בעולם מקביל סבתא שלי עוזבת את העיירה שלה על גבול פולין רוסיה, אבל לא מגיעה לארץ אלא לארצות הברית. בעולם מקביל במקום להיוולד להורים ילידי הארץ אני נולדת במקום כלשהו על יבשת אמריקה - ניו ג'רזי לדוגמה, אם סתם ניקח מקום אקראי. גדלה בתור יהודייה אמריקאית דוברת אנגלית עם כמות כזו או אחרת של יידישקייט. ביקום מקביל פול אוסטר הוא הורה שלי. אפילו מועד הלידה שלו ושל אמא שלי לא מאוד רחוק. יקומים מקבילים, מציאות חלופית, דלתות מסתובבות, זה דבר שתופס את המחשבות של הרבה אנשים. כל מקום שבו יש צומת החלטה הראש ממשיך ומחשב את השביל שבו לא הלכנו עם מחשבות של מה היה אילו. הדעת נותן שזה גם התמריץ של הרבה כותבים, לבנות את הסיפורים של השבילים החלופיים האלה ולייצר את קווי המחשבה גם עבור אחרים.

אז הספר הזה הוא ספר היקומים החלופיים, וכדרכו של פול אוסטר הוא עושה את זה באקסטרים. אפשר לראות את האקסטרימיות כבר מהעובי הלא אופייני של הספר. אמרתי פעם* שאורך סביר לרומן בעברית שאינו אפוס רב דורי ושאינו ספר פנטזיה הוא בין שלוש מאות וחמישים לחמש מאות עמודים, וכך עמוד מעבר לעמוד 500 צריך הצדקה ממש טובה. ובכן, כאן יש כמעט תשע מאות עמודים, ואילו רוב הספרים של פול אוסטר קצרים ורזים בהרבה.

מעשה באחד, צ'רלס פרגוסון שנולד כילד יחיד בניו ג'רזי לסטנלי ורוז פרגוסון ביום כלשהו בשנת 1947, בומר במובן המקורי של המושג, אחד שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, גדל תחת הידיעה של פצצה אטומית, התבגר בצל המלחמה הקרה ומלחמות וייטנם וקוריאה, התאהב באיימי שניידרמן והפך להיות כותב. אמרתי "אחד" ובזה אני מטעה את הציבור משום שלא מדובר באחד אלא בארבעה עותקים של אותו אחד. וזו ההצדקה לכאורה לעובי של הספר, זה לא רומן אלא ארבעה רומנים שכתובים ומסורגים זה בזה. בכל אחד מהם נשארה אותה נקודת פתיחה של הסיפור, כולל אופי בסיסי של הגיבור, אבל החלטות שלו ונסיבות חיים משתנות ומשנות את העלילה. וזו הסיבה גם לשם המוזר של הספר. יש לנו את פרגוסון 1, פרגוסון 2, פרגוסון 3, ופרגוסון 4, והפרקים בחייהם נכתבים לסירוגין, על פי תקופות. שזה נחמד כי יש השוואה, אבל גם מעייף כי העלילות הולכות ומתרחקות ואז צריך להחזיק בראש או לדפדף אחורה כדי לזכור מה בדיוק קרה. אחד מתייתם מאביו וחי עם אמא שלו, אצל השני ההורים מתגרשים ואילו אצל שלישי הם חיים באושר. חלק עוברים דירה לכאן ולכאן, חלק מסתדרים בלימודים, חלק פחות, כולם חובבים ספורט, ואיכשהו כמו שכתבתי קודם הם מתאהבים בגירסאות שונות של אותה איימי שניידרמן.

יותר מכל דבר אחר הספר הזה הזכיר לי את "חיים ועוד חיים" אלא ששם יש קשר בין דמות ובין זו שבאה אחריה ויש איזה שהוא זיכרון מעומעם של החיים הקודמים ושל הצורך להימנע מסכנה פוטנציאלית או אסון, וכאן אין קשר בין הספרים השונים מלבד זה שמדובר באותו האדם. אמנם אני קוראת כל מה שיוצא מתחת עטו של פול אוסטר, גם אם זו רשימת קניות, אבל הספר הזה יצא קצת מעייף, בעיקר אחרי שקראתי את מן היד אל הפה וספרים סמי אוטוביוגרפיים אחרים שלו. בשלב כלשהו נתפסתי לקו עלילה 4 שהוא הקרוב ביותר לסיפור של אוסטר עצמו וגם כתוב בצורה המעניינת ביותר**.

