"כי דבר שאדם אומר כהלכה
עובר מפה לפה בקול אלמוות
ועל פני הארץ המעניקה כל פרי
ומעבר למרחבי הים
זוהר מעשים מופתיים אינו כבה לעד"
פינדרוס נחשב אחד מ"תשעת המשוררים הקאנוניים" של יוון העתיקה. "תשעת המשוררים" הם סוג של העילית של העילית על פי קובעי הבון - טון של העולם ההלניסטי, הלא הם המשכילים של ספריית אלכסנדריה, כמה מאות שנים אחריהם.
למה הדבר דומה? ליחס לבטהובן, באך, מוצרט וכו' בימינו, או לביטלס, לבוב דילן ולביץ' בויז.
לצערנו הרב מבין תשעת המשוררים הקאנוניים יש מי ששפר עליהם מזלם ויצירות שלמות שלהם נשתמרו, ויש מי שלא זכו באותו הלוטו ההיסטורי וכל מה שנותר לנו ממאות שיריהם הוא מאות שורות בודדות, קרועות וחסרות הקשר.
פינדרוס הוא המשורר שמזלו הכי שפר עליו. הוא המשורר היחיד מתשעת הקאנוניים שיש בידינו ספר שלם שהמשכילים באלכסנדריה ערכו משיריו. היו לפינדרוס עוד ספרים, שאיגדו שירים בעוד 8 סוגות אחרות(!) שהוא חיבר, אבל מה ששרד זה הספר שאיגד את מזמורי הניצחון שלו.
ובכן, מה הם מזמורי ניצחון?
זו סוגה שירית שהייתה פופולרית ביוון העתיקה לבערך שני דורות לפני שהיא נכחדה, והקונספט הוא כזה:
ספורטאי (או ספונסר עשיר של ספורטאי) מנצח באחת מארבעת התחרויות הגדולות של יוון: האולימפיאדה, המשחקים הפיתיים, המשחקים הנמאיים והמשחקים האיסתמיים. הוא רוצה לפרסם את הניצחון שלו ולרשום אותו בדברי הימים, אז הוא הולך למשורר ומשלם לו כדי שיכתוב מזמור שחוגג את הניצחון הספורטיבי ויהלל את הספורטאי.
זה מה שנשמר לנו שלם לחלוטין מפינדרוס, שכתב כאמור גם בכל שאר הסוגות של ימיו.
45 מזמורים, באורך משתנה. הארוך ביותר באורך כמעט 300 שורות, הקצר ביותר באורך של 12, אבל הרוב באורך ממוצע של 100~ שורות.
המבנה של רוב המזמורים יחסית דומה, והולך בערך ככה:
בפתיחה פינדרוס מציג את הפטרון שלו, אח"כ הוא עובר לספר בקצרה מיתוס אחד או שניים, ולבסוף הוא חוזר לפטרון שלו.
המזמור הארוך ביותר הוא מספר בקצרה את סיפור הארגונאוטים, שקיבל שירות אפיות באורך אלפי שורות (אחת מהן, "הארגונאוטיקה לאפולוניוס, מהתקופה ההלניסטית, אף תורגמה לעברית ואני ממליץ עליה.) ובתור חובב גדול של מיתוס הארגונאוטים ומדיאה, נהניתי מהשיר הזה. פינדרוס מצליח לא רע לדחוס סיפור כזה עמוס לתוך מסגרת כה קצרה.
בכלל, פינדרוס משורר מאוד מיומן ומקצועי. הוא מצליח להציג מיתוסים ולעבור באופן יחסית חלק אל המיתוסים ומהם, כשבמסגרת הפטרון, וזה כשהרבה פעמים הקשר הנושאי הוא די צולע (אה, הפטרון מגיע מאזור מסוים? אז בוא נספר על הגיבורים מהאזור הזה.) אבל הטכניקה של פינדרוס לא גורמת לשירה להרגיש כמו קטעים דבוקים בגסות, למרות שתכלס היא קטעים דבוקים, כשחושבים על זה בדיעבד.
האמת שזה הדבר העיקרי שמבאס אותי בספר הזה: השירה הזו היא יותר נוסחה טקסית מאשר עבודת אמנות שמביעה את האינדיבידואליות של פינדרוס (כפי שעשו המשוררים הליריים שפעלו לפניו, למשל סאפפו), או רעיונות מורכבים (כפי שעשו המחזאים הראשונים, שנים בודדות לאחר זמנו של פינדרוס).
לא, במקום, הרעיון של 45 השירים הוא ברובו אותו הרעיון, הסיפור של המיתוסים הוא תקצירי מטבע הפורמט, ואם אנחנו מדברים על רעיונות מורכבים, אז לחלוטין יש אחד, והוא מעניין, אבל הוא חוזר על עצמו באותו האופן בעשרות מזמורים כאן.
