• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
4321

4321

מאת פול אוסטר

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
4321

4321

מאת פול אוסטר

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2019
סדרה:ספריה לעם #778
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רוני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“לא קל - פיזית - להחזיק ספר בן כמעט 900 עמודים. אבל כשזה ספר של פול אוסטר שווה בהחלט לנסות. שמחתי שה”

6/11
ביקורות על 4321
הבאה
מתנאל אזולאי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 חודשים•3 דקות קריאה

בעולם מקביל סבתא שלי עוזבת את העיירה שלה על גבול פולין רוסיה, אבל לא מגיעה לארץ אלא לארצות הברית. בעולם מקביל במקום להיוולד להורים ילידי הארץ אני נולדת במקום כלשהו על יבשת אמריקה - ניו ג'רזי לדוגמה, אם סתם ניקח מקום אקראי. גדלה בתור יהודייה אמריקאית דוברת אנגלית עם כמות כזו או אחרת של יידישקייט. ביקום מקביל פול אוסטר הוא הורה שלי. אפילו מועד הלידה שלו ושל אמא שלי לא מאוד רחוק. יקומים מקבילים, מציאות חלופית, דלתות מסתובבות, זה דבר שתופס את המחשבות של הרבה אנשים. כל מקום שבו יש צומת החלטה הראש ממשיך ומחשב את השביל שבו לא הלכנו עם מחשבות של מה היה אילו. הדעת נותן שזה גם התמריץ של הרבה כותבים, לבנות את הסיפורים של השבילים החלופיים האלה ולייצר את קווי המחשבה גם עבור אחרים.

אז הספר הזה הוא ספר היקומים החלופיים, וכדרכו של פול אוסטר הוא עושה את זה באקסטרים. אפשר לראות את האקסטרימיות כבר מהעובי הלא אופייני של הספר. אמרתי פעם* שאורך סביר לרומן בעברית שאינו אפוס רב דורי ושאינו ספר פנטזיה הוא בין שלוש מאות וחמישים לחמש מאות עמודים, וכך עמוד מעבר לעמוד 500 צריך הצדקה ממש טובה. ובכן, כאן יש כמעט תשע מאות עמודים, ואילו רוב הספרים של פול אוסטר קצרים ורזים בהרבה.

מעשה באחד, צ'רלס פרגוסון שנולד כילד יחיד בניו ג'רזי לסטנלי ורוז פרגוסון ביום כלשהו בשנת 1947, בומר במובן המקורי של המושג, אחד שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, גדל תחת הידיעה של פצצה אטומית, התבגר בצל המלחמה הקרה ומלחמות וייטנם וקוריאה, התאהב באיימי שניידרמן והפך להיות כותב. אמרתי "אחד" ובזה אני מטעה את הציבור משום שלא מדובר באחד אלא בארבעה עותקים של אותו אחד. וזו ההצדקה לכאורה לעובי של הספר, זה לא רומן אלא ארבעה רומנים שכתובים ומסורגים זה בזה. בכל אחד מהם נשארה אותה נקודת פתיחה של הסיפור, כולל אופי בסיסי של הגיבור, אבל החלטות שלו ונסיבות חיים משתנות ומשנות את העלילה. וזו הסיבה גם לשם המוזר של הספר. יש לנו את פרגוסון 1, פרגוסון 2, פרגוסון 3, ופרגוסון 4, והפרקים בחייהם נכתבים לסירוגין, על פי תקופות. שזה נחמד כי יש השוואה, אבל גם מעייף כי העלילות הולכות ומתרחקות ואז צריך להחזיק בראש או לדפדף אחורה כדי לזכור מה בדיוק קרה. אחד מתייתם מאביו וחי עם אמא שלו, אצל השני ההורים מתגרשים ואילו אצל שלישי הם חיים באושר. חלק עוברים דירה לכאן ולכאן, חלק מסתדרים בלימודים, חלק פחות, כולם חובבים ספורט, ואיכשהו כמו שכתבתי קודם הם מתאהבים בגירסאות שונות של אותה איימי שניידרמן.

יותר מכל דבר אחר הספר הזה הזכיר לי את "חיים ועוד חיים" אלא ששם יש קשר בין דמות ובין זו שבאה אחריה ויש איזה שהוא זיכרון מעומעם של החיים הקודמים ושל הצורך להימנע מסכנה פוטנציאלית או אסון, וכאן אין קשר בין הספרים השונים מלבד זה שמדובר באותו האדם. אמנם אני קוראת כל מה שיוצא מתחת עטו של פול אוסטר, גם אם זו רשימת קניות, אבל הספר הזה יצא קצת מעייף, בעיקר אחרי שקראתי את מן היד אל הפה וספרים סמי אוטוביוגרפיים אחרים שלו. בשלב כלשהו נתפסתי לקו עלילה 4 שהוא הקרוב ביותר לסיפור של אוסטר עצמו וגם כתוב בצורה המעניינת ביותר**.

חוץ מהסיפור עצמו והכתיבה האוסטרית הידועה לא ראיתי כאן תובנות מרחיקות לכת. יותר ויותר נראה שהכותב התאהב ברעיון של עצמו אבל לא טרח לחקור אותו לעומק מספיק.

*יותר מפעם. למעשה הרבה פעמים
** אחר כך חזרתי והשלמתי את שאר החלקים, לכל מי שדואג שאני כותבת על ספר שקראתי רק בצורה חלקית.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של StarLord
StarLord
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של קרן
קרן
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של מורי
מורי
תמונה של rea
rea
9קוראים|גיל ממוצע56|22%נשים

על המבקרת

תמונה של נצחיה

נצחיה

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
1,127 ביקורות•25 נבחרות•14,898 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נצחיה
נצחיה
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,127
ביקורות נבחרות25
לייקים שקיבלה14,898
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת466ספרות מקורית194מתח ריגול והרפתקאות162

דיון על הביקורת

9 תגובות
שין שין
שין שין•לפני 3 חודשים

נשמע מתיש. אוותר.

1 תגובה
נצחיה
נצחיה•לפני 3 חודשים•

כן, זה יוצא תוצאה מייגעת למדי

strnbrg59
strnbrg59•לפני 3 חודשים

ביקורת לעילא.

מעניין שאוסטר גדל (כך על פי וויקיפדיה) באותה עיירה כמו פיליפ רות. מעניין גם שאוסטר מפורסם מאד בארץ — תורגמו לעברית הרבה מיצירותיו — בעוד שבארה"ב הוא רחוק מלהיות להיט ספרותי, אפילו לא במרחב של סופרים יהודים-אמריקנים. וודאי רחוק מאד ממעמדו של פיליפ רות. עובדה שאני לא שמעתי עליו עד שהגעתי לארץ, ועדיין עד היום חשבתי שהוא איזה יהודי גרמני מדורו של שטפן זווייג.
2 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 3 חודשים•

באמת מעניין. אולי הוא נוגע יותר לחוויה הישראלית

ויש גם את ההקשר הישראלי: האישי - הוא מאוד הושפע ממלחמת ששת הימים. והמשפחתי - יש לו קרוב משפחה שהיה ראש עיריית ירושלים. ותודה!
1 תגובה
strnbrg59
strnbrg59•לפני 3 חודשים•

הורדתי מאמאזון את הדגימה-החינמית של

הספר הזה, ובעקבות זאת יש לי סברה לגבי זה שאוסטר יותר נחשב בישראל מאשר במכורתו: האנגלית שלו לא משהו. כמו סופר חובבן, הוא משתמש בביטוים נדושים ("קלישאות"), ובכלל חסר בסיגנון שלו הניצוץ והמקוריות שמאפיינים סופר טוב. כנראה היה לו מזל בישראל וזכה למתרגם טוב.
עמיחי
עמיחי•לפני 3 חודשים•

קראתי שבעה-שמונה ספרים של אוסטר, ובעיניי מוצדק לא לראות בו סופר משמעותי

ספריו אינם אלא בידור אינטליגנטי ומושך לקריאה. מעבר לזה, אין בו ערך מוסף של ממש. הוא לא משקף דילמות אותנטיות של דורו וכו'. המרחק בינו לבין ברנרד מלמוד או פיליפ רות גדול מאד.
1 תגובה
נצחיה
נצחיה•לפני 3 חודשים•

לא הבנתי מה צריך יותר מבידור אינטיליגנטי ומושך לקריאה

1 תגובה
עמיחי
עמיחי•לפני 3 חודשים•

סבבה לגמרי, אבל הסיווג המקובל של אוסטר כסופר למתקדמים - שגוי

1 תגובה
נצחיה
נצחיה•לפני 3 חודשים•

זה ממש לא אכפת לי.

כי מי זה "מתקדמים"? פרנזן? ספרן פויר? פיליפ רות? תודה רבה באמת.
9 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נצחיה

היא לא שם

היא לא שם

טמזין גריי

גורי אדם הם כנראה היצורים הכי שבריריים בטבע. אצל רוב החיות גם אם הגורים תלויים בהוריהם תקופה מסוימת, הרי שזו תקופה קצרה, כמה שבועות או כמה חודשים לכל היותר. לעומת זאת אצל האדם מדובר בתקופה בת כמה שנים. כדי לשרוד ילד זקוק למבוגר, או כמה מבוגרים אחראים, ויש יאמרו אפילו לכפר שלם. ועם זאת, על אף שהמצב מוכר וידוע, עדיין כותבי ספרים וקוראי ספרים נשאבים כל הזמן למלכודת "שכחו אותי בבית". בין אם זה הילדה שנשארה לבדה, שירת סרטני הנהר, ספר הג'ונגל, בילבי בת גרב או האי ברחוב הציפורים - המחשבה על ילד שנשאר לבד או כמעט לבד מרתקת אנשים. איך הוא יסתדר? או איך היא תסתדר, אם תרצו. האם יהיה להם טוב? האם יהיה להם אוכל? האם יצליחו לא להרוג את עצמם? וכמה זמן? שעות? ימים? שבועות? הרבה שאלות מסקרנות.