חוץ מהסיפור עצמו והכתיבה האוסטרית הידועה לא ראיתי כאן תובנות מרחיקות לכת. יותר ויותר נראה שהכותב התאהב ברעיון של עצמו אבל לא טרח לחקור אותו לעומק מספיק.

*יותר מפעם. למעשה הרבה פעמים
** אחר כך חזרתי והשלמתי את שאר החלקים, לכל מי שדואג שאני כותבת על ספר שקראתי רק בצורה חלקית.

פול אוסטר

אחד הסופרים האהובים עליי

נסעתי לברזיל לא מזמן ובהחלטה של הרגע האחרון לא נרתעתי והוספתי את הספר הזה למזוודה

איזה מזל שעשיתי את זה

קריאה שהתחילה על חופי ריו דה זנרו הסתיימה אמש על הספה בהרצליה

אהבתי ביותר

מזמן לא קראתי ספר שרק חיכיתי כל היום להגיע אליו בערב ולשקוע בו

ממליץ בחום

"שכח מהשם רזניקוף. כאן לא תצמח לך שום טובה ממנו. בשביל החיים החדשים שלך באמריקה אתה צריך שם אמריקאי, משהו עם צליל אמריקאי טוב". זה מה שהציע לאייזיק רזניקוף מהגר יהודי רוסי אחר בשעה ששניהם המתינו לשיחה עם פקיד הקבלה באליס איילנד.
מכיוון שבשנת 1900 עדיין הייתה האנגלית זרה לאוזנו של אייזיק רזניקוף, הוא ביקש מבן ארצו המבוגר והמנוסה יותר להציע לו שם. "תגיד להם שאתה רוקפלר", אמר האיש.
לאחר מספר שעות של המתנה לפקיד ההגירה, כבר שכח אייזיק את השם שאמר לו האיש. "שמך?" שאל הפקיד. המהגר היגע חבט במצחו ופלט ביידיש:"אִיך האָב פאַרגעסן (שכחתי)!" וכך קרה שאייזיק רזניקוף התחיל את חייו החדשים באמריקה בשם איכבוד פרגוסון.

מאנקדוטה משעשעת זו מתחיל ספרו של אוסטר את צעדיו הראשונים במסע בן השמונה מאות שמונים ושבעה עמודים מלאי אותיות בפונט קטן ובכתב צפוף. אולם לא באיכבוד עוסק הרומן, אלא בארצ'י פרגוסון, הלא הוא נכדו, בשר מבשרו והוא הוא הגיבור הראשי של האפופאה הארוכה הזאת. איכבוד עצמו נפרד מהעולם הזה בנסיבות טראגיות ובגיל צעיר כשהוא משאיר אחריו אישה יהודייה קשה באופיה ושלושה בנים.

משלושת צאצאיו של אכבוד רק אחד יצא בן אדם והוא סטנלי – אביו של ארצ'י שלנו.
סטנלי הופך איש עסקים אמיד שנותן פרנסה גם לאחיו הלא יוצלחים. לאחר מאמצים לא מבוטלים עולה בידו להתחתן עם רוז אדלר היפה, שאהובה הראשון נהרג בצבא והרגש שלה אליו טרם התפוגג.
ילדותו של ארצ'י מיוחדת ככל שיכולה להיות ילדותו של ילד יחיד במשפחה שאין בה סיכוי כלשהו להיוולדות אחים נוספים. והוא בהחלט ילד מושקע. הימים עוברים עליו ללא דאגות מיוחדות, נכון יותר יש לו דאגות של כל ילד רגיל שגדל במשפחה מבוססת והוא עטוף באהבה . אם כי הוא לא ממש מרגיש את אביו כי אצל סטנלי מהותה של האהבה היא רווחה כלכלית שעליו לספק למשפחתו וארצ'י הקטן מתקשה לזכות בזמן איכות אמתי עמו .

עד מהרה הרקע המשותף מסתיים בעקבות אירוע מכונן בחייה של משפחת פרגוסון. אז מפצל אוסטר את חייו של גיבורנו לארבעה תסריטים שונים. וכך מתקבלים להם ארבעה סיפורי חיים שונים בתוך ספר אחד שמן.

