מכלול החיים מבפנים – הן של אנשי הסגל , הסטודנטים, משפחותיהם וכמובן המועמדים עצמם.

שבע מידות רעות, הן שבע נגזרות של הספר כאשר כל מידה עוסקת בגיבור אחר של אותו הסיפור. העלילה מובאת בכל פעם דרך זוית ראייתו של מי שמתמקד בו הפרק הספציפי של המידה הרעה:

איטיות – אלן מקנלי, ד"ר להיסטוריה של המדע אשר מתמודד על תקן העומד להתפנות באוניברסיטת רדוודס. מקנלי הוא מוכשר ויסודי, אולם לוקה באיטיות באופן כרוני כמעט בכל תחום בחייו. הוא מאוים מאחד מעמיתיו במכון קנדל בו הוא נמצא כעת – ד"ר יואב עברון, ישראלי המתמודד אף הוא על אותו התקן, כך מסתבר למקנלי בדיעבד.

שנאה – יוהנה פהלר, מהווה שם נרדף למקצוענות ומצוינות אקדמית, ויחד עם זאת היא מטילה מורא על הסטודנטים שלה, עמיתיה לסגל האקדמי ואף על ראש הפקולטה. מסתבר כי השנאה בכלל ולאנשים מסוימים בפרט משחקת תפקיד מרכזי בחייה. ולמרות הכל, גם היא נמצאת במסע מתמשך למציאת אהבה.

בטלה – ליסה בנדר, פרופסור מן המניין בפקולטה להיסטוריה של המדע ברדוודס אשר למרות היותה בעלת ותק של עשור בפקולטה ולאחר שקיבלה קביעות, עדיין נלחמת על מקומה ועל הכרה מקצועית בקרב עמיתיה. חייה האישיים מתנהלים בעצלתיים, והיא מנסה לנצל את הגעתה של לינדה, אחת המתמודדות על התקן שהתפנה כדי לשנות משהו בהם, כך שיהיו מאושרים יותר.

בורות – אנה-בל לי, אחת המתמודדות על התקן לאיוש ברדוודס מפלסת את דרכה באקדמיה באמצעות קשריה החברתיים ומיומנות בפוליטיקה ארגונית, ולאו דווקא בהסתמך על כישוריה האקדמיים. התנהלותה, כפי שנחווית על ידי הקוראים היא מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות של ממש. הפער הגדול בין המציאות לבין פרשנותה של לי את המציאות מגלם מצבים שכאלו למכביר.

כפיות טובה – דאג פישר, פרופסור מזדקן ברדוודס אשר נמצא בתהליכי פרישה, מסרב להשלים עם עובדת היות עתידו בעברו. גם הוא, מחפש אהבה, טווה בדמיונו תסריטים שונים הרחוקים מן המציאות לגבי סיכויים לחיי זוגיות עם אישה צעירה ממנו באופן שעבורנו כצופים מהצד, הוא משעשע. ולמרות הכל, ברגע האמת, הוא יודע לחזור אל עצמו ולהפוך שוב לרלוונטי.

קנאה – יואב עברון, אף הוא מתמודד על התפקיד, הוא מחונן מגיל צעיר אשר את התואר במתימטיקה סיים בעודו בתיכון. לכאורה, לא חסר לו כלום בחייו: הכרה, זוגיות, קריירה אקדמית מוצלחת. ואולם, החיים עבורו אינם פשוטים כלל ועיקר כאשר אלמנט הקנאה מרים ראש ונוטל בהם תפקיד של ממש.

חמדנות – זו המידה הרעה אשר בפרק המוקדש לה נקשרים הקצוות הפתוחים. כמו כל דבר בחיים, אין שחור ולבן, להיפך – הכל אפור. לא פעם, פרשנותנו לדברים, כמו זו של הגיבורים היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן. נראה כי המערכת כולה, ולא רק אנשים בודדים, מונעת מחמדנות של יוקרה וכוח.

ספר שהתקשיתי לעזוב בבית, הוא ליווה אותי בדרכים ולא החמצתי הזדמנות, ולו של דקות, "להגניב" עוד עמוד. כתיבה משובחת, קולחת, מסקרנת, עשירה, מלאת הומור שהופכת אותו לחוויה שאינך רוצה שתסתיים.

מזה זמן שאני הולך שבי אחר המחשבה ההודית של העת הקדומה (תרבות עמק האינדוס, באזור הגיאוגרפי של פקיסטאן של היום וצפון מערב הודו בשנים 3000 ועד 1700 לפנה"ס), התרבות הוודית שקמה על חורבותיה (1500 ועד 500 לפנה"ס), המעבר להינדואיזם ופילוסופיות שונות שהנצו ממנו , כמו הבודהיזם והג'ייניזם.

ההינדואיזם שקול לפסיפס של אמונות, מנהגים, סתירות פנימיות, פילוסופיות וזרמים מגוונים אשר קשה להגדיר בצורה ממוקדת. ואולם, ניתן לומר כי תחת מטריית המושג "הינדואיזם" (אותו תבע הקולוניאליזם הבריטי במאה ה 19 ), נכלל כל מי שמקבל את קורפוס הוודות (נחשבות לתורה שניתנה בעל פה, ונכתבו בין 1500 ל 500 לפנה"ס), כסמכות עליונה.

פנתאון האלים ההינדואי הוא רב וססגוני וכך גם הסיפורים והשירים המרכיבים את המיתולוגיה ההודית (הפוראנות - סיפורי עבר עתיק). אגדות וסיפורים פורמטיביים הם חלק בלתי נפרד מהמסורת ומסייעים להבנת התרבות והמחשבה (למשל סיפורי הבודהה אשר מרביתם הם אגדות בעלות חשיבות מכרעת להבנת הפילוסופיה הבודהיסטית).

"חלקיק של הירח" הוא סיפור אהבה הודי אשר הופץ בשנת 1898 על ידי פרנסיס ביין (1863 – 1940) - פרופסור להיסטוריה וסופר אנגלי, חי בהודו תחת שלטונה הקולוניאליסטי של בריטניה.
למרות שחלקיק של הירח הוא המפורסם מבין ספריו, ישנם לא מעט נוספים אשר התפרסמו. טענתו הייתה כי לא הוא אשר כתב את הספרים כי אם תרגם אותם מכתבים הודים עתיקים בשפת הסנסקריט אותם קיבל מאציל הודי, בן למעמד הברהמינים (מעמד כוהני הדת של הודו שנחשב למעמד הבכיר במרשם הריבוד החברתי על פי המסורת בתת היבשת). אותו ברהמין נספה במגפת הדבר בעיר פונה שבהודו עם כל משפחתו ועל פי דבריו של ביין, הוא הצליח להעביר אליו את כתבי היד הללו ממש שעות ספורות טרם מותו ובכך הצליח להצילם מגורל השריפה יחד עם גופת הברהמין...