ג'ונה אמבוובה הוא ילד לונדוני בן תשע. והוא נשאר לבד. טוב, לא ממש לבד, כי יש את אחיו רפאל בן החמש. יש גם שכנים, ובית ספר, ויש גם סבתא, אבל היא כל כך גרועה שקוראים לה סבתא סיוט. ג'ונה גר בשכונת עוני בדרום לונדון. אמא שלו לוסי, או מאיו, היא ילידת זמביה והיא גרה איתם. אבא שלו רולנד לא גר איתם כי הוא נמצא בכלא. וכך הם גרים באושר ובעוני, עד שיום אחד ג'ונה קם ואמא שלו לא בבית. היא לא השאירה הודעה, כל הנעליים שלה נשארו בבית, וגם הטלפון והיומן. וג'ונה מוצא עוד חפצים חשודים כמו יין ומקלון לבן.

במשך ארבעה ימים ג'ונה מנסה לעבור מתחת לראדר בלי שבית הספר או רשויות אחרות יגלו שהוא לבד ויעבירו אותו אל סבתא סיוט. הוא גם מנסה לשמור על אחיו הקטן, להצליח להשיג לשניהם אוכל, להבין מה קרה לאמא שלו ולאן היא נעלמה, ולהיות ההורה האחראי של רפאל, כולל להיות הצופה בראפ שלו ביום כשרונות בבית הספר של שניהם. תוך כדי כך עולות הרבה שאלות על השכונה, על השכנים, על בית הספר. למה אנשים לא שמים לב, ואלה ששמים לב, למה הם לא מתערבים, ואלה שמתערבים למה זה לא בדרך שעוזרת, ולמה דורה שהיתה חברה כל כך טובה של לוסי מתעלמת ממנה. בשורה התחתונה ג'ונה נשאר לגדל את עצמו לפחות בארבעה ימים האלה ובדרך שמצלקת אותו במלוא מובן המילה.

לכתיבה מנקודת מבט של ילד יש הרבה חסרונות. כל מי שכתב היה פעם ילד, אבל רובנו לא זוכרים מאוד טוב את התקופה הזאת בלי שיש בה את הראייה הרטרוספקטיבית של האדם המבוגר שהפכנו להיות. את רוב החסרונות אפשר לתמצת הצורה הבאה: אם זה אותנטי אז זה כנראה לא יהיה מאוד מעניין, ואם זה כתוב מעניין אז כנראה שהאותנטיות תיפגע. יש בספר הזה עוד חסרונות מלבד המתח של עניין ואתנטיות. למשל הוא מודפס במספר גופנים שונים, חלקם ממש בלתי קריאים. זה ממש מנהג מגונה של הוצאות לאור והגיע הזמן שנכחיד אותו. אנחנו נדע שמדובר במכתב גם אם הוא יהיה מודפס בגופן של גוף הספר, שומעים?

ועם כל זאת הספר נוגע ללב, יש בו משהו מאוד אמיתי על אף העלילה המופרכת והקול הילדי. אני כנראה לא אזכור אותו בעוד שתי דקות ואין בו מסר מאוד עמוק, אבל בזמן הקריאה עצמה נהניתי.

אתמול•נצחיה
וזאת האמת על האהבה

וזאת האמת על האהבה

ג'וזפין הארט

נער מסתיר את פציעתו האיומה מעיני אמו; בעל מאמין שאהבתו תוכל להקים לחיים חדשים את אשתו הלומת הצער; צעירה משעה את חייה עד שמשפחתה תיחלץ מתהומות הכאב המעוור; גבר נכנע לָאין-אונים של אהבה כפייתית. ג'וזפין הארט מגוללת את סיפורה של משפחה אירית, שמעדיפה להישאר במקום שבו שכלה את אהוביה, ואת סיפורו של נוכרי מגרמניה, שנמלט מהמקום שבו שָכל הוא את אהוביו. וזאת האמת על האהבה הוא סיפור מופלא על אהבה – לזולת, למשפחה, למולדת - ועל הישרדות.

עד כאן הציטוט מהכריכה האחורית. אפשר להבין מכאן שיש כאן עלילה, ואפילו כמה עלילות שמסובכות יחד. ועל פניו יש. אנחנו באירלנד, כנראה בשנות השישים של המאה העשרים. טום אוריילי חווה טרגדיה נוראה, הבן שלו, כנראה מתבגר, כנראה בן ש6 או 17, נפצע בתאונה במעבדת הכימיה שלו, מאבד יד ורגל ואז מת מאיבוד דם. משפחת אוריילי מתפרקת לחלוטין כי רק שנה לפני כן נפטרה להם בת. בבית נשארים טום, אשתו סיסי שמאבדת לחלוטין כל רצון לחיות ושוקעת בתהומות דיכאון ויאוש, הבת אוליביה, שהיתה גם חברה טובה של הילד שנהרג, והבן דארה שלא כל כך ברור בספר מה העניין שלו. בעיירה נמצא גם גרמנית בשם תומס, זר ובעל דת שונה - הוא פרוטסטנטי, הם קתולים. יש לתומס שער בחצר ומשפחת אוריילי רוצה אותו לצורך הנצחה או אנדרטה לבן. לתומס יש גם סיפור מוזר, שלא הצלחתי לעקוב אחריו עד הסוף.

וזהו. זה כנראה סיכום של הכל, כי "סיפור מוזר שלא הצלחתי לעקוב אחריו" די מתאר את כל הספר הזה. הפרקים מסופרים בגוף ראשון, כל פעם של דמות אחרת, עם המון קרדיט שהמחברת נותנת לקורא שיידע לזהות מי הדובר בכל פרק, אבל בלי לתת הרבה קול ונפח לכל אחד מהדוברים, אז יש מאמץ די מורכב בתחילת כל פרק לזהות במי מדובר, ומתי, ומה החלק שלו בסיפור. קורים להם דברים, אבל לא הרבה, ומה שבעיקר חשוב זה אירלנד, התרבות באירלנד, מסורת באירלנד, ועוד. גם האנטישמיות מוזכרת - לא חשבתם שסתם זרקו שם גרמני והלכו.

למה קראתי עד הסוף? כי זה ספר לא עבה, הוא מהורהר בדרכו, אז אין הרבה קושי לקרוא אותו, אבל בעיקר כי חשבתי שמשהו לקראת הסוף יסביר לי על מה כל הספר הזה, אבל זה לא קרה. כך שמבחינתי זה סיפור על אהבה נכזבת.

לפני שבועיים•נצחיה
מיליי: מהפכה בהפתעה

מיליי: מהפכה בהפתעה

ניקולס מרקס

יש שני דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה:
א. הוא לא ביוגרפיה.
אני יודעת שהוא מסווג בקטיגורייה של ביוגרפיות, השם שלו הוא שם של אדם, תמונת הפנים של אותו אדם, או לפחות חלקה, נמצאת על הכריכה
ועדיין הוא לא ביוגרפייה.
ב. הוא הלחמה של שני ספרים שונים.
תמיד יש תהייה על חלוקת עבודה של כתיבת ספר כשחתומים עליו שני אנשים, מי אחראי למה בספר. אז בספר הזה אין שום תהייה כי הוא מחולק לשניים, וכל כותב כתב חצי. למעשה זה שני ספרים ששיתפו פעולה ונכרכו יחד, כנראה כדי להוציא כמות מילים ששווה לכרוך ולקרוא לה ספר ולא שתי חוברות דקות.

זה הספר השני שקראתי בשהות אצל הבת לי והוא בלי ספק החלק של בעלה בארון הספרים, אחד ששוקד על קריאת הספרים של הוצאות שיבולת וסלע מאיר, הוצאות שמקדמות אג'נדות ימין כלכלי בארץ.

על חביאר מיליי שמעתי לראשונה זמן קצר לפני שנבחר, כשאחי המקדם אג'נדות של כלכלה חופשית שיתף ברשתות החברתיות סרטון של אדם פרוע עם שיער פרוע בריאיון שקצת יצא משליטה ובו הוא עמד ליד לוח מחיק עם רשימה של משרדי ממשלה וסימן איקס על כמעט כל אחד ואחד מהם. זמן קצר לאחר מכן הוא נבחר לנשיאות ארגנטינה ואז כבר העלו עליו פרטים נוספים, בעיקר על הקשר שלו לישראל וליהדות, על רצונו המוזר להתגייר, ועל רפורמות מרחיקות לכת שהוא מוביל במדינה הגדולה ששוכנת באמריקה הדרומית.

כמו שכותרת המשנה של הספר אומרת, הבחירה שלו הגיעה בהפתעה. לא רק הפתעה למדינה קטנטונת במזרח התיכון, אלא הפתעה לכולם. ובזה עוסקת המחצית הראשונה של הספר. לקוראת כמוני שיודעת מעט מאוד על ארגנטינה, רק שהיה שם חואן פרון ושכתבו על אשתו אוויטה פרון מחזמר עם שיר קליט Dont cry for me Argentina, אז החצי הזה לא עוזר הרבה. אנשים שמכירים את הפוליטיקה הפנימית בארגנטינה ובמדינות דרום אמריקה בחמישים שנה האחרונות אולי יבינו אותו יותר. מה שחסר לי זה יותר פירוט. על האיש עצמו, מאיפה הוא בא ומה מוביל אותו בדרך, מעבר לרצון להיות כמו משה רבינו. אבל חסר גם פירוט על גלגולי הפוליטיקה הארגנטינאית וההקשרים. בקצרה, צריך מישהו מחוץ למדינה שיסביר יותר.