מהו הרעיון? אתן לפינדרוס לנסח את זה:
"אכן, לבני התמותה לא נהיר כלל
גבולו של המוות,
ואם לא אם נסיים את היום, בן השמש,
בשלווה כשאשרנו בלי פגם.
לחלופין זרמי סיפוק ומצוקה
באים מפעם לפעם על בני האדם.
כך המוירה, המקיימת את מנת הברכה
שירשו מאבותיהם, ואת אשרם,
מתת האלים, הוסיפה להם אף אומללות,
שגם היא נגזר שתפוג יום אחד."
האולימפית השנייה, 31 - 37)
"ואילו זה הזוכה בהצלחה חדשה,
מרוב זוהר נמלא תקווה,
מרחף על כנפי השגיו האמיצים,
ושואף למה שנעלה מעושר.
אך עונג בני האדם מלבלב
לרגע, וכהרף עין צונח לארץ
בטלטלה של שיפוט מנגד.
יצורים בני חלוף! מהו איש? ומה אין הוא?
חלום של צל הוא אדם."
(הפיתית השמינית, 89 - 96)
"ומאחר שחלקם לא מועט
בשמחות יוון,
אל יקנאו האלים
ויביאו עליהם תהפוכות.
אל יתרעם לב האל,
אך בעיני הנבונים מבורך
וראוי שישירו עליו הוא האיש
שמכריע בידיו או בסגולות רגליו
וזוכה בפרסים הדולים
באומץ ובעצמה,
ובעודנו חי הוא רואה
את בנו הצעיר נעטר
כיאה בזרי פיתו.
עד שמי הארד הוא לא יטפס,
אך ביחס למיני התהילה שמשיגים אנו, בני החלוף,
הוא מרחיק עד לקצה המסע.
הן לא כיוצא בספינות ולא ברגליך
היית מצליח למצוא
את הנתיב המופלא
אל חגיגות ההיפרבוראים."
(הפיתית העשירית, 19 - 30)
זה דבר די מפתיע בתחילת הקריאה, שפינדרוס מביא שוב ושוב במזמורי שבח והלל את האזהרות הללו בדבר אפסות האדם וזמניות האושר. תחשבו על איזה המנון של קבוצת ספורט היום שיכלול בתוכו רעיונות כאלו, זה יהיה די מוזר, הא?
אני אוהב את זה, את הענווה וההבנה שיש בשירים האלו, שמצד אחד מקרקעת, אבל מצד שני לא נראה שממש פוגעת בשמחה ובמשמעות ההישג, אלא אפילו מעצימה את המשמעות שלו, בתור השיא האפשרי לבן אנוש.
ובכל זאת, למרות מה שאמרתי קודם על ה"תפירה" הטובה של המיתוסים לתוך השירה, לפעמים פינדרוס כן עובר מתקציר של מיתוס אחד לתקציר של מיתוס שני ואז אפילו שלישי באותו המזמור (באורך ממוצע של 100 שורות, כן?) וזה לדחוס כל כך הרבה לתוך טקסט קצר באופן יחסי שזה מרגיש מבולגן ובבחינת "תפסת מרובה - לא תפסת".
פינדרוס עצמו אפילו מכיר בכך בכמה מזמורים:
"עצור במשוט, ומירכתיים
חיש קבע בקרקע את העוגן
כְּבַלָּם מול הצוק המשונן,
כי המנון השבח הנפלא
חש כדבורה מנושא לנושא"
(הפיתית העשירית, 51 - 54)
"האפשר, הו ידידיי, שהתבלבלתי
בדרכי הישרה עד כה שהתפצלה
כאשר הגעתי לצומת?
או שאיזו רוח טלטלה אותי
מנתיבי כספינה בים?
מוזה, זה תפקידך, מאחר
שהשכרת את קולך תמורת כסף,
להקפיצו מעניין לעניין."
(הפיתית האחת עשרה, 37 - 44)
האמת היא שהמזמורים שהכי עניינו אותי כאן היו המזמורים לכבוד התחרויות האיסתמיות, שהן התחרויות הכי פחות "נחשבות" בין ארבעת התחרויות הגדולות.
באולימפיות פינדרוס לרוב נשכר על ידי מלכים ואצילים גדולים ופיאר בהתאם, אבל באיסתמיות הוא נשכר יותר על ידי אנשים מסטטוס נמוך יותר, והוא פחות מביא מיתוסים רבים, די מקצר בכתיבה שלו, ובשני המזמורים האחרונים באוסף הוא גם מתייחס לנסיבות שהן כל כך רלוונטיות עבורי כקורא ישראלי מודרני: נפילה בקרב של דוד של זוכה בתחרות, ובד בבד הרצון לחגוג את הניצחון, וחגיגת זכייה בתחרות לאחר המלחמות היווניות - פרסיות העקובות מדם, בהן עירו של המשורר צידדה בפרסים תחילה וספגה הרבה אבידות.