על פי ביין, חלקיק של הירח הוא האפיזודה השמינית מתוך שישה עשר פרקים ביצירה הספרותית: "תסיסתו של ים הזמן" שהוא סיפור בריאה הודי עתיק המתאר את חיבוץ אוקיינוס החלב על ידי האלים, תהליך שהביא, בין היתר, לבריאתו של הירח.

למרות שבתחילה קיבלו את גרסתו בנוגע למקור היצירה, עם השנים הועלו ספקות לגבי אמיתות טענתו של ביין וכיום הסברה היא כי הוא זה אשר כתב את הסיפור.

המלך סוריאקנטה אשר שלט בארץ רחוקה, היה איש רב פעלים וניחן בתכונות אופי שכל אדם היה מקווה לקבל. אלא שלא הצליח להתרגש מיופיין של נשים, שלא לדבר על אהבתן. עם השנים , הפך העניין למהותי עבור הממלכה כולה משום שבלא בן יורש עתידה היה לוט בערפל, מה שהדאיג מאד את שריו של המלך. ללא ידיעתו, הם הפיצו ברחבי הממלכה קריאה לפעולה ושכר בצידה, לכל מי שיוכל לשנות את דעתו של המלך לגבי המין הנשי. צייר מסתורי נענה לאתגר והציג למלך סדרת ציורים כאשר ביניהם מצא המלך תמונת דיוקן של אישה אשר גרמה לו להתמכר ליופיה באחת, ומכאן ואילך היה אחוז דיבוק להשיג אותה. מדובר היה בנסיכה אננגראגה, בת אחד מאחיו של מלך הנאגאס – יצורים מיתולוגיים , אשר ניחנה בבינת על (אני מתפתה כמעט לכתוב כאן "בינה מלאכותית...") ויכולה לענות על כל שאלה. היא מעמידה את מחזריה הרבים במבחן של סדרת שאלות שיוכלו לשאול אותה על פני 21 יום, כל פעם שאלה אחת. יזכה בה רק מי שהצליח להקשות קושיה שתכריע אותה – מה שלא קרה עד כה. מנגד, מי שנכשל במשימה, עשוי להיהפך לעבד בארמונה.

סוריאקנטה נעתר לקחת עימו למסע את בן לווייתו החכם רוסאקוש, אשר בפועל הוא אשר מתייצב למול המלכה מדי יום ומספר לה סיפור אותו הוא חותם בשאלה. הספר הוא בעיקרו קובץ עשרים הסיפורים והחידות אשר נשאלת הנסיכה.
גיבורי הסיפורים כמו גם מוסרי ההשכל, הם חלק מהפנתאון ההינדואי. אנו פוגשים את האל טוואשטרי הנחשב לנגר וארכיטקט האלים (בבעלותו הייתה פרה פלאית אשר הפיקה את נוזל טקס הקורבן הוודי – הסומה – מה שמכונה "הדבש של טוואשטרי").
מיודענו אל הפיל – גנשה, גם הוא מופיע בסיפורים בתפקידו כפותח הדרכים ומסיר המכשולים. האל אינדרה, אשר בתקופה הוודית היה נחשב למלך האלים, לאל המלחמה, שליט הברק, הרעם והגשם. נשקו הקטלני הוא חוד הברק ( Vajra ) אותו התקין לו האל הנגר טוואשטרי. וכך הלאה.
הסיפורים (החידות של רוסאקוש) יפהפיים ועוסקים בכלל תחומי החיים, ברגשות, בשמחות ובכאבים האנושיים.

התבנית של שאלות וחידות היא חלק משמעותי מהמתודולוגיה של חכמי תקופת האופנישדות, אותם כתבים אשר מסמנים את המעבר מהתרבות הוודית אל ההינדואיזם. חכמים אלו, אשר נטשו את חיי הכפר וויתרו על השותפות במכלול המשפחתי חברתי לטובת נדודים בישימון, ניהלו תחרויות ידיעה (Vidja) שנקראו "ברהמודיה" - הכוונה היא לתחרויות ידיעת העצמיות הטהורה – ה"אטמן" הפרסונלי וה"ברהמן" הקוסמי. על פי המסורת ההינדואית, מי שהיה מפסיד בתחרויות הידיעה, קרי מבטא חוסר הבנה בהקשר למהות העצמיות הטהורה, היה עלול לאבד את ראשו, תרתי משמע.

אומר רק כי הנסיכה הביסה את יועצו של המלך וענתה לכל שאלותיו. בסופו של דבר, פנה המלך לבקשת עזרה מהאלה סאראסוואטי, אשר יחד עם האלה ואץ' נחשבות לאותה מהות אלוהית האחראית על השפה והצליל. לא נפקד גם מקומו של עץ האשוקה – הקשור לאל האהבה. כזכור, באפוס הראמאיאנה, מחזיק השד ראוואנה בחורשת עצי האשוקה את סיטא, אשתו של ראמה, אותה חטף.

סוף הסיפור, עם מעורבותו של האל שיווה, הוא שמח ועצוב כאחד, ותלוי בפרספקטיבה בה הוא נמדד – זו של ההינדואיזם, או זו המערבית של ימנו.
יופי של ספר.

יש משהו על סף המהפנט בהצטרפות לשיטוטיו של קנטי ברחובות מראקש של אמצע שנות החמישים. כפי שמעיד שלמה אלבז, חוקר שפה וספרות צרפתית באחרית הדבר לספר, העיר מראקש זכתה בהיותה "מוקד השראה", כלשונו, לקנטי.

אליאס קנטי הוא סופר יהודי ממוצא בולגרי אשר כתב בגרמנית וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1981. נולד ברוסיה אולם משפחתו עקרה לאנגליה ומשם לאוסטריה, שוויץ וגרמניה ממנה נמלט (בזמן) בשנת 1939 בחזרה לבריטניה. במהלך המסע למראקש והשהות בה, הוא מגלה מחדש את יהדותו ומתחקה אחר היהודים וחייהם.

על פני סדרת סיפורים קצרים שאין קשר ביניהם, מה שמעיד על סדר חווייתי, מגולל קנטי את המוצאות אותו בשיטוטיו ברחובות העיר אליה הגיע כסוג של נספח לצוות הפקת סרט מבריטניה. הוא מתחכך עם תושבי מראקש הבֶּרְבֵּרִים - האוכלוסיה המקומית של צפון אפריקה בין מדבר סהרה לבין הים התיכון, קרי המארג השבטי הכפרי שאנשיו הפכו למוסלמים סונים במאה השביעית לספירה עם הכיבוש הערבי.