תסריטי חייו של ארצ'י שונים מהותית אחד מהשני. אביו מת באחד לעומת אבא שחי וניצל מאסון באחר; משפחתו מתעשרת וחיה חיי מותרות ובגרסה אחרת זו משפחה נאבקת בקשיי פרנסה; הוריו חיים חיי זוגיות מאושרים ובסרט אחר הם מתגרשים בצורה מכוערת.

הרעיון הזה לכשעצמו מעניין, אם כי אוסטר יכל לכתוב כך עוד חמישים תסריטים. בייחוד, שגורלו של ארצ'י אינו תלוי בצעדיו הוא אלא בכל מיני נסיבות חיים שלא קשורות אליו במרבית המקרים.

למרות השוני בערוצי חייו של ארצ'י, אישיותו שלו נותרת דומה בכל תרחיש. הוא ספורטאי מצטיין (הן בביסבול והן בכדורסל!), חובב מוסיקה קלאסית מורכבת, חונך על ברכי הספרות היפה באדיבות דודתו מילדרד, מגלה הבנה בציור וחובב קולנוע איכותי. אנחנו מדברים כאן על נער בגילאי העשרה, כן? בקיצור מושלם, גאון ולא מציאותי בעליל. בנוסף בחייהם של כל ארבעת הארצ'ים יש אישה משמעותית אחת והיא – איימי שניידרמן. במציאות אחת הם מאושרים יחד ובאחרת זה לא מסתדר, אבל לדמותה תמיד השפעה גדולה על ליבו של ארצ'י, גם באותו סצנריו, בו הוא מתנסה ביחסי מין חד מיניים. בדומה לכך בכל התרחישים ארצ'י מגיע לכתיבה. שירים, טורים לעיתון בית ספר או אף ספרים מבטיחים. בכך ראיתי איזה הומאז' של הסופר לעצמו.

הספר הוא מאוד אמריקאי ויותר מזה יהודי אמריקאי. מקריאתו נוצר הרושם כי בכל אזור ניו – יורק בואכה ניו ג'רסי רוב התושבים הם יהודים, הנוצרים הלבנים הם קבוצת מיעוט והשחורים הם זן נדיר ביותר. ההוויה היהודית שהייתה ואיננה עוד ניכרת בו מאוד. יש בו גם מודעות עצמית יהודית גבוהה. בתוך כך אמריקה החל משנות הארבעים ועד לשנות השבעים של המאה העשרים מלאה במאורעות פוליטיות חשובות מאין כמותן. היבחרותו והירצחו של קנדי, המלחמה הקרה, משבר הטילים, הירצחו של מרטין לותר קינג, התנועה לזכויות האזרח, המהפכה המינית ועוד התרחשויות רבות מאוד ששינו את ההיסטוריה האמריקאית והעולמית. ארצ'י יכול להיות פעיל בהם או פסיבי יותר (תלוי באירוע ובתסריט) אך לרוב לא נשאר אדיש אליהם.

הדבר הזה של ארבעה ספרים שונים באחד יכול מאוד לבלבל. אני איכשהו הצלחתי לעקוב, אבל מכרה סיפרה לי שהיא נזקקה לעט ופנקס על מנת לא לאבד את עצמה בשלל האירועים והתסריטים. זה גם מרגיש מיותר לקרוא יותר מפעם אחת מתי ארצ'י התחיל לאונן ומה הרגיש כשהופיעו לו לראשונה שערות בבית השחי, למשל.

אני חייב להגיד שהמהלך הספרותי של אוסטר הורס במידה רבה את חוויית ההזדהות עם הגיבור. כי איכשהו כשזרם העלילה נקטע ומתחיל תרחיש אחר לגמרי, הקשר עם הדמויות מתרופף מעט ונוצרת הרגשה של השתתפות בניסוי.

כמה מילים על הכתיבה. ראשית אומר כי ניכר שאוסטר סובל מצורה קשה של גרפומניה ומפציץ את הקורא באינספור מילים מיותרות. מעבר לכך, צורת הטקסט שלו מלאה הגיגים ורומינטיבית בצורה מוגזמת. לעיתים הוא הופך והופך בהרבה נושאים מועטי חשיבות יחסית לאורך משפטים רבים, כאילו מנסה לסגור כל היבט במין אובססיה. וזה בעיניי מעיד על ניסיון לפצות על אי יכולת לפגוע הישר בנקודה.