החלק השני עוסק במדיניות. כאן אני על אדמה יציבה יותר, היות ותיאוריות של ימין כלכלי זה בסיס מוכר לדיונים במשפחה שלי, והיות ואחי חיבר ספר פופולרי בנושא שנקרא "כסף של אחרים". חביאר מיליי הוא אנרכיסט, שזה דבר מוזר מאוד לומר על מישהו שהוא בפועל נשיא של מדינה. אבל על פי כותב הספר הוא מקדם אג'נדה שהיא יותר מיינסטרים ודוגל בהקטנת השירות הציבורי ובצמצום מעורבות המדינה לסוג של מינימום, על זה התמורה להגדלה של חופש הפרט לעשות כרצונו. על קצה המזלג מובאות עוד כמה עמדות שקצת קשה יותר לבלוע כמו יחס להפלות (אסור, למרות שברור שזו פגיעה בחופש האישה ההרה) ומבין השורות גם את היחס לסגרי הקורונה, אבל זו כנראה דעתו של הכותב ולא במפורש דעתו של מיליי.

בקצרה, נכון שמדובר בדמות מפתיעה שצצה פתאום בפוליטיקה ולכן כתיבה מהירה של ספר היתה נדרשת, אבל הספר הזה על שני חלקיו כמעט ולא נותן מענה לסקרנות של הישראלי המצוי, ויש כאן פער שעוד צריך למלא.

לפני 3 שבועות•נצחיה
האכזבות

האכזבות

עפר סקר

כמה סיבות יש לספר כדי להיכשל? הוא יכול להיות ספר ביכורים, לשים תמונת קלישאה עם שלוש מרילין מונרו על הכריכה, לצאת בהוצאה סתמית, לקבל עורך פופוליסט, ולכתוב תודות לדרור משעני. כל כך הרבה סיבות ליפול יש כאן, ולא.

הייתי השבת אצל הבת שלי, וזה ספר שהיא לקחה מהספרייה, יחד עם עוד חמישה ספרים אחרים, כולם חדשים, רובם קומדיות רומנטיות. וזה בלש, מה שנראה לי עדיף על רום-קום, ולכן למרות כל הנל התחלתי לקרוא, והופתעתי.

אנחנו בישראל עתידנית כלשהי, בשנה שלא נאמרת במפורש, אי שם בהמשך המאה העשרים ואחת. מציאות שבה המכוניות לא רק אוטונומיות אלא עם אישיות אמיתית, לאנשים יש אפשרות לבחור להוליד ילד עם מאגר גנים של אישיות היסטורית מפורסמת, ולכל אדם או מכונית יש חתימת מיקום מזוהה. בעולם הזה, שבו אין המון מה לעשות בתור בלש פרטי או בלש בכלל, לב בידרמן הוא בלש פרטי. גרוש עם ילד, בלי גרוש על הנשמה, בלי לקוחות ועם חוב של 6700 שקל לשווארמה, ושלל אקסיות ממורמרות.

ואז באה מירי, הלא היא מרילין מונרו השנייה, ומבקשת ממנו להציל אותה כי היא החשודה הראשית ברצח אבא שלה, היזם הראשי בתוכנית שיבוט הסלבריטאים, ומיליארדר בפני עצמו. לב, גם הוא שיבוט, יוצא לחיפושים ומוצא את עצמו בסבך מזימות אפל, הוא נבגד, ונפצע, ומתנקשים בחייו, אבל בסוף הוא מפענח את התעלומה ומוציא את הצדק לאור.

רעיון מבריק, ביצוע טוב, רוב הספר דיאלוגים ורובם נשמעים אמינים, כלומר אנשים באמת מדברים ככה. מתובל בקורט מחשבות על תורשה מול סביבה, והאם הכישרון הבסיסי מבטיח הצלחה בהכרח כשכולם מסביב מוכשרים באותה מידה, ועל הדפיקויות שבאות באותה חבילה עם היכולת. מהיר, קליל, קצר ועצבני, בדיוק מתאים לקריאת קיץ.

לפני 3 שבועות•נצחיה
זאבה שחורה

זאבה שחורה

חואן גומז-חורדו

ספר שני בסדרת מלכה אדומה, עם הצמד הבלתי אפשרי גון גוטיירז החמוד והשלומיאל לעיתים ואנטוניה סקוט האובדנית החכמה והבלתי נסבלת.

הייתם חושבים שג'ון ריצה כבר את עונשו על ניסיון ההפללה הכושל מהספר הראשון, זה שגרם לו להשעיה ולעבודה עם סקוט בתמורה להשתקת הנושא, אבל לא.

הוא כבר לא גר עם אמא שלו בבילבאו, הוא ילד גדול בן ארבעים ושלוש שעבר למדריד ועובד עם אנטוניה סקוט בצמד. סקוט עדיין חושבת כל יום על התאבדות, עדיין מאוהבת בבעלה שנתון בתרדמת, עדיין מדברת כל יום עם סבתא שלה בת המאה, ומסה לרקום קשרים מחודשים עם הבן שלה חורחה. זוג חוקרים לתפארת.

הפעם מספרים להם על התנקשות באוליגרך רוסי, חבר מאפיה שגר בספרד. לולה אשתו של המאפיונר ניצלה ממוות, אבל נפצעה, היא חולת סוכרת ובהיריון, ומשום מה לכולם חשוב למצוא אותה. גם למשטרה הרשמית, וגם למאפייה.

זו העלילה בעצם. אם בספר הראשון יש הומור טוב, בספר הזה כבר די נמאס ממנו. יש עלילה וקצב, ואיפיון הדמות של לולה הנרדפת שמספרת לילדה הפנימית שלה כל מיני סיפורים הוא טוב. עם זאת ריבוי הטוויסטים בעלילה גדול מאוד ועלי הוא הקשה להבין מה קורה, חוץ מזה שיש פיענוח ושהסוף מחייב לקרוא מיד ברצף את הספר השלישי בטרילוגיה. אולי היה כדאי מראש לא להתחיל.

לפני 4 שבועות•נצחיה
חוף המרגלים

חוף המרגלים

טס גריטסן

יום אחד יכתבו ספר בלשים שמתרחש במבנה שבו נמצאות מעבדות מחשבים בבניין מסחרי בקומה 1.5 בין באולינג ומכון כושר לחנות של ניצת הדובדבן, המעלית מקולקלת תיכנסו בחדר מדרגות מסביב. הסיפור הזה כותב את עצמו ממש, רק נותר להחליט האם מה שנמצא שם במבנה במיקום הזה הוא זו הגופה שנמצאה לאחר סיום אלים של החיים שלה, או המשרד של הבלש. ואולי לא זה ולא זה, אבל החיפושים מובילים את הבלש למיקום האומלל עם השלט בניצת הדובדבן שאומר לקהל הלקוחות שכבר נמאס להם לומר איפה זה ksp תלכו תמצאו בעצמכם מה לא ברור.

אבל בינתיים זה לא קורה, וביום של טמפרטורות נעימות מאוד בישראל וגל חום זוועתי ששוטף את אירופה, אפשר לקחת את הספר חוף המרגלים ולהגיע איתו אל מדינת מיין הקפואה, באמצע החורף. ג'ו תיבודו, בחורה חרוצה ושקדנית, כזו שנולדה בעיירה קטנה, התבגרה בה ועכשיו בגיל שלושים ושתיים היא השוטרת המקומית. ג'ו נקראת לאחת מהחוות בעיירה, ומגלה שם גופה. לתדהמתה התושבת בחווה, דודה מבוגרת שחיה בגפה ושמה מגי בירד, לא נבהלת ממראה הגופה, ולא זו בלבד אלא שהבית שלה מצויד במערכות אבטחה ומלצמות משוכללות, ויש לה גם חברים, כולם מבוגרים שהגיעו לא מזמן לגור במקום וקוראים לעצמם "מועדון קריאה", והם תוחבים את האף שלהם במהלך החקירה.

כמו שג'ו מנחשת, כל הגימלאים התמימים למראה האלה מסתירים סודות מהעבר, ורק הקורא מגלה שמגי היתה בעבר מרגלת, וכך גם החברים שלה. ככה היא הכירה אותם. הגופה בחצר האחורית של מגי ניא נקישות של העבר שמסרב למות על דלתה, והם שולחים אותה למסע פיזי ומנטלי אל אותם מאורעות העבר, כמה עשורים קודם לכן. נשמע מעניין, נכון? אז לא כל כך.

על אף שסיפור המסגרת מעניין, החלקים שהולכים אחורה אל העבר, וגם אלה שקושרים אותם להווה תפורים בגסות, קראתי את הספר בעצלתיים ומיקבלתי בינתיים הרבה אחרים יותר מעניינים רק כדי לראות מה קורה בסוף, אבל חייבת להגיד שהסוף לא כזה חשוב. מה שנשאר זה מועדון קריאה של מרגלים בפנסיה אי שם במיין הקפואה, וזה דווקא רעיון נחמד.

לפני 4 שבועות•נצחיה
הספה הנודדת של מר מואו

הספה הנודדת של מר מואו

דאי סיג'י

הו, וואו. עשרים ואחת שנים שהספר הזה קיים, ואין לו אף סקירה אחת. הוא כן נמצא ברשימות, למשל רשימות בשם "סין" של בנצי גורן ואנקה, אבל אין עליו סקירות. והוא שייך לקטיגוריית "ספרות מתורגמת". שזה באמת מאוד אינדיקטיבי, מה אומר ומה אגיד. בערך כמו שבעה מיליון ספרים אחרים שמתורגמים ויוצאים לאור בעברית. ספרות מתורגמת זו לא סוגה, כמו שספרות מקור זו לא באמת סוגה נפרדת. זה רק פרט טכני שמתאר לנו איפה או איפה לא הספר נכתב, או לפחות באיזו שפה. זה לא אינדיקטיבי בעליל.