אין משמעות לוגית מסוימת לסדר הופעת הסיפורים ברשימת המסע שלו ואולם הוא מקדיש שניים מהם הארוכים יחסית, לרובע היהודי - הנקרא "מלאח" ולמשפחה ספציפית – משפחת דהאן. התיאור כיצד הוא נטמע ברובע היהודי הוא שובה לב: מבחין בשוני בפניהם של האנשים ביחס למקומיים האחרים בעיר, רואה בזקנים כמוארי פנים ואט אט מבליחה אצלו התובנה כי כל אחד מהם הוא צאצא של אנשים מן התנ"ך. הוא מציין את חוסר הביטחון ואת הזהירות בה הם מכלכלים את התנהלותם. חנויותיהם פתוחות רק מכיוון אחד כדי שלא יהיו חשופים לנעשה מאחורי גבם, ובהיותם ברחוב, חוסר הביטחון שלהם אף עולה. ככל שהלך והעמיק במלאח, נדמה היה כי החיים הפכו לעניים יותר, חסרי צבעוניות השווקים שבפאתי הרובע ובעיקר פשוטים יותר. כאשר הוא מגיע לכיכר מרובעת קטנה בלב המתחם הוא מתקשה לעזוב אותה ומתמכר לבהייה באנשים ובמעשיהם. גם כאשר הוא ממשיך משם, הוא מוצא עצמו חוזר ופוקד אותה לאחר שהתרחק ולו רק מספר דקות של הליכה.

בסיפור המתאר את השווקים, התיאורים הם ססגוניים. קנטי מוליך את הקוראים בינות לדוכנים הרבים והצבעוניים שחלקם הם לא יותר מכוכים קטנים או חנויות צרות עמוסות בתיקי עור, תבלינים, חוטי צמר צבועים, שטיחים, תכשיטים. הוא סוקר את אנשי המלאכה ובהם צורפים, קולעי סלים, סורגים, חרטי עץ, אנשי התבלינים וסוחרי שטיחים ומעלה לדיון את סוגיית הניגודיות בין חלק מהמלאכות הנעשות לעין כל (כסריגת הכובעים) לבין הנסתר על ידי החברה כנשים המכסות את פניהן או בתי האלוהים שאין המקומיים רוצים כי זרים יתוודעו אליהם, כמו גם המנהג הרווח בקרב המקומיים שלא לעלות על גגות הבתים כדי לא להציץ, אף בטעות, לעבר המתחם השכן. בשוק הוא גם נתקל בקבוצת העיוורים המקבצת נדבות ובתמורה למטבעות הם נוקבים בשמו של אלוהים ומברכים על הנתינה. קנטי מנהל דיון פילוסופי עם עצמו על אורח החיים הן של סוחרי השוק והן של הקבצנים העיוורים בעניין הגיוון הנעלם מחייהם והציפייה בכל פעם מחדש לדברים פשוטים וברורים, ככמות המטבעות שנאספה בכל פעם מחדש.

נגע לליבי יחסו לבעלי החיים, בעיקר גמלים וחמורים, בהם הוא נתקל בשווקים וברחובות ואת החמלה הרבה אותה הוא מפגין כלפיהם בכלל ובכתיבתו בפרט. מפגשיו עם גמלים תופסים מקום של כבוד ביצירה ומוקדש להם הסיפור הראשון שבספר. המשפט הפותח: "שלוש פעמים באתי במגע עם גמלים ובכל פעם היה לדבר סוף טרגי" היווה עבורי פתיח מזמין ומסקרן להמשך.

אירוע היסטורי שמצוין אגב שיחה עם אחד הבֶּרְבֵּרִים בשוק הגמלים הוא הקרב על מונטה קסינו במלחמת העולם השנייה, בה ניסו בעלות הברית לפרוץ את קו הביצורים הגרמני בדרך לרומא. לאחר שהאזור נכבש על ידן החלו מעשי ביזה ואונס מצד החיילים המרוקאיים אשר שירתו בצבא הצרפתי כנגד תושבי המקום במשך כחודשיים, הידועים בשם "ההשתוללות במונטה קסינו" .

יש בספר קצב מסוים אשר ניתן להתמכר אליו בנקל. הקוראים הופכים לבני לוויה של קנטי ולשותפים למחשבותיו. בין בתי הקפה, המסעדות, הסמטאות והריחות, אנו מקבלים הצצה אותנטית (כפי שחווה אותה) למראקש של אז, וגם זווית ראיה לאופן בו תודעה חווה זרות.
הספר הוא מהדורת 2025, תרגום מגרמנית על ידי יעקב גוטשלק.

הבהגוד-גיטה - שירת המבורך, היא אפיזודה המופיעה בפרק השישי של המהאבהארטה, האפוס ההודי הנחשב ליצירה הספרותית הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית. סקירה על המהאבהארטה (כפי שהובאה על ידי הסופר ההודי ר"ק נראיין ) כתבתי כאן זה מכבר ואולם אזכיר כי מדובר באפוס הנחשב לאחד משתי היצירות ההודיות המכוננות, יחד עם הראמאינה וכי הוא נכתב בין המאה הרביעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה. היצירה מתארת את קורותיו של שבט בהארטה הקדום הנחשב לאבי האומה ההודית. שמה של מדינת הודו כיום הוא בהארטה ואילו פירוש השם "מהאבהארטה" הוא הסיפור על שבט בהארטה הגדול.

סיפור המהבהארטה מגולל את המאבק בין שני ענפים של אותה המשפחה, בני קורו ובני פאנדו כאשר הראשונים הם הנבלים אשר גזלו את הממלכה מהאחרונים בתכסיסי הימורים של משחק קובייה. סיפור המעשה לאורך היצירה הארוכה מגיע לשיאו במלחמה בלתי נמנעת בין שני המחנות, מלחמה המתוארת בבהגוד-גיטה המונה כ 700 פסוקים בלבד ואיננה אלא "פסיק קטן" במהבהארטה. ויחד עם זאת, למרות אורכה הקצר חשיבותה עצומה. היא נחשבת לתמצית ההינדואיזם הואיל והיא מרכזת רבות מהמחשבה ההודית והפילוסופיות של ההינדואיזם אשר משתקפות ביצירה הזו ובראשן, בין היתר, עיקרון ה"אהימסא" - הרצון לאי אלימות אשר אותו אימץ גנדי כאסטרטגיה למאבקו הבלתי אלים בקולוניאליזם הבריטי בהודו, עד להשגת עצמאותה. בנוסף, רבים רואים בה וודה חמישית המתווספת לארבע הראשונות (התקופה הוודית בהודו העתיקה מתוארכת לשנים 1500 ועד 500 לפנה"ס). הוודות נחשבות לטקסטים אשר ניתנו שלא על ידי מקור אנושי והם נצחיים ,מקודשים ומהווים את בסיס הקורפוס הספרותי הוודי.