עם זאת אני חייב לציין שבמהלך הקריאה לרוב לא נוצרת תחושה כבדה ובכל פעם שפותחים אותו הוא די זורם. אבל זה ספר שכמעט לא הצליח לעורר בי רגשות הזדהות חזקים כשלא חסרים בו תיאורים ואירועים שפוטנציאלית מאוד מרגשים. אופן הכתיבה לא ממש מצליח לגעת בלב וגם לא יותר מדי מגרה את השכל.
הסוף מפתיע ומאכזב במידה רבה.

כשמדובר בספר שמספר עמודיו הצפופים נושק לתשע מאות, חשוב שתהיה אליו איזו כמיהה, דרייב להמשיך. אני את התחושה הזו הרגשתי לעיתים נדירות. יותר מזה: בשלב מסוים קריאתו הפכה עבורי למשימה לא מאוד רצויה והמשכתי כי חפצתי להבין מה אוסטר רוצה מאיתנו. אז אילו הייתי מתייחס רק לחווייתי האישית, הרומן הזה לא היה מקבל יותר משני כוכבים. אולם אני משתדל להיות כמה שיותר אובייקטיבי ומעריך שלפחות חלק מהאנשים כן יאהבו בו היבטים מסוימים ואולי אפילו את כולו, זו פשוט תחושה אינטואיטיבית.

לכן הציון הסופי שלי הוא שלושה כוכבים במאמץ.

בקצרה, מתיש.
פול אוסטר מבחינתי הוא סופר קצוות. הוא יכול לנפק ספרים מדהימים כמו ״מר ורטיגו״ או ״ארמון הירח״. מצד שני יכול לייצר, את מה שאני אכנה בנימוס כ״נפילות״, ספרים כמו ״טימבוקטו״ או ״המצאת הבדידות״.
בספר הזה הוא מנסה לעשות משהו שאפתני ומעורר הערכה - לספר את אותו סיפור על אותה דמות אבל 4 פעמים כשההבדלים בסיפורים נובעים מאירועים שונים שקרו לכל אחת מהדמויות. מעין ״דלתות מסתובבות״ רק כפול 4.
בגדול מדובר ברומן חניכה המספר את סיפור התבגרותו של ארצ׳י פרגוסון, יהודי שדמותו היא השראה אוטוביוגרפית של אוסטר עצמו, בשנות החמישים והשישים הסוערות של ארה״ב. לא ארחיב במילים על העלילה כי לא רוצה להרוס למי שמתכנן לקרוא אבל לאורך כל הספר הרגיש לי שיש חזרתיות מאוד גדולה באירועי חייו של ארצ׳י. תהליך ההתבגרות הוא כמעט זהה לכל אחת מהדמויות - התאהבות ראשונה, לימודים, מעורבות פוליטית-חברתית - הכל מאוד חוזר על עצמו. מה גם שהרגיש לי שאת האפקט אוסטר יכל להשיג באמצעות שתי דמויות בלבד (וחצי מכמות העמודים).
לכל אורך הסיפור הרגיש לי שהוא מנסה לחקות את הספרות האמריקאית המודרנית של פראנזן ושייבון ללא הצלחה. אותם אני לא אוהב לקרוא מאותן סיבות של אהבתי את הספר הזה. זה לא פול אוסטר שאני מכיר ומעריך.
לקרוא רק אם אתם מעריצים כל מה שהאיש הוציא עד כה. אחרת, לוותר.

בכוחותיי האחרונים הגעתי לאמצע. התעייפתי. ולחשוב שיש לי עוד את מחצית הדרך... מבאס ולכן אני עושה הפסקה. נראה לי שארצ'י המבולבל יחכה לי עד שאוכל להתאפס על כל ארבעת דמויותיו. חבל כי ההתחלה היתה ממש מבטיחה. פול אוסטר במלא הדרו אבל לאט לאט נראה שהוא רק מנסה להוכיח מורכבות ולא סיפור. כל כך הרבה רגעים הפכו להיות לא אמינים לנער מתבגר אבל מניחה שרלבנטים יותר לאוסטר עצמו כסטודנט שמנהל מערכות יחסים ומגלה את העולם. הרגשות אותם אוסטר מציג מורכבים הרבה יותר ממה שאפשר לייחס לנער צעיר, רגיש ואינטיליגלט (כפי שאוסטר רוצה להאמין על עצמו) ככל שיהיה. לצערי מורידה את הדירוג הראשוני מחמישה כוכבים לשניים.