אבל מילא, נעזוב את זה. היה פעם ספר שקראתי שנקרא "גומחה בפנתיאון". כתב אותו אחד, זינובי זיניק. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אלא את זה שהוא היה מוזר, ושאהבתי את הסוג הזה של מוזרות. ראיתי אותו לא מזמן בספריית רחוב והתלבטתי אם כדאי לקחת ולקרוא אותו שוב, כדי לראות אם ההתרשמות דאז היתה שווה משהו. אבל החלטתי לא לעשות דבר כזה. כי חבל. אני עוד עלולה להתאכזב מרות. וכך הוא נשאר אצלי ברשימות בקטיגוריית "המוזרים". ובכן - זו קטיגוריה! זה אומר לי משהו על הקריאה, על הסוריאליזם, על כך שלא יהיה מבנה עלילתי סדור, או עלילה בכלל. לזה שתחושת הקריאה תהיה אולי כמו חלום, שהדמויות יעשו דברים שהשכן ליד לא חושב או חולם לעשות, שהמניעים יהיו לא תמיד ברורים.

תת מודע, זה משהו שספרות מסוג "מוזר" מדברת עליה הרבה. אנחנו יודעים יותר ממה שנראה לנו שאנחנו יודעים. התת מודע משחק תפקיד חשוב בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, וזו תיאוריה שהשפיעה הרבה על העולם המערבי. אנחנו יודעים לדבר על מודע ועל תת מודע, על חלומות ופשרם, על אגו ואיד, על תסביך אדיפוס ועל מה שאנחנו קוראים לו "טעות פרוידיאנית". גם אם אנחנו עושים את זה באופן לא מדויק או שגוי לחלוטין. אבל מה לגבי תרבויות אחרות, שאינן תרבות המערב? האם יש שם השפעה של הפסיכואנליסט הווינאי ממוצא יהודי? יודעים עליו? יבינו את התורה שלו?

ברמה מסוימת זה מה שהספר הזה בודק. מר מואו הוא סיני ששהה שנים רבות בצרפת, למד על פסיכואנליזה והושפע ממנה, ועכשיו הוא חוזר למולדתו ומנסה להפעיל חלק מהמתודות שהוא למד. וזו למעשה "הספה הנודדת". מואו, איש נמוך, בן ארבעים פחות או יותר, נתקל בכמה בעיות. אחת מהן היא שאנשים לא מבינים מה הוא רוצה. אל פתרון החלומות שלו מתיחסים כאל הגדת עתידות וזו פרקטיקה שאסורה תחת המשטר הקומוניסטי. הניסיונות שלו להסביר את ההבדלים לא עובדים טוב. אבל יש בעיות חמורות יותר, למשל שהארוסה שלו עצורה בכלא וצריך לשחרר אותה. אבל השופט שאחראי על זה, השופט די, מבקש בקשה כמעט בלתי אפשרית, והיא זו שמנתבת את דרכו של מר מואו לאורך העלילה.

לא הגיונית, חלומית, קצת סוריאליסטית, בדיוק כמו שפרויד היה חושב עליה. הספר קצת הזכיר לי בהרבה מובנים את "המוות והפינגווין" אבל אני לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק, וכמובן שלא כתבתי ביקורת על המוות והפינגווין כך שמה שנשאר לי בראש זו התרשמות עמומה. הספר ... מוזר. זו המילה. אפשר לקרוא אותו במצב הרוח הנכון ואולי אפילו להנות, אבל אני מאוד יכולה להבין איך ומדוע לא הגיע עליו אף התרשמות סדורה במשך עשרים ואחת שנים.

לפני 4 שבועות•נצחיה
הצ'לנית

הצ'לנית

דניאל סילבה

תראו איזה פלא, רק כתבתי בסקירה על ספר של לינווד ברקלי שכמעט אין ספרים שעלילתם מתרחשת בתקופת הקורונה, וכבר נקלע לידי ספר נוסף שעלילתו מתרחשת בין סוף 2020 ותחילת 2021, תחת סגרים, בדיקות קורונה, מסכות, ריחוק חברתי, עבודה מרחוק, ולבסוף גם חיסונים וקונספירציות.

זה ספר מספר 21 בסדרת גבריאל אלון, ממנו תורגמו לעברית חלק מהספרים, אך משום מה לא כולם. גבריאל, המשמש רסורטור של יצירות אומנות בימי שלווה, אבל לוחם ללא חת בימי מלחמה, כלומר תמיד, מתקדם במעלה הדרגות במהלך הספרים. בהתחלה הוא סוכן מוסד פשוט ועכשיו בספר הזה הוא כבר ראש המוסד, או "המשרד" כפי שסילבה בוחר לכנות אותו. נשוי לקיארה, שגם היא בעברה סוכנת מוסד, אבל בדרך כלשהי גם ממשיך להיות נשוי לאשתו הראשונה לאה שנפצעה קשה באופן טראומתי בפיגוע בווינה. הוא אב לשני ילדים בני חמש, אבל גם אב שכול לילד שנהרג באותו פיצוץ טראומתי. כמו כן הוא לא מאוד גבוה, בעל עיניים ירוקות בלתי נשכחות, בקי בשפות אירופיות ובאומנות וכפי שנראה בספר הזה גם אשף כספים ודיפלומטיה, ולוחם נחוש שמציל בגופו את נשיא ארצות הברית. בקצרה, גבריאל אלון הוא האדם שחסר לנו כאן בארץ. הלוואי והיו כמותו בישראל.

הסקירות שלי על ספריו של דניאל סילבה נוטות לקבל גוון ציני כמו בפיסקה הקודמת ולכן אני עושה הפוגה קצרה. היות ומיקבלתי את הספר הזה עם עוד ספר מסדרת מלכה אדומה שדומה שהוא רב מכר בימים אלה, יש לומר דבר אחד חשוב: סילבה יודע לכתוב היטב. הוא בונה עלילה ודמויות בצורה טובה, שומר על קצב נאות ומבסס את רוב החלקים על עובדות מוצקות או לפחות על דברים שהיו יכולים לקרות, וכמות הטוויסטים שהספר מחזיק היא סבירה ולא דורשת המון השעיית אימון.

אבל לפני שנמשיך כן הערה אחת. בתגובה לסקירה שכתב פרל לפני שנה כתבתי כך "רק בנוגע לגיל, כמו ג'ק ריצ'ר גם גבריאל אלון תקוע באותו גיל אמורפי שהוא בין 35 ל-50 ומעולם לא עובר הלאה.
אין לי חוות דעה על הספר, כי קראתי 2-3 בסדרה ודי חזר על עצמו, אבל נורא כיף לקבל ישראלים שהם גם לוחמים ללא חת וגם אומנים רגישים בו זמנית". ובכן נכון שגם ג'ק ריצ'ר נתקע בגיל כלשהו, אבל לי צ'יילד מיטיב לעמעם פריטים ביוגרפיים, מה שאי אפשר להגיד על סילבה. אדם שהיה, על פי הביוגרפיה הבדויה שנתפרה לו, סטודנט לאומנות בשנת 1972, כבר אחרי השירות הצבאי, בחישוב פשוט מגיע לשנת 2020 לגיל הפנסיה. לא הפנסיה הצבאית, אלא פנסיה בכלל. הוא לא "בסביבות גיל 60" אלא מתקרב לשנתו השבעים. להיות אבא לילדים בני חמש בגיל הזה זה אפשרי, אבל גם קצת מוזר.

ועכשיו כן לעלילה. כאמור, 2020, קורונה, סגרים וכו' ובבריטניה מוצא את מותו בהרעלה ויקטור אורלוב, גולה רוסי שהציל פעם את חייו של גבריאל אלון מיודענו. זה אקורד הפתיחה לשלל אירועים שמתרחשים בעיקר בשוויץ, וכוללים מינוף פיננסי, רכישת נכסים ברוסיה באמצעות חברות קש, הפללה של בנק שוויצרי, וגילוי קונספירציה בינלאומית שמטרתה לשסע את האזרחים בארצות הברית אלה באלה ולזרוע כאוס בדמוקרטיה הגדולה בעולם. במוקד העלילה נמצאת איזבל ברנר - אשת אשכולות שהיא גם מומחית בנגינה מקצוענית על צ'לו אבל גם אשפית כספים בכירה בבנק שיודעת לגלות הלבנות כספים ולכן מושעית ממנו. בחסות גבריאל נצמדת איזבל אל החשוד המרכזי ומצליחה לזכות באמונו, עד שהכל משתבש. אם התבנית הזאת נראית לכם מוכרת, זה כי קראתם סיפורים אחרים של סילבה. על פי הנכתב בדברי הסיום של הספר, בזמן שכתב את הספר הגיע סיום כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, ואירועי 6 בינואר 2021 עם הסתערות תומכיו המאוכזבים של טראמפ על גבעת הקפיטול, השפיעו על הכתיבה שלו וגרמו לו לשכתב את סיום הספר. וזה ניכר כי הסוף באמת תפור בתפרים גסים.