יוצאים לו שם קטעים די יפים. תראו את ההספד לחיל הנופל:
"אך הכבוד הוא הפרס האצור לאמיצים.
יידע בבירור כל מי שבענן הקרב
הודף מארצו היקרה את ברד הדמים
ונושא כליון אל שורות האויב -
שהוא מרומם לשיאה את תהילת בני עירו
בהיותו בחיים ולאחר המוות.
וכך גם אתה, בן דיודוטוס,
כשהלכת בעקבות מלאגרוס הלוחם
ובעקבות הקטור ואמפיאראוס,
נפחת את נשמת עלומייך במלוא פריחתם
בין לוחמי החזית שבה האמיצים
עמדו באלימות הקרב בשארית תקוותיהם.
נשאתי צער שאין לבטאו. אך עתה
מטלטל הארץ המציא לי רוגע
לאחר הסופה. אענוד זרים לשערי ואשיר.
אל תתערב לרעה קנאת בני האלמוות,
כי אוחז בעונג שבא יומיום
אצעד שליו אל הזקנה ואל מכסת חיי
שנגזרה. הרי כולנו נמות,
אל לכל אחד גורלו. אם איש מסתכל הרחק,
אף על פי כן הוא קטן מכדי להגיע
אל רצפת הארד במשכן האלים.
ואכן, פגסוס המכונף השליך
את אדונו בלרופון שהשתוקק
להיכנס אל מעונות השמיים
ואל חברת זאוס.
סוף מר ביותר צפוי
למתק שמחה שאינה כדין."
(האיסתמית השביעית, 26 - 51)
והנה פינדרוס על חגיגה לאחר ההרסנות של המלחמות הפרסיות - יווניות:
"גם אני, אף שלבי עוד אבל,
נדרש לזמן את המוזה הזהובה.
נפטרנו מצער גדול,
ואל נצנח למחסור בְּזֵרִים,
גם חדל לטפח את צרותייך.
נניח לתלאות המביכות,
ונשמיע לאזרחים שיר מתוק
ואפילו לאחר עמל רב.
משום שאחד האלים
הסיר את אבן טנטלוס
התלויה מעל לראשינו.
זה יֶגַע לא נסבל שהעיק על יוון.
ואני, לאחר שפגה האימה
לא אשקע עוד בדאגות;
מוטב תמיד להסתכל בכל מה
שקרוב לרגלינו, כי מעל האדם
תלוי זמן מתעתע
שמפתל את נתיב החיים. אך גם לכך
יש מרפא לאנשים, אם בידם החירות."
(האיסמית השמינית, 6 - 16)
אם כבר הזכרתי קודם את העובדה שפינדרוס מחבר כאן שירים ליוונים בעלי סטטוס גבוה - כולל מספר מלכים - אז כדאי שאציין משהו שעניין אותי בקריאה כאן: פינדרוס הוא משורר אריסטוקרטי למהדרין, שמדגיש שוב ושוב את חשיבות הייחוסין של אדם ליכולותיו, ומזלזל ביכולת להגיע להישגים מתוך למידה בהשוואה להישגים שלטעמו מגיעים מהעליונות המובנית בייחוס משפחתי גבוהה.
זו רוח שאולי נשמעת לקורא שפחות בקיא בעת העתיקה ביוון כהגיונית להיסטוריה, אבל האמת היא שתקופתו של פינדרוס היא גם תקופת הדמוקרטיה האתונאית, מרידות בפרסים, ומוביליות חברתית באמצעות הקמת קולוניות יווניות בכל הים התיכון, אז אין ספק שזו הייתה תפיסה מאוד חשובה ביוון העתיקה, אבל לא התפיסה היחידה. אולי אפילו בעצם האזכורים של פינדרוס לעליונות הייחוס על הכישורים יש הד לעובדה שהוא נאלץ להיאבק בתפיסה נגדית ולטעון בזכות תפיסתו.
אז, לסיום, החוויה שלי מהספר הזה די מעורבת:
לא אשקר, היו מזמורים שקראתי בשעמום יחסי, היו כאלו שאהבתי הרבה יותר, ובאופן כללי אני מניח שזה ספר שירים נחמד למי שכמוני מאוד אוהב את יוון העתיקה וקרא כבר את הומרוס, הסיודוס וכו' ומבין את המשמעות ההיסטורית של פינדרוס, אבל לא הייתי ממליץ על זה לקורא הממוצע שאינו מושקע בנישה הזו.
"ואולם הזוהר הקדום נרדם,
ובני התמותה אינם זוכרים מאומה
ממה שאינו מתנשא אל פרחי השירה,
רתום לפלגי פיוט מהוללים."
(האיסתמית השביעית, 16 - 19)