פול אוסטר הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. קראתי בעבר בעברית ובאנגלית מספר ספרים שלו. יש לו מה לספר והוא מאוד קריא בעיניי! בשנים האחרונות נדמה לי שהוא עובר יותר לכיוון האוטוביוגרפי וגם אם זו איננה באמת אוטוביוגרפיה, אני אוהב את זה.
ברבים מספריו עוסק אוסטר ב"בדידות", אך גם ב"מקרה"... כלומר במקריות שדרכה החיים מובילים אותנו למחוזות שונים ומשונים. אני תמיד נזכר בסרט המרתק "דלתות מסתובבות", שבו בגלל פרט מקרי ושולי לגמרי משתנה העלילה לחלוטין ושתי הגרסאות של העלילה מוצגות לפנינו...
אלא שכאן, בספרו החדש מזה כמה שנים, עושה אוסטר משהו דומה. רק שיש כאן ארבע גרסאות שונות! לאותו גיבור, שבאופן "מפתיע", נולד בדיוק באותה שנה שבה אוסטר נולד, (1947) למשפחה יהודית אמריקנית בסביבת ניו-יורק והמאורעות שקורים לו בחייו, כלומר במשפחתו הקרובה ובסביבתו, דומים מאוד למה שחווה אוסטר עצמו! אלא שהעלילות מתפצלות לכיוונים שונים. אבל גם ה"כיוונים השונים" הללו, דומים מאוד למאורעות שקרו בחייו האמיתיים של הסופר... למשל, עניינים משפחתיים של גירושין, בגידות וקרובי משפחה שנעשים קרובים יותר, או רחוקים יותר וגם כל מיני אהבות, וענייני מין, שבעלילות השונות כמו בקליידוסקופ, מצטרפות לתמונה שונה, אבל עדיין עם אותן זכוכיות צבעוניות שמסתדרות פתאום אחרת אך עדיין יש בהן משהו דומה... וכל זה על רקע מאורעות פוליטיים אמיתיים, שקרו בשנים המדויקות! כפי שחווה אותם גיבורו המפוצל; כמו למשל הרציחות של הנשיא קנדי ואחיו בוב - המועמד לנשיאות, מלחמת וייטנאם וכל מה שהסעיר את אמריקה בעיקר בשנות השישים (שבהן התבגר אוסטר) (ואפילו מלחמת ששת הימים מוזכרת כאן). בין השאר יש קרובי-משפחה שנשארים באותם שמות בעלילות השונות, אבל קורים להם דברים שונים וכולי. אוסטר איננו עושה לנו חיים קלים ודי מנסה לבלבל אותנו הקוראים; למשל בפרק מסוים, מתלבט הגיבור שנקרא "פרגוסון", בין אוניברסיטת קולומביה שבה הוא מעדיף ללמוד, אך אין לו כסף לשלם את שכר הלימוד בה ובין אוניברסיטת פריסטון, שבה יש לו סיכוי לקבל מילגה. הוא מאוד שמח לקבל דווקא את המילגה מפרינסטון ומתחיל ללמוד בה. אלא שבפרק הבא אנחנו מקבלים תיאור של לימודיו דווקא בקולומביה... כלומר אוסטר מעביר אותנו בלי אזהרה מוקדמת לפרגוסון אחר! שדווקא כן מצליח ללמוד בקולומביה... זה קורה גם במקרים אחרים כמובן ולדעתי זה די מבלבל את הקורא, שלא תמיד בטוח באיזה פרגוסון מדובר ומה יחסו של הנ"ל למשל לאהבתו הנוכחית... דרך-אגב כדאי לציין שענייני תרבות תופסים כאן מקום חשוב ביותר! פרגוסון קורא "טונות" של ספרים. הולך להמוני סרטים ומופעי תרבות שונים וגם שאותו "פרגוסון" ניחן בכישרון כתיבה - בחלק מהגרסאות הוא גם כותב ומתרגם ואנחנו כמובן יודעים כמו מי... כללית אנחנו מקבלים כאן תמונה מרתקת בעיניי, של חיים של נוער יהודי באזור ניו-יורק. אותי זה עניין במיוחד שכן חייתי בצעירותי תקופה מסוימת בניו-יורק וחלק מהאתרים והרחובות שמוזכרים בעלילה מוכרים לי היטב... אני חייב לציין את האורך הפיזי הענק של הספר (887 עמודים) מצד שני כאמור הספר הוא כאמור קריא מאוד בעיניי ולמי שאהב בעבר ספרים של אוסטר לא תהיה שום בעיה לצלוח אותו ואפילו בכיף...