דניאל סילבה יצר גיבור ישראלי, אבל מתאר אותו מתוך האינטרסים והמבט של אזרח ארצות הברית, מה שיוצר התעלמות מוזרה מהסיטואציה הפוליטית בישראל של 2020 שכללה מספר מערכות בחירות וכן הפגנות המוניות כנגד הממשלה והעומד בראשה, ובעין ישראלית זה מאוד מאוד מוזר, בעיקר כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בספר ולא פעם אחת. ותמיד האויב הוא רוסיה, שזו גם נקודת מבט מעניינת למדי. מעניין לדעת ולקרוא אם סילבה יכתוב פעם על השפעה זרה של מדינות כמו קטאר על האוניברסיטאות הליברליות של ארצות הברית, על רשתות בוטים ברשתות החברתיות או על מונדיאל 2022 בקטאר, זה שמימן את טבח שבעה באוקטובר. ואולי הציפיות שלי גבוהות מדי.

מעבר להסתיגויות ולציניות הרגילה שלי, זה מותחן ריגול בינלאומי קצבי ומעניין. קל לקרוא, קל לשכוח.

לפני 4 שבועות•נצחיה
האיש ההפוך

האיש ההפוך

פרד ורגאס

סוף שנה במכללה וזה אומר דלילות במסדרונות, תחושה חגיגית של עוד שיעור אחרון ועוד כנס הצגות לסיום שנה. הסדנה הדידקטית עוברת דירה ולכן פורשת לוחות משחק וחומרי יצירה שונים על שולחנות גדולים עם פתקים שמזמינים כל דיכפין לקחת לעצמו. גם ספריית הקריאה מנצלת את הזמן להתרעננות ומציבה שולחן גדול על הדשא עם מבחר ספרים שנמסרים הלאה, אם יש סטודנט או מרצה שמעוניין לקחת. אז אני כמובן מעוניינת ולקחתי שניים, זה אחד מהם כי השם פרד וארגאס היה זכור לי במעומעם. הספר יצא ב-2006, שזה בתחושה האישית שלי אתמול, אבל יש לי כאן בבית חיילת משוחררת שנולדה בשנת 2006 ומוכיחה שזה כבר לא כל כך אתמול. בדש הפנימי של הספר יש את הכרטיס הזה, שבספריות ישנות היו מחתימים בו את תאריך ההחזרה, שבועיים או שלושה קדימה מיום ההשאלה, כדי שהשואל לא ישכח להחזיר. על הכרטיס הזה ספציפית מוחתמים שלושה תאריכים משנת 2007 ותו לא. יכול להיות שאז הספרייה עברה להשאלה דיגיטלית באמצעות סורק ברקוד, אבל באותה מידה יכול להיות שלא הוציאו אותו יותר מהספרייה, ושלושה קוראים זה כל מה שהיה שם.

"אבל לאדמסברג לא היו עצבים. הוא לא ידע מה פירוש הדבר להידרך, להתעצבן , להילחץ, באותה מידה שלא ידע, אגב, להשתחרר. השאננות הטבעית שלו החזיקה אותו במקצב קבוע תמיד, איטי תמיד, מנותק כמעט. היה קשה לדעת אם הפקד התעניין במשהו כזה או אחר או לא שם על זה בכלל. היה צריך לשאול. והיה זה יותר מתוך שיוויון נפש מאשר בגלל אומץ, שפקד אדמסברג פחד כה מעט. למצב הזה היו השלכות מרגיעות על האחרים, מיסטיות כמעט, שהובילו לתוצאות פלאיות, בלתי ניתנות לערעור, בחקירות. יחד עם זאת היה בזה משהו מעצבן, לא הוגן ופוגע. המפקח דנגלר ודומיו, שחשו בכל מהמורות החיים, קטנות כגדולות, כמו ישבנים על מושב האופניים, נואשו מלגרום לאדמסברג להגיב. להגיב, ככלות הכל, זו לא בקשה מוגזמת."

זה לא הספר הראשון של פקד אדמסברג שאני קוראת. קראתי מזמן את "קר כקרח", לפני כמה שנים, כשהוא רק יצא לאור, וקראתי עוד ספר בתחילת המלחמה. קר כקרח היה מתקדם בסדרה, ובתגובות של הסקירה שלי דאז פואנטה ניסתה לעשות סדר בבלגן שהוא הדרך שבה ההוצאה בעברית בוחרת לתרגם את ספרי פרד וארגאס. ובכן על "האיש ההפוך" כתוב בכריכה האחורית שהוא הראשון בסדרה, ואולי הוא הראשון שתורגם אבל הוא שני בסדרה בת 11 ספרים שכתבה וארגס (כן, זו היא, וזה שם עט), וממנה תורגמו לעברית חמישה בלבד, בבחירה שהשיקולים שלה נותרו שמורים במערכות הוצאות הספרים בבל וכתר.

מהספרים האחרים אני יודעת שז'או בטיסט אדמסברג מתגורר בפריז, ושם בוא גם מפקד על תחנת משטרה אקלקטית ושלומיאלית למדי. שני הספרים האחרים שקראתי עסקו בכל אנשי התחנה, כל אחד דמות מוזרה בפני עצמה, והתמקדו יותר בתיאורי הדמויות ובמין הלוך רוח פילוסופי מאשר בחקירת רצח, למרות שהיה רצח בכל אחד מהם, ואפילו מזוויע למדי. בספר הזה העלילה עצמה מתרחשת מאוד רחוק מפריז, בהרי האלפים, בסביבה כפרית פראית למדי שבה יש עדר זאבים קטלני, או שמא זאב אחד בודד ומפלצתי למדי, ואולי בכלל איש-זאב. בכל אופן, כבשים נשחטות בהמוניהן במגוון מקומות ורואים שיני זאב שעשו את זה, ולא כל כך משנה שהכבשים ממילא היו מיועדות לשחיטה. אחר כך אישה נהרגת באותה צורה, ואז עוד אנשים. אנשי הכפר נלחצים, ומשלחת קטנה ומוזרה יוצאת לדרך בעקבות הרוצח. חברי המשלחת הם סולימאן, איש שחור שהוא בנה המאומץ של סוזן רוסלאן הנרצחת הראשונה, הרועה הזקן של סוזן, איש מוזר שמוכר רק בכינוי "הנוטר". היות ושניהם לא יודעים לנהוג והם זקוקים למשאית ולנהג שינהג בה הם מגייסים את קאמי - שרברבית, מלחינה, נהגת משאית לעת מצוא, אישה שמוצאת את שלוות הנפש שלה בקריאה מתוך קטלוג כלי עבודה, ואהובתו של לורנס הקנדי שהגיע לכפר כדי לחקור זאבים.

אמרתי, פחות פשע ורצח ואימה, יותר איפיון הדמויות. הם נוסעים, אגב, במוביל בקר, שעבר הסבה מאולתרת למעין קראוון שבו גם אפשר לישון, ואותו קאמי מנווטת בעלייה הצרה והמפותלת של כבישי האלפים הגבוהים, כל זה בחיפושים אחרי הרוצח. "האיש ההפוך" הוא הפושע המשוער, זה שסוזאן לפני מותה איפיינה בהיותו איש זאב - כלומר הוא מחוסר שיער גוף מבחוץ, כי כל השיער בפנים והוא מתהפך להיות זאב, ועוד כזה שהורג אנשים. אדמסברג הפריזאי מודע רק במעומעם ודרך הטלוויזיה בלבד לאירועים ולשמועות, עד שקאמי מגיעה אליו ומכניסה אותו לעובי העלילה. והוא מפענח את הפשע. אני חייבת לומר שלא ראיתי את זה בא, וכמובן אין שום איש זאב או משהו אחר מעל הטבע שמעורב. למרות שבמחשבה שנייה אולי חבל. אולי כדאי שיהיה פעם רומן בלשי בתוך עולם פנטזיה. זה יכול להיות מעניין.

ספר איטי מאוד. לא בקצב של שלהי המאה העשרים שבה נכתב אלא מותאם יותר לתחילתה, ולכן מאוד מפתיע למצוא בו טלפונים סלולריים ושאר טכנולוגיות. מצריך מצב רוח די ספציפי כדי לקרוא אותו, אבל למי שנמצא במצב הרוח הזה, יכול להיות שמתאים יותר בחורף עם רוח מעבר לחלון, אח מבוערת וכוס יין אדום, הוא מתגמל מאוד.

לפני 4 שבועות•נצחיה

ביקורות נוספות על "4321"

4321

4321

פול אוסטר

פול אוסטר

אחד הסופרים האהובים עליי

נסעתי לברזיל לא מזמן ובהחלטה של הרגע האחרון לא נרתעתי והוספתי את הספר הזה למזוודה

איזה מזל שעשיתי את זה

קריאה שהתחילה על חופי ריו דה זנרו הסתיימה אמש על הספה בהרצליה

אהבתי ביותר

מזמן לא קראתי ספר שרק חיכיתי כל היום להגיע אליו בערב ולשקוע בו

ממליץ בחום

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•הלוחש לסוסים
4321

4321

פול אוסטר

"שכח מהשם רזניקוף. כאן לא תצמח לך שום טובה ממנו. בשביל החיים החדשים שלך באמריקה אתה צריך שם אמריקאי, משהו עם צליל אמריקאי טוב". זה מה שהציע לאייזיק רזניקוף מהגר יהודי רוסי אחר בשעה ששניהם המתינו לשיחה עם פקיד הקבלה באליס איילנד.
מכיוון שבשנת 1900 עדיין הייתה האנגלית זרה לאוזנו של אייזיק רזניקוף, הוא ביקש מבן ארצו המבוגר והמנוסה יותר להציע לו שם. "תגיד להם שאתה רוקפלר", אמר האיש.
לאחר מספר שעות של המתנה לפקיד ההגירה, כבר שכח אייזיק את השם שאמר לו האיש. "שמך?" שאל הפקיד. המהגר היגע חבט במצחו ופלט ביידיש:"אִיך האָב פאַרגעסן (שכחתי)!" וכך קרה שאייזיק רזניקוף התחיל את חייו החדשים באמריקה בשם איכבוד פרגוסון.