הבהגוד-גיטה היא למעשה טקסט המגולל שיחה בין ארג'ונה, אחד האחים מבני פאנדו והעומד בראש צבאם, עם הרכב הנוהג את מרכבת הסוסים שלו. בהמשך הגיטה, מתגלה הרכב של ארג'ונה כלא אחר מהאל קרישנה, שהוא אווטאר - התגלמות האל וישנו בעולם על פי המיתולוגיה ההודית. ככלל, לאל וישנו, אחד האלים המרכזיים בהינדואיזם ישנם עשרה אוואטרים שונים, קרי הוא מופיע בעולם בכל פעם בה נדרשת התערבותו ולשם דוגמא, הבודהה נחשב לאחת מהתגלמויותיו.

ארג'ונה נחשב ללוחם בלתי מובס ואת קשתו - גאנדיווה, בעלת הכוחות המיוחדים קיבל מהאל שיווה בעצמו. הוא ממתין למלחמה הזו כ- 13 שנה מתוכן שהה בשמיים במשך כ- 5 שנים כדי להשיג כלי נשק מהאלים אשר יאפשרו לו לנצח במלחמה. בנוסף, הוא מחויב לדהרמה שלו (לגורלו, למימוש ייעודו על פי הסדר החברתי והקוסמי) כקשטריה - בן למעמד הלוחמים והשליטים בחברה ההודית. ואולם, זמן קצר לפני שישוגר החץ הראשון, מבקש ארג'ונה מקרישנה רכבו להוביל אותו למרכז שדה הקרב, לאמצע בין שני המחנות. כאשר הוא מגיע לשם ומביט בצבא האויב הוא מבין כי בתוך זמן קצר יקטול את קרובי משפחתו (בהם סבו) והוא חווה משבר, סערת נפש ומתמלא בחמלה, נופל על הארץ, מניח את קשתו ומסרב להילחם.
הבנת החרדה (בשפתנו העכשווית) אשר תקפה אותו קשורה למושג הסנסקריטי "מדהיה" בעל מספר הפירושים: מרכז, אמצע, ניטרליות, פנימיות, מרווח. כלומר, יש קשר בין האמצע, לבין הפנימיות - מעין נקודת עוגן מנטלית. הפירוש "ניטרליות" איננו מכוון לפאסיביות. הוא נקשר גם לאמירת ה"לא" המהדהדת של ארג'ונה. להגיד "לא" בהכרח מגדיר להגיד "כן" למשהו אחר. וכאשר הוא אומר לא למלחמה, לא לקטל, הוא גם מתכחש לחובותיו כקשטריה - לוחם, ומפסיק לשתף פעולה עם כל מה שהגדיר אותו במסגרת זהותו הקודמת. הוא למעשה משחרר את עצמו.

ארג'ונה, מתוך אינסטינקט, מגיע לאמצע, ומסגל ראיה אינטואיטיבית, רוחנית. ממעוף הציפור כולם נראים לו "אותו הדבר", הוא מתמלא בחמלה משום שזווית הראיה שלו משתנה. ושם נפתחת גם האפשרות לידע חדש - התורות שקרישנה יעביר לו במהלך שיחתם.

קצרה היריעה מלהכיל את כלל הרעיונות הפילוסופיים המשתקפים בבהגוד-גיטא, ואולם אעמוד על כמה מהם. קרישנה מתאר בפני ארג'ונה שלוש דרכים מרכזיות לשחרור, שלוש נקודות חציה של אוקיאנוס הסמסארה - הלא הוא מעגל המיתות והלידות המחזורי על פי האמונה ההודית. באמצעותן אנו מגלים, בין היתר, כיצד תופסת הפילוסופיה ההודית את המוות - וישנן מספר תפיסות.
אחת מהן משתקפת בפסוק 2.22 ביצירה: "כפי שאדם פושט מעליו בגדים ישנים ולוקח לעצמו בגדים אחרים חדשים, כך בעל הגוף (האָטְמָן) נוטש גופים בלויים ולוקח לעצמו גופים חדשים אחרים". הפסוק מדגים את עיקרון הזהויות המסולפות באמצעות משל הבגד. האטמן - המושג הסנסקריטי לעצמיות הטהורה הנמצאת בכל אחד מאיתנו, הוא בעל הגוף, ולא להיפך. ההמלצה היא לא להיקשר לגוף שלנו - אי היצמדות, ולהתייחס אליו כאל בגד אותו אנו מחליפים על בסיס קבוע. בסופו של דבר, ככל הדברים העשויים מחומר, הוא יתבלה ויתכלה. אנו חושבים בטעות שיש מוות הואיל ואנו מזהים את עצמנו עם גופנו, אלא שהעצמי הטהור אינו פגיע ולא ניתן להורגו. המצב הנקרא על ידנו "מוות" הוא טרנספורמציה, שינוי צורה בלבד. עיקרון אי ההיצמדות הוא מוטיב המופיע גם בתורת הבודהה. לשיטתו, היצמדותנו לרכוש, מעמד, אנשים, מהווה את אחת הסיבות לסבל האנושי – הדוקהה.

אחד המשפטים המרכזיים של קרישנה לארג'ונה דן בסוגיית האבחנה בין הפעולות שאנו עושים בחיינו לבין תוצאותיהן. קרישנה טוען כי עלינו להשתחרר מהתלות המנטלית בפירות הפעולה, הואיל והם טמונים מלכתחילה בפעולה עצמה. קרי לא להיות מונע מפירות הפעולה ולא לייצר תלות בתוצאותיהן. ומאידך, לא ליפול לאי פעולה, כלומר לא להיות חסר תוחלת או מעש בעולם - להיפך, לעשות, אולם לא מתוך תלות בפירות העשייה. לשיטתו, אומללים הם אלו שפועלים מכח הציפייה לפירות. הנפש האנושית מונעת מתוצאות, מרווח ותועלת. לפי קרישנה, ההתקשרות לפירות הפעולה מאמללת אותנו. אנו נמצאים ברציפות במעין תודעת עתיד, שהיא פיקציה, הואיל ואיננו יודעים מה באמת יהיה בעתיד. ההזמנה של קרישנה היא לנכוח ברגע ההווה, להיטמע ברגע הנוכחי ולהתרכז בו, משום שאם העשייה היא לשם עשייה, אין זה באמת משנה מה אנחנו עושים. להיות ברגע ההווה מתוך חדווה לעשיה לשם עשיה בלבד הוא המסר שקרישנה משמיע לארג'ונה וזו גם תמצית הרעיון הפילוסופי של "דרך האמצע" המובעת בבהגוד-גיטא.