נקודת ההתחלה, אותו רגע חד פעמי וייחודי ביקום, בעולם, על הפלנטה, הרגע בו כל אחד ואחת מאיתנו נולדים. הרגע הזה בו העולם משתנה. היקום כבר אינו אותו יקום. יש בו חיים חדשים. חיים שנוצרו איכשהו: באהבה, אולי בחטא, אולי בחוסר אהבה. אבל התווספו חיים בעולם. הישות החדשה חיה בעולם בו היא נוצרה, הורים, אחים, אחיות, הבית באותו רחוב, הנמצא באותה עיר ובאותה ארץ. ומכאן, תחשבו שהסיפור יכול להתפתח למספר כיוונים, וכל כיוון הרה גורל, עלול להוביל לסגנון חיים אחר: אהבות שונות, בחירות והחלטות שונות, אזורי מגורים שונים, חברים שונים, השכלה שונה, חיים, מוות ועוד.
אוסטר מוביל אותנו במספר דרכים שונות וסיפורים שונים בחייו של ארצ'י פרגוסון. אותו פרגוסון, נולד לאותם הורים, רוז וסטאנלי ובאותו תאריך, אך ישנן דרכים שונות בהן יכלו חייו להתרחש: מוות בגיל צעיר, שריפה ומות אביו, שדידת חנות אביו. ובכל דרך כזו יש לנו את אותו ארצ’י פרגוסון, דומה וקצת שונה, אבל בעיקר זה שהבחירות של חייו שונות או יותר מכך, הגורל, יד המקרה, אלו הם שהכריעו לאן חייו של ארצ’י פרגוסון ילכו, ינועו, יתפצלו. במהלך הספר מוזכר השיר של רוברט פרוסט ואני מצטט אותו כי הוא חשוב להבנת מהלך הספר:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