מאנקדוטה משעשעת זו מתחיל ספרו של אוסטר את צעדיו הראשונים במסע בן השמונה מאות שמונים ושבעה עמודים מלאי אותיות בפונט קטן ובכתב צפוף. אולם לא באיכבוד עוסק הרומן, אלא בארצ'י פרגוסון, הלא הוא נכדו, בשר מבשרו והוא הוא הגיבור הראשי של האפופאה הארוכה הזאת. איכבוד עצמו נפרד מהעולם הזה בנסיבות טראגיות ובגיל צעיר כשהוא משאיר אחריו אישה יהודייה קשה באופיה ושלושה בנים.

משלושת צאצאיו של אכבוד רק אחד יצא בן אדם והוא סטנלי – אביו של ארצ'י שלנו.
סטנלי הופך איש עסקים אמיד שנותן פרנסה גם לאחיו הלא יוצלחים. לאחר מאמצים לא מבוטלים עולה בידו להתחתן עם רוז אדלר היפה, שאהובה הראשון נהרג בצבא והרגש שלה אליו טרם התפוגג.
ילדותו של ארצ'י מיוחדת ככל שיכולה להיות ילדותו של ילד יחיד במשפחה שאין בה סיכוי כלשהו להיוולדות אחים נוספים. והוא בהחלט ילד מושקע. הימים עוברים עליו ללא דאגות מיוחדות, נכון יותר יש לו דאגות של כל ילד רגיל שגדל במשפחה מבוססת והוא עטוף באהבה . אם כי הוא לא ממש מרגיש את אביו כי אצל סטנלי מהותה של האהבה היא רווחה כלכלית שעליו לספק למשפחתו וארצ'י הקטן מתקשה לזכות בזמן איכות אמתי עמו .

עד מהרה הרקע המשותף מסתיים בעקבות אירוע מכונן בחייה של משפחת פרגוסון. אז מפצל אוסטר את חייו של גיבורנו לארבעה תסריטים שונים. וכך מתקבלים להם ארבעה סיפורי חיים שונים בתוך ספר אחד שמן.

תסריטי חייו של ארצ'י שונים מהותית אחד מהשני. אביו מת באחד לעומת אבא שחי וניצל מאסון באחר; משפחתו מתעשרת וחיה חיי מותרות ובגרסה אחרת זו משפחה נאבקת בקשיי פרנסה; הוריו חיים חיי זוגיות מאושרים ובסרט אחר הם מתגרשים בצורה מכוערת.

הרעיון הזה לכשעצמו מעניין, אם כי אוסטר יכל לכתוב כך עוד חמישים תסריטים. בייחוד, שגורלו של ארצ'י אינו תלוי בצעדיו הוא אלא בכל מיני נסיבות חיים שלא קשורות אליו במרבית המקרים.

למרות השוני בערוצי חייו של ארצ'י, אישיותו שלו נותרת דומה בכל תרחיש. הוא ספורטאי מצטיין (הן בביסבול והן בכדורסל!), חובב מוסיקה קלאסית מורכבת, חונך על ברכי הספרות היפה באדיבות דודתו מילדרד, מגלה הבנה בציור וחובב קולנוע איכותי. אנחנו מדברים כאן על נער בגילאי העשרה, כן? בקיצור מושלם, גאון ולא מציאותי בעליל. בנוסף בחייהם של כל ארבעת הארצ'ים יש אישה משמעותית אחת והיא – איימי שניידרמן. במציאות אחת הם מאושרים יחד ובאחרת זה לא מסתדר, אבל לדמותה תמיד השפעה גדולה על ליבו של ארצ'י, גם באותו סצנריו, בו הוא מתנסה ביחסי מין חד מיניים. בדומה לכך בכל התרחישים ארצ'י מגיע לכתיבה. שירים, טורים לעיתון בית ספר או אף ספרים מבטיחים. בכך ראיתי איזה הומאז' של הסופר לעצמו.

הספר הוא מאוד אמריקאי ויותר מזה יהודי אמריקאי. מקריאתו נוצר הרושם כי בכל אזור ניו – יורק בואכה ניו ג'רסי רוב התושבים הם יהודים, הנוצרים הלבנים הם קבוצת מיעוט והשחורים הם זן נדיר ביותר. ההוויה היהודית שהייתה ואיננה עוד ניכרת בו מאוד. יש בו גם מודעות עצמית יהודית גבוהה. בתוך כך אמריקה החל משנות הארבעים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים מלאה במאורעות פוליטיות חשובות מאין כמותן. היבחרותו והירצחו של קנדי, המלחמה הקרה, משבר הטילים, הירצחו של מרטין לותר קינג, התנועה לזכויות האזרח, המהפכה המינית ועוד התרחשויות רבות מאוד ששינו את ההיסטוריה האמריקאית והעולמית. ארצ'י יכול להיות פעיל בהם או פסיבי יותר (תלוי באירוע ובתסריט) אך לרוב לא נשאר אדיש אליהם.

הדבר הזה של ארבעה ספרים שונים באחד יכול מאוד לבלבל. אני איכשהו הצלחתי לעקוב, אבל מכרה סיפרה לי שהיא נזקקה לעט ופנקס על מנת לא לאבד את עצמה בשלל האירועים והתסריטים. זה גם מרגיש מיותר לקרוא יותר מפעם אחת מתי ארצ'י התחיל לאונן ומה הרגיש כשהופיעו לו לראשונה שערות בבית השחי, למשל.

אני חייב להגיד שהמהלך הספרותי של אוסטר הורס במידה רבה את חוויית ההזדהות עם הגיבור. כי איכשהו כשזרם העלילה נקטע ומתחיל תרחיש אחר לגמרי, הקשר עם הדמויות מתרופף מעט ונוצרת הרגשה של השתתפות בניסוי.

כמה מילים על הכתיבה. ראשית אומר כי ניכר שאוסטר סובל מצורה קשה של גרפומניה ומפציץ את הקורא באינספור מילים מיותרות. מעבר לכך, צורת הטקסט שלו מלאה הגיגים ורומינטיבית בצורה מוגזמת. לעיתים הוא הופך והופך בהרבה נושאים מועטי חשיבות יחסית לאורך משפטים רבים, כאילו מנסה לסגור כל היבט במין אובססיה. וזה בעיניי מעיד על ניסיון לפצות על אי יכולת לפגוע הישר בנקודה.

עם זאת אני חייב לציין שבמהלך הקריאה לרוב לא נוצרת תחושה כבדה ובכל פעם שפותחים אותו הוא די זורם. אבל זה ספר שכמעט לא הצליח לעורר בי רגשות הזדהות חזקים כשלא חסרים בו תיאורים ואירועים שפוטנציאלית מאוד מרגשים. אופן הכתיבה לא ממש מצליח לגעת בלב וגם לא יותר מדי מגרה את השכל.
הסוף מפתיע ומאכזב במידה רבה.

כשמדובר בספר שמספר עמודיו הצפופים נושק לתשע מאות, חשוב שתהיה אליו איזו כמיהה, דרייב להמשיך. אני את התחושה הזו הרגשתי לעיתים נדירות. יותר מזה: בשלב מסוים קריאתו הפכה עבורי למשימה לא מאוד רצויה והמשכתי כי חפצתי להבין מה אוסטר רוצה מאיתנו. אז אילו הייתי מתייחס רק לחווייתי האישית, הרומן הזה לא היה מקבל יותר משני כוכבים. אולם אני משתדל להיות כמה שיותר אובייקטיבי ומעריך שלפחות חלק מהאנשים כן יאהבו בו היבטים מסוימים ואולי אפילו את כולו, זו פשוט תחושה אינטואיטיבית.

לכן הציון הסופי שלי הוא שלושה כוכבים במאמץ.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•Pulp_Fiction
4321

4321

פול אוסטר

בקצרה, מתיש.
פול אוסטר מבחינתי הוא סופר קצוות. הוא יכול לנפק ספרים מדהימים כמו ״מר ורטיגו״ או ״ארמון הירח״. מצד שני יכול לייצר, את מה שאני אכנה בנימוס כ״נפילות״, ספרים כמו ״טימבוקטו״ או ״המצאת הבדידות״.
בספר הזה הוא מנסה לעשות משהו שאפתני ומעורר הערכה - לספר את אותו סיפור על אותה דמות אבל 4 פעמים כשההבדלים בסיפורים נובעים מאירועים שונים שקרו לכל אחת מהדמויות. מעין ״דלתות מסתובבות״ רק כפול 4.
בגדול מדובר ברומן חניכה המספר את סיפור התבגרותו של ארצ׳י פרגוסון, יהודי שדמותו היא השראה אוטוביוגרפית של אוסטר עצמו, בשנות החמישים והשישים הסוערות של ארה״ב. לא ארחיב במילים על העלילה כי לא רוצה להרוס למי שמתכנן לקרוא אבל לאורך כל הספר הרגיש לי שיש חזרתיות מאוד גדולה באירועי חייו של ארצ׳י. תהליך ההתבגרות הוא כמעט זהה לכל אחת מהדמויות - התאהבות ראשונה, לימודים, מעורבות פוליטית-חברתית - הכל מאוד חוזר על עצמו. מה גם שהרגיש לי שאת האפקט אוסטר יכל להשיג באמצעות שתי דמויות בלבד (וחצי מכמות העמודים).
לכל אורך הסיפור הרגיש לי שהוא מנסה לחקות את הספרות האמריקאית המודרנית של פראנזן ושייבון ללא הצלחה. אותם אני לא אוהב לקרוא מאותן סיבות של אהבתי את הספר הזה. זה לא פול אוסטר שאני מכיר ומעריך.
לקרוא רק אם אתם מעריצים כל מה שהאיש הוציא עד כה. אחרת, לוותר.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מתנאל אזולאי
4321