הבהגוד-גיטא תורגמה לעברית לראשונה על ידי עמנואל אולסבנגר בשנת 1956. בהמשך ראו אור תרגומו של איתמר תאודור ולאחרונה של אמיר אור. לא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה גם את ספרה פורץ הדרך של ד"ר נעמה שלום: "ספרות המופת בהודו הגדולה: דת, תרבות ופילוסופיה".
ערך סנטימנטלי למהדורה הספציפית המקורית של תרגומו של אולסברגר ניתן לו מברכה המופיעה בראשית הספר לנשיא המדינה יצחק בן צבי. אולסבנגר מברך את הנשיא ורואה זכות גדולה בהגשת התרגום של הבהגוד-גיטא. הוא גם מתאר בפני הנשיא כי קיבל רוח גבית לתרגום היצירה מסנסקריט לעברית מלא אחר מאשר ראש הממשלה, דוד בן גוריון.

בראי הזמן שחלף משנת 1956, השתנתה גם השפה העברית וסגנון התרגום מהווה סוג של אתגר בפני עצמו. השלב הבא בהיבט הזה יהיה לקרא את התרגומים החדשים יותר של תאודור ושל אור.

ולסיום, זווית נוספת למשבר אותו חווה ארג'ונה במרכז השדה ניתן גם לקבל ממאמרו של מרדכי גלדמן ז"ל: "סרבן המצפון הראשון" אשר הופיע במקור במוסף ספרות של עיתון הארץ בשנת 2002 - ראו כאן: https://www.haaretz.co.il/misc/2002-06-20/ty-article/0000017f-e346-d9aa-afff-fb5e06b20000

במהלך קרבות מלחמת השחרור הפכה נקודה ספציפית לא רחוק מקיבוץ רוחמה ללשון מאזניים קריטית בהיבט ניתוקו של הנגב משאר חלקי המדינה שבדרך. מדובר בחרבת מאחז. במשך תקופה בת מספר שבועות בספטמבר ואוקטובר 1948 ובפועל בצורה ממוקדת במהלך שמונה ימים, נערכו קרבות על אתר אסטרטגי זה בין הצבא המצרי לבין כוחות של הפלמ"ח, למעשה כוחות צה"ל, כאשר השליטה במקום עוברת מצד לצד, פעם אחר פעם. החרבה הנדונה שלטה על שדה תעופה בחולות רוחמה אשר נקרא "אבק" ומהותו הייתה לאפשר מבצע לוגיסטי של הנחתת ציוד לנגב המנותק, להחליף את הלוחמים המותשים של חטיבת הנגב בכוחות רעננים - חטיבת יפתח, ולהתארגן ללחימה ליצירת הרצף הטריטוריאלי של ישראל.

בספר "אני פחדן אני" מתאר ישראל (פוצ'ו) ויסלר בגוף ראשון את קורותיו כחייל אשר התנדב לפלמ"ח ומצא עצמו בעין הסערה של קרבות חרבת מאחז. הספר מתחיל בהצהרה של פוצ'ו על עצם היותו פחדן מלידה, מה שכמובן לא תואם את התפקיד שמילא בקרבות בהם נטל חלק.

אנו מקבלים הצצה לחיי נערים ונערות אשר אך התבגרו ומחיים רוויים מעשי קונדס של בית ספר ושעות משותפות עמוסי הרפתקאות עירוניות של אחר הצהריים וערב, הם מתנדבים ל"הכשרה" אשר הופכת אותם ללוחמים בפלמ"ח. תיאור הווי המחלקה המתגבשת עם מוטול המ"מ, גדליה מפקד הכיתה והחיילים האחרים לוקח אותנו לבישולים במטבח הצבאי וקופסאות השימורים, הפטרול והשמירה הלילית, העקיצות ההדדיות וההצקות לישנים את שנת הלילה באוהל, הערסל התלוי של "יוסלה-איך-זה" על עץ האשל אשר הפך לסמל המשלט ובעיקר אל סדר היום אשר כלל חפירות אין סוף ליצירת שוחות ותעלות קשר כדי להפוך את החרבה ליעד מבוצר.

העלילה נעה בין הנעשה במשלט לבין תיאור הבשלתו של פוצ'ו כנער תל אביבי , בן למשפחה שכולה אשר כבר איבדה את בנה הבכור, עד לעזיבתו את הבית ולהתגייסותו. לאורך התקופה בשירות נשמר הקשר בינו למשפחתו, כמו אצל שאר החיילים, באמצעות מכתבים. האירוע בו מגיעים הללו למחלקה בכל פעם יוצר התרגשות גדולה ועל קבלת מכתבים מאמא או מהחברה לא מוותרים גם תוך כדי לחימה.

הקרבות על החרבה הופכים ונהיים קשים. בתחילה מדובר על חיילי הצבא המצרי המסתערים ככוחות רגליים על המאחז. השלב הבא מצידם הוא הטלת משוריינים למשוואה אשר עולים על המשלט ונענים בירי של נשק קל ומרגמות. ולבסוף המצרים מפעילים גם כח אווירי של מטוס אחד אשר ביצע יעף הפצצה על התל יחד עם הסתערות המונית של ערביי הר חברון מהכיוון השני. התיאורים של השיחות בשוחות תוך כדי ירי, המפגש עם פציעות ועם המוות הם אוטנטיים ומצליחים להעביר את החוויה, ככל שניתן כמובן, באופן הקרוב האפשרי למציאות.

סוגיה מרכזית שעולה בספר היא תפיסת הנסיגה או הבריחה - תלוי מי ואיך מגדירים אותה, בפעמים בהם נכבש המשלט על ידי הצבא המצרי. אחת הסיטואציות המתוארות היא כי מפקד המחלקה, מוטול (מוניה גורל שהיה מפקד מחלקה 1) יוצא להביא תחמושת נוספת כדי לתגבר את קו הביצורים הראשון אשר הולך וחסר כדורים להמשך הקרב. מוטול לא שב עם התחמושת והחיילים תופסים את היעלמותו כבריחה ולמעשה לא רואים אותו יותר. בהמשך ישנם תיאורים נוספים של אנשי הכח הנסוג , לרבות אופן פינוי הפצועים.