למעשה, יותר מאשר בחירה, יכולת ואפשרות הבחירה שלנו, אוסטר מספר על השרירותיות והמקריות בעולם. ביקום. הרי ידוע שלעומת כל בחירה או החלטה שנעשה, ישנן המון בחירות שיעמדו למולן וגם אם יש לנו שליטה בבחירות ובהחלטות שלנו, הרי ברור שלא הכל בשליטתנו. וזה בא לידי ביטוי בסיפורים השונים על ארצ’י פרגוסון. מה שמוביל אותו לבחירות והחלטות בחייו, זה השרירותיות במוות: אביו סטנלי פרגוסון מת משריפה, ארצ'י מת במחנה קיץ בעת סערה, חברו ארט פדרמן מת באותו מחנה קיץ ממפרצת מוחית, התאונה בה נפצעת בת דודתו וארצ’י מאבד שתיים מאצבעותיו. וכל אחד מאלה, משנה את חייו של ארצ’י פרגוסון. אחריהם הוא לא אותו ארצ’י: כבר לא אותו ספורטאי שאפתן, מתחבט בזהותו המינית, בוחר באיזו אוניברסיטה ללמוד, הכתיבה והרצון להיות סופר ועוד.
גם בסיפורים בתוך הסיפורים, שפרגוסון כותב, באים לידי ביטוי הבחירה, השרירותיות, הגורל: זוג הנעליים שנבחר על ידי קונה מסויים ונלקח לסיפור חיים אחד שהיה יכול להיות אחר אלמלא אותם בעלים, נער בחלקים שונים בחייו כאשר באחד המקרים הוא נאלץ לבדוק האם יש כאן יד מכוונת או שרירותיות בעולם, אדם הנאלץ לבחור בין שלושה דרכים - ימינה שמאלה או ישר.
מה שכן נותר וקיים לאורך הסיפורים, לאורך כל הגרסאות השונות בהתבגרותו של ארצ’י פרגוסון (כן, זה קצת מבלבל, גם המעבר מסיפור לסיפור, מגרסה אחת לאחרת, הוא לא לפי הסדר), מעבר לאהבה הרבה שמעניק הסופר לדמויותיו, הוא סיפורה של אמריקה של שנות החמישים והשישים. עשורים קשים באמריקה, של רצח נשיא, מאבקים בין שחורים ללבנים, אמריקה של וייטנאם, המהומות בניו יורק והמחאה באוניברסיטת קולומביה. ארצ’י פרגוסון או פול אוסטר הוא מעין פורסט גאמפ החולף על ההיסטוריה של אמריקה בעשורים אלה, ופרגוסון חלק ממנה, לעיתים מביט מהצד, לעיתים אקטיבי, לעיתים תיאורי בלבד, אך הוא חלק ממנה. וההיסטוריה כואבת, קשה, חונקת, עצובה. וגם סיפור התבגרותו של פרגוסון, מילד לנער בוגר, סיפור הכולל בתוכו את חדוות הנעורים, בלבולים, כאבים, אהבות, חברויות אמיתיות, אכזבות, תקווה, שאיפות. ואוסטר יודע לכתוב סיפור והכתיבה די קולחת, זורמת. לעיתים מהפנטת. וברגעי חסד שונים, הסיפור, הכתיבה, מתעלה, ומתרחש הקסם הזה בתובנות שאתה יכול להזדהות איתם. למשל: "העולם יפה ונהדר כל כך אם אתה לא עוצר ומתבונן בו יותר מדי בקפידה". חבל שהרגעים האלה הם רגעי חסד לא רבים.
בנוסף, קיימת האהבה הרבה של פרגוסון לאמו רוז. אהבה שנפרשת לאורך כל הספר. אהבה המלווה בקשר המיוחד בין פרגוסון לאמו. אהבה שגם באה לידי ביטוי בדברים שפרגוסון כותב, מה שמוביל לנושא הבא השזור לאורך הספר והסיפורים השונים וזה העיסוק בכתיבה. ארספואטיקה. כתיבה עיתונאית, כתיבה שירית, כתיבה פרוזאית. אבל כתיבה. וכתיבה של נער, נער בשנות בגרותו או לכל המאוחר בשנת העשרים לחייו. זאת אומרת כתיבה שנוצרת מאוד מוקדם (איני רוצה לחשוף ספוילרים יותר מכך). תהיתי מה אוסטר רוצה לומר בכך? מה משמעות הדבר?
אולי אוסטר מאדיר את כוחה של הכתיבה, הרי השרירותיות, הגורל, נזילות החיים והמוות, מותירים את הכתיבה כדבר נשגב, אולי נצחי במובנים מסוימים.
בסיפורים אף שזורים מוטיבים נוספים, רמזים נוספים, לחייו של פרגוסון אחד ויחיד: אהבתו לאיימי שניידרמן, המשחק שהתארך לשלוש הארכות באולם הספורט בו היה מתח בין הלבנים לשחורים ועוד.
באחד מהסיפורים, מתרחשים גירושיו של הוריו, סטנלי ורוז, ואביו סטנלי נוטל חלק נכבד מהכסף מגירושים אלו, דבר המוביל את ארצ’י להתנגדות נחרצת לקבלת כסף מאביו (בכלל, זה מאוד מרשים, שכאשר ארצ’י מחליט משהו, הוא אכן מתכוון לכך ופועל על פיו, למרות שאנו יודעים כמה קשה לעשות זאת בגיל הנעורים ובהתבגרות). כאן מתוארת הרדיפה של סטנלי אחר הכסף, אחר החומריות והגשמיות, ההתנגדות של בנו ארצ’י, ביקורת על החלום האמריקאי ועל הפער בין אביו – רודף הבצע, לבין אמו – מציאת האני האמיתי ועיצוב הגורל הייחודי.
רמזים שונים בספר, מובילים להקשר האוטוביוגרפי בין פול אוסטר לארצ’י פרגוסון. קיים מתח בספר בין המציאות ההיסטורית לבדייה, דבר המחזק את ההקשר האוטוביוגרפי: ישנו דמיון רב בין אוסטר לפרגוסון: הפרש של חודש בתאריך הלידה בין אוסטר 3.2.1947, לבין ארצ’י 3.3.1947, משפחה יהודית, גירושי הוריו, מות אביו, לימודי ספרות באוניברסיטת קולומביה, שהותו בפריז. בנוסף, קיימים אירועים היסטוריים רבים שהתקיימו במציאות: רצח קנדי, מלחמת וייטנאם ועוד – אירועים שאוסטר לא חוסך בביקורת. הדבר הייחודי הוא שיש פה סכמה של שני עשורים ולא סיפור חיים שלם. מעבר לעניין האוטוביוגראפי, חושב שיש פה סיפור נעורים ושאלות חשובות שהסיפור מעלה (כמו שנכתב בתקציר על הכריכה האחורית של הספר): מה מרכיב את זהותנו? כיצד הגורל משפיע? האם יכולנו להיות אנשים אחרים?
בתוך הספר שזורים אזכורים לספרים וסרטים רבים, אלה שעיצבו את הנער ארצ’י פרגוסון והשפיעו על זהותו. כל העושר התרבותי הזה מעורר השתאות ומשפיע על חייו של ארצ’י פרגוסון ועל היותו מי שהוא, ומי שהוא ירצה להיות כשיגדל. חושב שגם החשיבה, המחשבה, הזהות, מורכבים מהיותה של אמריקה ארץ של מרחבים ארוכים, היכולים להשפיע על התודעה ולעשות דברים בקצב אחר. האפשרויות רבות ופתוחות. מה גם שחייו של נער מתבגר מתחילים בלימודים ובקולג’ ולא בצבא (למרות מלחמת וויטנאם באותם שנים): אין להם את ההתלבטויות האלה אחרי צבא, ואת הזמן הזה שהולך ונוסע לו. הם פשוט עושים, ולמעשה מתחילים את החיים שלהם די מוקדם.
הספר קצת מייגע באורכו הבלתי ניתן לעצירה. הקריאה שואבת אותך אליה – אני נשאבתי ונסחפתי. אבל זו לא קריאה סנטימנטלית אלא קריאה מתונה, מרגשת לעיתים רחוקות. כמו ללכת על החוף כשאין לדעת היכן קיצו, לעיתים גלים גועשים אך לרוב ים שקט. והנוף נעים ומרגיע, לעיתים כואב, קשה, מחניק, אך גם אוהב ומרגש.