4321

פול אוסטר

בכוחותיי האחרונים הגעתי לאמצע. התעייפתי. ולחשוב שיש לי עוד את מחצית הדרך... מבאס ולכן אני עושה הפסקה. נראה לי שארצ'י המבולבל יחכה לי עד שאוכל להתאפס על כל ארבעת דמויותיו. חבל כי ההתחלה היתה ממש מבטיחה. פול אוסטר במלא הדרו אבל לאט לאט נראה שהוא רק מנסה להוכיח מורכבות ולא סיפור. כל כך הרבה רגעים הפכו להיות לא אמינים לנער מתבגר אבל מניחה שרלבנטים יותר לאוסטר עצמו כסטודנט שמנהל מערכות יחסים ומגלה את העולם. הרגשות אותם אוסטר מציג מורכבים הרבה יותר ממה שאפשר לייחס לנער צעיר, רגיש ואינטיליגלט (כפי שאוסטר רוצה להאמין על עצמו) ככל שיהיה. לצערי מורידה את הדירוג הראשוני מחמישה כוכבים לשניים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•מנטה
4321

4321

פול אוסטר

פול אוסטר הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. קראתי בעבר בעברית ובאנגלית מספר ספרים שלו. יש לו מה לספר והוא מאוד קריא בעיניי! בשנים האחרונות נדמה לי שהוא עובר יותר לכיוון האוטוביוגרפי וגם אם זו איננה באמת אוטוביוגרפיה, אני אוהב את זה.
ברבים מספריו עוסק אוסטר ב"בדידות", אך גם ב"מקרה"... כלומר במקריות שדרכה החיים מובילים אותנו למחוזות שונים ומשונים. אני תמיד נזכר בסרט המרתק "דלתות מסתובבות", שבו בגלל פרט מקרי ושולי לגמרי משתנה העלילה לחלוטין ושתי הגרסאות של העלילה מוצגות לפנינו...
אלא שכאן, בספרו החדש מזה כמה שנים, עושה אוסטר משהו דומה. רק שיש כאן ארבע גרסאות שונות! לאותו גיבור, שבאופן "מפתיע", נולד בדיוק באותה שנה שבה אוסטר נולד, (1947) למשפחה יהודית אמריקנית בסביבת ניו-יורק והמאורעות שקורים לו בחייו, כלומר במשפחתו הקרובה ובסביבתו, דומים מאוד למה שחווה אוסטר עצמו! אלא שהעלילות מתפצלות לכיוונים שונים. אבל גם ה"כיוונים השונים" הללו, דומים מאוד למאורעות שקרו בחייו האמיתיים של הסופר... למשל, עניינים משפחתיים של גירושין, בגידות וקרובי משפחה שנעשים קרובים יותר, או רחוקים יותר וגם כל מיני אהבות, וענייני מין, שבעלילות השונות כמו בקליידוסקופ, מצטרפות לתמונה שונה, אבל עדיין עם אותן זכוכיות צבעוניות שמסתדרות פתאום אחרת אך עדיין יש בהן משהו דומה... וכל זה על רקע מאורעות פוליטיים אמיתיים, שקרו בשנים המדויקות! כפי שחווה אותם גיבורו המפוצל; כמו למשל הרציחות של הנשיא קנדי ואחיו בוב - המועמד לנשיאות, מלחמת וייטנאם וכל מה שהסעיר את אמריקה בעיקר בשנות השישים (שבהן התבגר אוסטר) (ואפילו מלחמת ששת הימים מוזכרת כאן). בין השאר יש קרובי-משפחה שנשארים באותם שמות בעלילות השונות, אבל קורים להם דברים שונים וכולי. אוסטר איננו עושה לנו חיים קלים ודי מנסה לבלבל אותנו הקוראים; למשל בפרק מסוים, מתלבט הגיבור שנקרא "פרגוסון", בין אוניברסיטת קולומביה שבה הוא מעדיף ללמוד, אך אין לו כסף לשלם את שכר הלימוד בה ובין אוניברסיטת פריסטון, שבה יש לו סיכוי לקבל מילגה. הוא מאוד שמח לקבל דווקא את המילגה מפרינסטון ומתחיל ללמוד בה. אלא שבפרק הבא אנחנו מקבלים תיאור של לימודיו דווקא בקולומביה... כלומר אוסטר מעביר אותנו בלי אזהרה מוקדמת לפרגוסון אחר! שדווקא כן מצליח ללמוד בקולומביה... זה קורה גם במקרים אחרים כמובן ולדעתי זה די מבלבל את הקורא, שלא תמיד בטוח באיזה פרגוסון מדובר ומה יחסו של הנ"ל למשל לאהבתו הנוכחית... דרך-אגב כדאי לציין שענייני תרבות תופסים כאן מקום חשוב ביותר! פרגוסון קורא "טונות" של ספרים. הולך להמוני סרטים ומופעי תרבות שונים וגם שאותו "פרגוסון" ניחן בכישרון כתיבה - בחלק מהגרסאות הוא גם כותב ומתרגם ואנחנו כמובן יודעים כמו מי... כללית אנחנו מקבלים כאן תמונה מרתקת בעיניי, של חיים של נוער יהודי באזור ניו-יורק. אותי זה עניין במיוחד שכן חייתי בצעירותי תקופה מסוימת בניו-יורק וחלק מהאתרים והרחובות שמוזכרים בעלילה מוכרים לי היטב... אני חייב לציין את האורך הפיזי הענק של הספר (887 עמודים) מצד שני כאמור הספר הוא כאמור קריא מאוד בעיניי ולמי שאהב בעבר ספרים של אוסטר לא תהיה שום בעיה לצלוח אותו ואפילו בכיף...

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סדן
4321

4321

פול אוסטר

נקודת ההתחלה, אותו רגע חד פעמי וייחודי ביקום, בעולם, על הפלנטה, הרגע בו כל אחד ואחת מאיתנו נולדים. הרגע הזה בו העולם משתנה. היקום כבר אינו אותו יקום. יש בו חיים חדשים. חיים שנוצרו איכשהו: באהבה, אולי בחטא, אולי בחוסר אהבה. אבל התווספו חיים בעולם. הישות החדשה חיה בעולם בו היא נוצרה, הורים, אחים, אחיות, הבית באותו רחוב, הנמצא באותה עיר ובאותה ארץ. ומכאן, תחשבו שהסיפור יכול להתפתח למספר כיוונים, וכל כיוון הרה גורל, עלול להוביל לסגנון חיים אחר: אהבות שונות, בחירות והחלטות שונות, אזורי מגורים שונים, חברים שונים, השכלה שונה, חיים, מוות ועוד.
אוסטר מוביל אותנו במספר דרכים שונות וסיפורים שונים בחייו של ארצ'י פרגוסון. אותו פרגוסון, נולד לאותם הורים, רוז וסטאנלי ובאותו תאריך, אך ישנן דרכים שונות בהן יכלו חייו להתרחש: מוות בגיל צעיר, שריפה ומות אביו, שדידת חנות אביו. ובכל דרך כזו יש לנו את אותו ארצ’י פרגוסון, דומה וקצת שונה, אבל בעיקר זה שהבחירות של חייו שונות או יותר מכך, הגורל, יד המקרה, אלו הם שהכריעו לאן חייו של ארצ’י פרגוסון ילכו, ינועו, יתפצלו. במהלך הספר מוזכר השיר של רוברט פרוסט ואני מצטט אותו כי הוא חשוב להבנת מהלך הספר:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