בשנת 1995 הופק סרט תיעודי בשם "המאחז בחרבת מחאז" על ידי שירות הסרטים הישראלי. הסרט מחזיר לאתר הקרבות את הלוחמים (בשנות השבעים של חייהם, נכון לשנה זו ) ועולה שיח מעניין המתובל בזיכרונות וניתוח סיטואציות שהתרחשו בימי הקרבות. פוצ'ו מעמת את מוטול עם התובנה כי לשיטתם הוא נס על נפשו ונטש אותם לגורלם. מוטול עונה כי הוא מבין לחלוטין את השאלה ואז מתאר את הפרספקטיבה שלו למה שקרה. בפועל, הוא נלחם באותה השוחה עם יונתן הסגן שלו, ושניהם ספגו הפגזה כבדה. מסתבר כי זה הרגע בו שתי הכיתות אשר הרכיבו את המחלקה נשברו והחלו בנסיגה בריצה. פוצ'ו מעיד כי לאורך שנים, כששאלו אותם מדוע נסוגו, תשובתם הייתה כי המ"מ ברח ולכן לא היה ניתן לצפות משאר המחלקה להישאר. הוא הוסיף כי הרגשת המועקה בגין הבריחה לכאורה של מוטול התעצמה כאשר לא ראו אותו יותר, גם בהמשך המלחמה כמו מבצע יואב והקרבות המאוחרים יותר בצפון. הפעם הבאה שראו את מוטול הייתה במסיבת הפרידה שלהם מהפלוגה, ובה אף אחד לא ניגש לדבר עימו, מה שלדברי פוצ'ו ייסר אותו במשך שנים.

מוטול מספר כי בהפגזה הקשה יונתן (יונתן טוטו לוינסון ז"ל) נהרג, והוא עצמו נפצע בפניו ולמעשה התעוור. הוא הצליח להגיע איכשהו לאזור בו פנחס (סיקו) זוסמן, מפקד פלוגה ד' פגש אותו עם ג'יפ הפינוי והסיע אותו לבית החולים, לא לפני שהוא מוסר את הפיקוד על המחלקה לאחד המ"כים. בסרט, ולמען עשיית צדק היסטורי, רחבעם זאבי (גנדי) אשר היה מ"מ בגדוד הראשון של חטיבת יפתח מסביר כי בכל נסיגה קיים אלמנט של בריחה. הוא מתאר את מצבו של מוטול כזב דם (הרבה דם) מראשו, וכי הסגן בפועל נתן פקודת נסיגה, ולנסיגה זו המתרחשת בריצה, קוראים לכאורה "בריחה". הוא מוחה על ההגדרה הזו ומסביר כי במסגרת הקרבות צה"ל נסוג שלוש פעמים מהמשלט, קל וחומר לנוכח עוצמת הכוחות המצריים שעלתה על המוצב.

מה שעובר כמוטיב מובהק לאורך דפי הספר הוא תפיסת ה"ברור מאליו" של דור נערים ונערות שלם אשר אך טבעי להם היה לעזוב הכל, להצטרף לכוחות הלוחמים עם ובלי הכשרה, להגן על המדינה כמעט מבלי להביט לאחור ולמסור את נפשם למען תקומתנו.

פוצ'ו כתב עשרות ספרים ומחזות. הצלחתי להשיג עותק מקורי של הספר הספציפי הזה אשר יצא לאור על ידי הוצאת מסדה בשנת 1966. ספר נוסף העוסק באותו הקרב הינו "ימי צקלג" של ס. יזהר משנת 1958. הקריאה בספרו של פוצ'ו בחוויה האישית שלי, היתה קולחת אם כי נדרשה ממני הסתגלות מסוימת לסגנון הכתיבה בדפים הראשונים.

קישור לסרט המתאר את הקרב מהספר: https://jfc.org.il/news_journal/120418/

בספרה המעולה "ספרות המופת בהודו הגדולה: דת, תרבות ופילוסופיה", מתארת ד"ר נעמה שלום, כי החל משנת 1988 ולמשך שנתיים, שידרה רשות השידור ההודית הפקה טלוויזיונית של אפוס המהאבהארטה. הסדרה, בת קרוב למאה פרקים, זכתה לאחוזי צפיה חסרי תקדים של מיליוני צופים אשר התכנסו בכל פעם למשך שעה אל מול מסך הטלוויזיה. בזמן הקרנת הפרקים, הורגש שקט יחסי ברחובות הסואנים של הערים ההודיות.
הסדרה פנתה למכנה המשותף הרחב של מגוון האוכלוסיות המרכיבות את הפסיפס ההודי , איחדה בין דתות, תרבויות ומעמדות בחברה של תת היבשת ויצרה מודל רחב ומשותף של "מדורת שבט".

אפוס המהאבהארטה, נחשב לאחד משתי היצירות ההודיות המכוננות, יחד עם הראמאינה. נכתב בין המאה הרביעית לפנה"ס ועד למאה הרביעית לספירה, כאשר הוא עובר כסוג של תורה שבעל פה ועל ידי כך מתווספים אליו נדבכים על נדבכים. היצירה מספרת את קורותיו של שבט בהארטה הקדום הנחשב לאבי האומה ההודית. שמה של מדינת הודו כיום הוא בהארטה ואילו פירוש השם "מהאבהארטה" הוא הסיפור על שבט בהארטה הגדול.
האפוס כולל מעל מאה אלף בתים (בעוד שהראמאינה כוללת "רק" 24000 בתים) המאוגדים בכ-18 ספרים ולהם כמאה תתי פרקים, ארוך בסדרי גודל ביחס לאפוסים קלאסיים כמו האיליאדה או האודיסיאה. הוא נחשב ליצירה הספרותית הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית.

כתיבתו משויכת לויאסה (Vyasa) אשר נחשב למחבר המיתולוגי של המהאבהארטה, ופירוש שמו בסנסקריט הוא "המארגן" או "העורך". דמותו ייחודית בתרבות ההודית משום שהוא נחשב למרכזי ביצירות הודיות נוספות. בנוסף, פירוש ה"יוגה סוטרה של פטנג'לי" משויך אליו גם כן, כמו גם העלאת ה"וודות" על הכתב (הוודות הן הכתבים העתיקים של התרבות ההודית - מתוארכות לתקופה שבין מחצית האלף השני לפנה"ס ועד 500 לפני הספירה). על פי המסורת ההודית, ויאסה גולל את סיפור המהאבהארטה לאל הפיל – גנשה (Ganesha), אשר שבר את אחד משני החטים שלו כדי להשתמש בו ככלי כתיבה ולפיכך מתואר במיתולוגיה ההודית כפיל עם חט אחד.