לא קל - פיזית - להחזיק ספר בן כמעט 900 עמודים. אבל כשזה ספר של פול אוסטר שווה בהחלט לנסות. שמחתי שהצלחתי לצלוח אותו. קריא מאוד, מעניין מאוד והאתגר לעקוב אחר ארצ'י פרגוסון כפול ארבע - כלומר דמות שיש לה אותו שם, אותם הורים, אותם חברים אבל מוכפלת בארבע עם חוויות שונות, אירועים שונים - מאוד מרתקת ולא תמיד הצלחתי לדעת על איזה ארצ'י אני קורא באותו רגע. אבל, אוסטר כותב את זה כל כך טוב וכל כך מעניין ומתכתב עם התקופה ועם המשפחה היהודית של ארצ'י - באופן שהבידיון מתכתב עם המציאות ההיסטורית בצורה יפיפיה. ע' 630 - 632 היו בעיני הפנינה של הספר - בעמודים אלו מתברר כיצד מת סבו של ארצ'י בנג'י אדלר בנסיבות מבישות וכיצד הסבתא מקבלת את המוות הזה.

ממליץ בחום, גם (ודווקא) למי שלא אוהב פול אוסטר. הוא מביא כאן משהו אחר. גם אם האמירה של הרומן מעט צפויה ומשומשת: ארבע דמויות שנולדו באותה השנה ושמן זהה, מתגלגלות אל גורל מיקרי שונה בעקבות צמתים, אסונות, ואהבות מפתיעות. המיקריות בחיים. אבל ארבע הדמויות המצויינות, לכל אחת מהן יש סיפור מרתק, מערכות יחסים נוגעות ללב, רגעים מתוקים, נעורים, יהדות אמריקאית.