למעשה, יותר מאשר בחירה, יכולת ואפשרות הבחירה שלנו, אוסטר מספר על השרירותיות והמקריות בעולם. ביקום. הרי ידוע שלעומת כל בחירה או החלטה שנעשה, ישנן המון בחירות שיעמדו למולן וגם אם יש לנו שליטה בבחירות ובהחלטות שלנו, הרי ברור שלא הכל בשליטתנו. וזה בא לידי ביטוי בסיפורים השונים על ארצ’י פרגוסון. מה שמוביל אותו לבחירות והחלטות בחייו, זה השרירותיות במוות: אביו סטנלי פרגוסון מת משריפה, ארצ'י מת במחנה קיץ בעת סערה, חברו ארט פדרמן מת באותו מחנה קיץ ממפרצת מוחית, התאונה בה נפצעת בת דודתו וארצ’י מאבד שתיים מאצבעותיו. וכל אחד מאלה, משנה את חייו של ארצ’י פרגוסון. אחריהם הוא לא אותו ארצ’י: כבר לא אותו ספורטאי שאפתן, מתחבט בזהותו המינית, בוחר באיזו אוניברסיטה ללמוד, הכתיבה והרצון להיות סופר ועוד.
גם בסיפורים בתוך הסיפורים, שפרגוסון כותב, באים לידי ביטוי הבחירה, השרירותיות, הגורל: זוג הנעליים שנבחר על ידי קונה מסויים ונלקח לסיפור חיים אחד שהיה יכול להיות אחר אלמלא אותם בעלים, נער בחלקים שונים בחייו כאשר באחד המקרים הוא נאלץ לבדוק האם יש כאן יד מכוונת או שרירותיות בעולם, אדם הנאלץ לבחור בין שלושה דרכים - ימינה שמאלה או ישר.
מה שכן נותר וקיים לאורך הסיפורים, לאורך כל הגרסאות השונות בהתבגרותו של ארצ’י פרגוסון (כן, זה קצת מבלבל, גם המעבר מסיפור לסיפור, מגרסה אחת לאחרת, הוא לא לפי הסדר), מעבר לאהבה הרבה שמעניק הסופר לדמויותיו, הוא סיפורה של אמריקה של שנות החמישים והשישים. עשורים קשים באמריקה, של רצח נשיא, מאבקים בין שחורים ללבנים, אמריקה של וייטנאם, המהומות בניו יורק והמחאה באוניברסיטת קולומביה. ארצ’י פרגוסון או פול אוסטר הוא מעין פורסט גאמפ החולף על ההיסטוריה של אמריקה בעשורים אלה, ופרגוסון חלק ממנה, לעיתים מביט מהצד, לעיתים אקטיבי, לעיתים תיאורי בלבד, אך הוא חלק ממנה. וההיסטוריה כואבת, קשה, חונקת, עצובה. וגם סיפור התבגרותו של פרגוסון, מילד לנער בוגר, סיפור הכולל בתוכו את חדוות הנעורים, בלבולים, כאבים, אהבות, חברויות אמיתיות, אכזבות, תקווה, שאיפות. ואוסטר יודע לכתוב סיפור והכתיבה די קולחת, זורמת. לעיתים מהפנטת. וברגעי חסד שונים, הסיפור, הכתיבה, מתעלה, ומתרחש הקסם הזה בתובנות שאתה יכול להזדהות איתם. למשל: "העולם יפה ונהדר כל כך אם אתה לא עוצר ומתבונן בו יותר מדי בקפידה". חבל שהרגעים האלה הם רגעי חסד לא רבים.
בנוסף, קיימת האהבה הרבה של פרגוסון לאמו רוז. אהבה שנפרשת לאורך כל הספר. אהבה המלווה בקשר המיוחד בין פרגוסון לאמו. אהבה שגם באה לידי ביטוי בדברים שפרגוסון כותב, מה שמוביל לנושא הבא השזור לאורך הספר והסיפורים השונים וזה העיסוק בכתיבה. ארספואטיקה. כתיבה עיתונאית, כתיבה שירית, כתיבה פרוזאית. אבל כתיבה. וכתיבה של נער, נער בשנות בגרותו או לכל המאוחר בשנת העשרים לחייו. זאת אומרת כתיבה שנוצרת מאוד מוקדם (איני רוצה לחשוף ספוילרים יותר מכך). תהיתי מה אוסטר רוצה לומר בכך? מה משמעות הדבר?
אולי אוסטר מאדיר את כוחה של הכתיבה, הרי השרירותיות, הגורל, נזילות החיים והמוות, מותירים את הכתיבה כדבר נשגב, אולי נצחי במובנים מסוימים.
בסיפורים אף שזורים מוטיבים נוספים, רמזים נוספים, לחייו של פרגוסון אחד ויחיד: אהבתו לאיימי שניידרמן, המשחק שהתארך לשלוש הארכות באולם הספורט בו היה מתח בין הלבנים לשחורים ועוד.
באחד מהסיפורים, מתרחשים גירושיו של הוריו, סטנלי ורוז, ואביו סטנלי נוטל חלק נכבד מהכסף מגירושים אלו, דבר המוביל את ארצ’י להתנגדות נחרצת לקבלת כסף מאביו (בכלל, זה מאוד מרשים, שכאשר ארצ’י מחליט משהו, הוא אכן מתכוון לכך ופועל על פיו, למרות שאנו יודעים כמה קשה לעשות זאת בגיל הנעורים ובהתבגרות). כאן מתוארת הרדיפה של סטנלי אחר הכסף, אחר החומריות והגשמיות, ההתנגדות של בנו ארצ’י, ביקורת על החלום האמריקאי ועל הפער בין אביו – רודף הבצע, לבין אמו – מציאת האני האמיתי ועיצוב הגורל הייחודי.
רמזים שונים בספר, מובילים להקשר האוטוביוגרפי בין פול אוסטר לארצ’י פרגוסון. קיים מתח בספר בין המציאות ההיסטורית לבדייה, דבר המחזק את ההקשר האוטוביוגרפי: ישנו דמיון רב בין אוסטר לפרגוסון: הפרש של חודש בתאריך הלידה בין אוסטר 3.2.1947, לבין ארצ’י 3.3.1947, משפחה יהודית, גירושי הוריו, מות אביו, לימודי ספרות באוניברסיטת קולומביה, שהותו בפריז. בנוסף, קיימים אירועים היסטוריים רבים שהתקיימו במציאות: רצח קנדי, מלחמת וייטנאם ועוד – אירועים שאוסטר לא חוסך בביקורת. הדבר הייחודי הוא שיש פה סכמה של שני עשורים ולא סיפור חיים שלם. מעבר לעניין האוטוביוגראפי, חושב שיש פה סיפור נעורים ושאלות חשובות שהסיפור מעלה (כמו שנכתב בתקציר על הכריכה האחורית של הספר): מה מרכיב את זהותנו? כיצד הגורל משפיע? האם יכולנו להיות אנשים אחרים?
בתוך הספר שזורים אזכורים לספרים וסרטים רבים, אלה שעיצבו את הנער ארצ’י פרגוסון והשפיעו על זהותו. כל העושר התרבותי הזה מעורר השתאות ומשפיע על חייו של ארצ’י פרגוסון ועל היותו מי שהוא, ומי שהוא ירצה להיות כשיגדל. חושב שגם החשיבה, המחשבה, הזהות, מורכבים מהיותה של אמריקה ארץ של מרחבים ארוכים, היכולים להשפיע על התודעה ולעשות דברים בקצב אחר. האפשרויות רבות ופתוחות. מה גם שחייו של נער מתבגר מתחילים בלימודים ובקולג’ ולא בצבא (למרות מלחמת וויטנאם באותם שנים): אין להם את ההתלבטויות האלה אחרי צבא, ואת הזמן הזה שהולך ונוסע לו. הם פשוט עושים, ולמעשה מתחילים את החיים שלהם די מוקדם.
הספר קצת מייגע באורכו הבלתי ניתן לעצירה. הקריאה שואבת אותך אליה – אני נשאבתי ונסחפתי. אבל זו לא קריאה סנטימנטלית אלא קריאה מתונה, מרגשת לעיתים רחוקות. כמו ללכת על החוף כשאין לדעת היכן קיצו, לעיתים גלים גועשים אך לרוב ים שקט. והנוף נעים ומרגיע, לעיתים כואב, קשה, מחניק, אך גם אוהב ומרגש.

לפני 6 שנים•תומר
4321

4321

פול אוסטר

לא קל - פיזית - להחזיק ספר בן כמעט 900 עמודים. אבל כשזה ספר של פול אוסטר שווה בהחלט לנסות. שמחתי שהצלחתי לצלוח אותו. קריא מאוד, מעניין מאוד והאתגר לעקוב אחר ארצ'י פרגוסון כפול ארבע - כלומר דמות שיש לה אותו שם, אותם הורים, אותם חברים אבל מוכפלת בארבע עם חוויות שונות, אירועים שונים - מאוד מרתקת ולא תמיד הצלחתי לדעת על איזה ארצ'י אני קורא באותו רגע. אבל, אוסטר כותב את זה כל כך טוב וכל כך מעניין ומתכתב עם התקופה ועם המשפחה היהודית של ארצ'י - באופן שהבידיון מתכתב עם המציאות ההיסטורית בצורה יפיפיה. ע' 630 - 632 היו בעיני הפנינה של הספר - בעמודים אלו מתברר כיצד מת סבו של ארצ'י בנג'י אדלר בנסיבות מבישות וכיצד הסבתא מקבלת את המוות הזה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רוני
4321

4321

פול אוסטר

ממליץ בחום, גם (ודווקא) למי שלא אוהב פול אוסטר. הוא מביא כאן משהו אחר. גם אם האמירה של הרומן מעט צפויה ומשומשת: ארבע דמויות שנולדו באותה השנה ושמן זהה, מתגלגלות אל גורל מיקרי שונה בעקבות צמתים, אסונות, ואהבות מפתיעות. המיקריות בחיים. אבל ארבע הדמויות המצויינות, לכל אחת מהן יש סיפור מרתק, מערכות יחסים נוגעות ללב, רגעים מתוקים, נעורים, יהדות אמריקאית.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•טומאי
4321

4321

פול אוסטר

ספר מיוחד במינו.
לא קל לקרוא ספר בן כ 900 עמודים.
הספר עמוס בעלילות ובפרטים - תולדות חיים, היסטוריה, אומנות, ספרות ועוד...
מרתק, עשיר בתוכן, ואני מעריץ את יכולתו הספרותית של הסופר להפיק מדמיונו כמות כזו של סיפורי עלילה.
שמו המיוחד של הספר הוא, על שום שסיפור חייו של גיבור הספר מסופר בארבע ווריאציות שונות. סטייה קלה של חיי האחד יוצרת מהלך חיים שונה אצל השני וכך הלאה.
ומדוע סדר המספרים יורד? על כך התשובה בעמודים האחרונים של הספר.
גם למספור הפרקים יש משמעות.
ממליץ מאוד לאוהבי ספרות יפה. .
למי שמעוניין, אשלח בדוא"ל את סקירתה המעמיקה של אילנה ברנשטיין שהופיע בעיתון הארץ 18.10, אשר האירה את עיני לפרטים רבים.
נא לצרף את כתובת המייל.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•יוסי נינוה
דירוג
3.0
לפני 3 שנים

“בקצרה, מתיש. פול אוסטר מבחינתי הוא סופר קצוות. הוא יכול לנפק ספרים מדהימים כמו ״מר ורטיגו״ או ״ארמו”