סיפור המהאבהארטה עוסק במעמד המלכים והשליטים ההודי – הקשטריה. בחובות המלך, באופן בו הוא מתייחס לנתיניו, בסוגיות שלטוניות וכך הלאה. במרכז העלילה עומדות שתי שושלות אשר מקורן מאותה משפחה: בני פאנדו ובני קורו אשר נאבקות על השליטה בממלכה. בני פאנדו, בהובלת בכיר האחים – יודהישטהירה, הינם היורשים הלגיטימיים של המלוכה אלא ששרשרת אירועים טרגית מובילה את בני פאנדו להפסיד במשחק קוביה את כל רכושם לרבות הממלכה והמלוכה. על בני פאנדו נגזרים 12 שנות גלות של נדודים בישימון וביערות ועוד שנה אחת אשר תיקרא "שנת ההסתר" במסגרתה הם יאלצו להתחבא מפני בני קורו. במידה שיתגלו על ידי האחרונים, ייגזרו על הפאנדואים כ 12 שנות נדודים נוספות וחוזר חלילה.

לאחר שעוברות 12 השנים הראשונות וגם שנת ההסתר ללא גילויים של בני פאנדו על ידי דודניהם, מסרבים בני קורו לתת להם את שהובטח. בני פאנדו מוכנים להסתפק בארבעה כפרים בלבד - רחוק מאד מכלל הממלכה, אולם גם לזה אין הסכמה על ידי בני הדודים. בכור האחים של בני קורו - דוריודהאנה, אשר מהווה את דמות הנבל הנבזי בעלילה, אינו מסכים להתפשר עימם אף על שטח הקטן כראש סיכה... אירועים אלו והסירוב של בני קורו באים בניגוד לסדר הקוסמי הנקרא "דהרמה" במסורת ההודית. ומכאן קצרה הדרך למלחמת המהאבהארטה שנועדה להשיב את הסדר הנ"ל על כנו.

מה אין כאן? היצירה שופעת באלים, שדים, כלי נשק מאגיים, ארמונות, יערות וקרבות, חכמים, נבלים, גיבורים ומגוון של תורות פילוסופיות.

המהאבהארטה נחשבת לתמצית ההינדואיזם, במיוחד הספר המפורסם בתוכה הנקרא הבהגווד-גיטא. היא כוללת את התורות שהנצו בעמק האינדוס , עוברת דרך העולם הוודי ששם דגש על הקרבת קורבנות ועל הריבוד המעמדי (קסטות) הידוע לשמצה של החברה ההודית, דרך עולם הטקסטים של האופנישדות שעוסק בנהייה אחר ה"עצמיות הטהורה" וממשיך לתורות שחרור נוספות כמו הבודהיזם, הג'ייניזם ותורת היוגה, בואכה דרך הבהקטי-יוגה המתמקדת בעבודת האל הפרסונלי - מסע של 3000 שנה ויותר. בנוסף, אנו מקבלים הצצה לעולם העתיק ההודי ולמנהגים אשר היו שגורים בו, כגון נישואי אישה אחת למספר רב של בעלים (דראופדי היא רעייתם המשותפת של חמשת בני פאנדו), הריבוד החברתי , משמעות הדהרמה – הסדר הקוסמי , אמונות ודתות.

רשיפורם קרישנסומי איאר נראינסומי, אשר קיצר את שמו לר"ק נראיין נחשב לאחד הסופרים המובילים של הודו בת זמננו. הוא כותב את ספריו באנגלית (תרגום הספר הנדון לעברית – דני רוה) ועיקר סיפוריו מתרחשים בעיר בדיונית בשם מלגודי, אשר היא פרי דמיונו ואולם מזכירה לקוראיו ההודיים את עיר מגוריהם.
כריכת הספר מאוירת ומתארת את ויאסה המעביר בעל פה את סיפור העלילה לגנשה, אל הפיל המעלה אותה על הכתב באמצעות החט שלו.

המהאבהארטה היא יצירה על סף אינסופית, עמוסה בסיפורי צד , המוני פרטים ושלל דמויות. לא ניתן להכניס את האפוס הזה, הארוך ביותר אשר יצרה האנושות ב 227 דפי הספר. ולפיכך התיאור הוא שוטף וכרונולוגי, אך גם קצר מאד ומקמץ בפרטים, כמעט טלגרפי - וזה חוזקו, עבור מי שמבקש להכיר את הסיפור מתחילתו ועד סופו, וחולשתו, עבור מי שמבקש להעמיק בפילוסופיה העומדת מאחוריו.
הבהגוד-גיטה אותו הזכרתי קודם לכן הוא טקסט אייקוני המתאר את שיחתו של גיבור הקרב - ארג'ונה, אחד האחים לבית פאנדו, עם הרכב שלו המתגלה כאל קרישנה, שהוא אוטר בעולם של האל וישנו. השיחה הפילוסופית ביניהם נחשבת לטקסט מהותי בעולם ההינדואי, וכאן מטבע הדברים, התיאור של השיחה הזו אורך פחות מעמוד.
הספר הזה עשוי להוות כניסה קלילה יחסית, לעולם המרתק של ספרות המופת של הודו הגדולה.

את צבע המים מצאתי ממש במקרה באחת הפעמים שנאלצתי להמתין יתר על המידה לרכבת. הוא בלט מאחד ממדפי מיזם הספרים של סיפור חוזר, רכבת ישראל וקבוצת "שכולו טוב" – ספריה בתחנה.
הספר הזה הוא בעיקר נוגע ללב. יותר מהכל.
הוא מתאר את מאבקה של אם יהודייה ולבנה לשרוד ולגדל את 12 ילדיה השחורים בשכונת עוני בקווינס בשנות הארבעים של המאה הקודמת. שורשיה של האם – רות, נעוצים בבית יהודי אורתודוקסי מפולין אשר שוכניו היגרו לארה"ב טרם המלחמה. גלגל החיים שלה הוא בלתי נתפס וכולל החלפה של זהויות מילדה יהודייה פולנית, לילדה יהודייה אמריקאית ומשם לאישה לבנה המתנהלת בעולם של שחורים לרבות נישואין לשני בני זוג שחורים בסביבה שאינה יכולה עדיין להכיל שונות שכזו. בהמשך, מעבר מיהדות לנצרות ולבסוף חזרה באופן מסוים לשורשים היהודיים.
האם עברה ילדות מאתגרת עם אמה החולה ואביה אשר היה רב, מה שלא הפריע לו להטריד את בתו מינית, להתנהל בגסות כלפי אמה הנכה ולהיות איש עסקים מצליח תוך ניצול האוכלוסייה השחורה אותה שרת בחנות המכולת שלו.

ברגישות אך עם דיוק עד כאב בפרטים, פורס לפנינו ג'יימס מקברייד ( James McBride ) השמיני מתוך שנים עשר הילדים, את סיפורם של אימו ושלו תוך שהוא עובר על פני כחצי מאה ויותר בנקודות שונות בזמן. הנחת המוצא לאורכו של הספר הוא חוסר רצונה של רות לשתף אותו בעברה, אותו הייתה מעדיפה להשאיר מאחורי סורג ובריח.
המסר העיקרי בעלילה הוא בראש ובראשונה של אהבת אם, אישה אשר מוצאת עצמה במציאות בלתי אפשרית הדוחפת אותה להילחם כלביאה על ילדיה ועל שימור משפחתה כיחידה אחת אורגנית. מסתבר כי איננה מצליחה בכך תמיד והמאבק הזה יונק ממנה ברציפות את כח החיים.

בנוסף, אנו מקבלים הצצה הגונה למארג היחסים של שחורים לבנים, יהודים ונוצרים, גברים ונשים, במקומות שונים בארה"ב של חצי המאה הקודמת. סיפורו האישי של מקברייד עובר במחוזות ילדותו הטבולים בעוני, פשיעה , מלחמת קיום שהוא ואחיו צריכים לעבור על בסיס יומי עד אשר הם מצליחים לעזוב את משפחתם הגרעינית לחיים עצמאיים בעלי הצלחות בקריירה ובאקדמיה. מקברייד עצמו הצליח מאד בחייו כסופר, עיתונאי ומוסיקאי – הצלחות אשר לא מעט מהן הוא זוקף לזכותה של אימו ולדבקותה לדחוף אותו ואת אחיו קדימה.

הספר עוסק בזהויות , תוך העלאת התובנה כי זהות איננה גזירת גורל. כפי שלאלוהים אין צבע, או יותר נכון שצבעו הוא כצבע המים, כך גם בני האדם, ביכולתם להשתחרר מכל זהות לכאורה מולדת של צבע או דת בכח האהבה, המשפחה, מערכות היחסים בחייהם והבחירות שהם עושים.

סגנון הכתיבה יוצר הזדהות של הקורא עם הדמויות המרכזיות ומכיוון שכך, אירועי חייהם המהולים בלא מעט עצב משתקפים בסופו של דבר לכל אורכו. לכאורה, הסוף אופטימי ובמבחן התוצאה העמידה רות שושלת לתפארת, אולם המחירים הם כבדים מנשוא.

הפרקים עשויים שתי וערב בהיבט הקפיצות בין זוויות המבט של האם ושל מקברייד, מה שיוצר אתגר מסוים ביכולת לעקוב בצורה נוחה אחר ציר הזמן של העלילה.

בדף הפתיחה של הספר, כתוב " הוקרתו של איש שחור לאימו הלבנה", ואולם זהו רק קצה הקרחון.
תרגום לעברית של זיוה יבין.

באחד הימים, בעת הליכה מכאן לשם ברחובות תל אביב, נתקלתי במקרה בחלון ראווה עמוס ספרים ישנים. נכנסתי פנימה והתגלה בפני מאגר של ספרים ותיקים, ממש אוצר בלום, ואיש שיחה נעים הספון לצד הקירות עמוסי המדפים בחלקה הפנימי של החנות.

הסתבר כי יד המקרה הטובה הובילה אותי לקדמת עדן, חנות ספרים ישנים ברחוב אלנבי , וכך הכרתי את קובי קמין, בעל החנות העוסק בספרים ואיסופם ובספרות על גווניה השונים מעל ארבעה עשורים.
השיחה המעניינת על ספרים ובכלל הובילה אותי לביקורים חוזרים בחנות כאשר אני מתכנן יותר ויותר איך לשלב את המקום בסדר יומי באזור.
קובי הוא איש אשכולות אשר רמת ידיעותיו על ספרים מעוררת השתאות וסופר בזכות עצמו. הוא כותב בעיקר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, ואולם מבין הספרים שלקחתי עימי מהחנות, הראשון שקראתי מפרי עטו הוא "סיפורים מקדמת עדן" אשר משרטט אפיזודות שהתרחשו בחנות על גלגוליה השונים ובסביבתה, תוך שהוא שופך אור גם על תחנות עיקריות בחייו של קובי אשר אף הן מן הסתם, קשורות להוויית הספרים והמסחר בהם.

את הספר הזה השתדלתי שלא לסיים מהר מדי. הוא בנוי כך שכל פרק עומד בפני עצמו ומתאר סיטואציה אשר התרחשה בחנות או מההיסטוריה הפרטית של קובי, כפי שהוא מעיד על כך בעצמו על גב הכריכה. ניצול זמן הסגרים שבתקופת הקורונה אפשר לו לאסוף זיכרונות ואירועים אשר יחד יוצרים פסיפס מגוון, משעשע, טבול בהומור עצמי של אירועים אשר חווה בחנות, מול לקוחות, ספקים, עוברי אורח, בעלי העסקים בסביבת החנות , עובדים בחנות וכך הלאה.
מדובר ביותר מהצצה מזדמנת להווייתה של חנות ספרים ישנים/משומשים. העניין אינו רק המסחר עצמו או נדירותם של הספרים כי אם עצם היותה לאורך השנים מקום מפגש, מרכז תרבות, ואבן שואבת ליצירתיות.

הכתיבה השוטפת הופכת את הקוראים לשותפים פעילים בעלילה ולא פעם מצאתי עצמי צוחק בקול רם בעודי מדמיין את הסיטואציה המתוארת. מסתבר לאור המתואר בסיפורים הקצרים, כי עבודת איסוף הספרים מספריות ותיקות, מעזבונות, מאנשים אשר החליטו לצמצם את ספרייתם הפרטית וכיוצא בזה, היא אומנות בפני עצמה אשר לא ניתן להצליח בה, קל וחומר לאורך שנים, ללא אהבה עמוקה לתחום, כזו אשר מתדלקת תדיר את העשייה בהתמדה, חדוות יצירה ונחישות. בין פרקי הספר משתקפים מדפי החנות וחלון הראווה שלה יחד עם התהליך הרציף והבלתי נגמר של טיוב האוסף המוצע לצרכנים.
זווית נוספת אליה אנו נחשפים היא לקוחות החנות עצמם, או ליתר דיוק טיבו של הקהל השזור בסיפורים אשר התרחשו לאורך השנים. הללו יכולים להיות אנשי ספר, סופרים צעירים או מוציאים לאור, אולם מאידך הם יכולים להיות מבקרים מזדמנים מכל רחבי הישראליות של העשורים האחרונים , וכל אחד מהם הוא מושא לסיפור ועלילה אשר מתפתחת בזכות עצמה.

הנאה צרופה שאכן יש לממש עם וופל ותה לימון.