באחרונה יצא ספרו של פרופ׳ אל"ם (מיל׳) גבי סיבוני "מכנען" (הוצאת קוראים, 2026) שבו שילב בין פרקים ממסלול חייו, למן ילדותו בשיכון כנען שבצפת (ומכאן שם הספר), דרך תפקידי פיקוד בגולני ועבודתו המחקרית לבין משנתו בתחומי הביטחון הלאומי.
ראשית, גילוי נאות, סיבוני היה מורי ורבי במשך שנים, עת עבדתי תחתיו במכון למחקרי ביטחון לאומי. למדתי ועודני לומד ממנו רבות ואני אוהב ומעריך אותו מאוד. הוא, בעיני, אחד המוחות הפורים והחריפים בתחום החשיבה הצבאית והביטחון הלאומי, הגם שלא פעם אנו חלוקים.
"מעץ הלימון הגדול שהיה בחצר ביתנו שבשכונת הּמּודְרָגִים בשיכון כנען, קטפתי לימונים, גלגלתי פיסת עיתון ובזקתי מלח בין אותיות הדפוס. נתתי למלח להיספג בלימונים חתוכים ואכלתי אותם כמו שהם, בקליפתם. מאז ועד היום, לימונים חמוצים במיוחד הם סימן ההיכר שלי. לא איש ריב ומדון אנוכי, אך לעתים גם דעתי נטרפת עליי. קצר רוח הייתי ועודני, חסר סבלנות להבלים. זרעי החינוך ההישרדותי של הוריי הם הלימון, והמסלול שעברתי בגולני הוא המלח" (עמ׳ 9). אכן תיאור קולע. אודה שגם אותי לימד סיבוני לאכול כך לימונים ואני (למורת רוחה של אשתי) נתפסתי לכך.
סיבוני שירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, לחם במלחמת לבנון הראשונה ולאחר מכן השתחרר מצה"ל. לבקשת חברו, רס"ו משה קפלינסקי (לימים סגן הרמטכ"ל) שב ב-1984 להחליפו כמפקד סיירת גולני. "היינו סמוכים לשולחנו של מפקד פיקוד הצפון, אורי אור, שאהב את הרעיון שיש לו יחידה כזאת ושהוא יכול להשתעשע בה במבצעים שונים. איכות החיילים הייתה מדהימה, והיכולת לבצע כל פעולה ללא הגבלה כלשהי הייתה גבוהה ביותר. באותם ימים השתתפנו במבצעים רבים" (עמ׳ 43). אבל גם ביחידה המהוללת היה מה לשפר. לאחר שצוות מהסיירת נתקל והרג מספר מחבלים בעומק לבנון, סמוך לג'בל ברוך, זיהה שהלוחמים זחוחים במיוחד, והורה למפקד הצוות לקחת אותם למסע אלונקות לילי "כדי שיזכרו שגם לאחר ההצלחה המבצעית, יש להצניע לכת" (עמ׳ 44). ובאמת כדאי שהשתן לא יעלה לנו לראש.
בשירות המילואים שימש בין היתר כרמ"ט חטיבת גולני, רמ"ט אוגדה וכאיש צוות התכנון בפיקוד הצפון. בצבא פגש בחברו כאח לו, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מאז ימיהם המשותפים בחטיבת גולני כמפקדי יחידות חטיבתיות מקבילות (גבי בסיירת וגדי בעורב), ועד ימינו אלה. "לגדי יש חוכמת חיים של חתול רחוב. הוא משלב יכולת חשיבה ויכולת עשייה. כרמטכ"ל היטיב להבין מהו האיזון הנכון בין הפעלת הכוח לבניין הכוח. גדי הכניס מבצעים משמעותיים במערכה שבין המלחמות" (עמ׳ 46), כתב בהערכה על חברו. סיבוני שירת במילואים גם במלחמת "חרבות ברזל", כאיש צוות התכנון בפיקוד הדרום. שם, סיפר, התרשם לטובה במלחמה מאלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, שהיה בעיניו "אחד מגיבוריו הטרגיים של ה-7 באוקטובר" (עמ׳ 133), שכן הוא נכנס לתפקידו כאלוף הפיקוד כשלושה חודשים בלבד לפני מתקפת הפתע. אמנם, ציין, פינקלמן "כשל יחד עם רבים ב-7 לאוקטובר" (עמ׳ 134). אך בשירות המילואים בפיקוד הדרום, כתב, "ראיתי אותו עובד כמו מכונת מלחמה מצוינת" (עמ׳ 134). אין לי, שוב (כמי שלחם במלחמה), אלא להסכים.
המעשה, כתב, חשוב מהמעשייה ורצוי שזה יהיה מהיר. לדבריו, "אנשי גולני אינם מרבים בדיבור, כי כשמדברים יותר מדי הפעילות נמרחת בצורה בלתי יעילה. עשה עכשיו, דבר אחר כך, אם בכלל, כי אתה לא כמו הצְנֵפִים (הצנחנים) שמנתחים כל דבר ולא מפסיקים לדבר" (עמ׳ 38). אמור מעט ועשה הרבה אמרו רבותינו במסכת אבות, ויפה אמרו. אבל לצד מפקדים מעולים יוצאי חטיבת גולני שמנה, ובהם תא"ל (מיל׳) יובל בזק והרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, הוזכרו בספר לחיוב גם מפקדים מצוינים שלהם כומתה אדומה ובהם האלופים אמיר ברעם וירון פינקלמן (שפיקדו עלי בצנחנים), יאיר גולן ותא"ל (מיל׳) גיא חזות. שהרי לא הכומתה והשיוך החטיבתי עושים את ההבדל, אלא איכות האנשים.
בספר ניתח המחבר שורה של ליקויים וכשלים בצה"ל כמו גם מכפילי כוח והזדמנויות. כך למשל, מתח ביקורת על רעה חולה שבאה לידי ביטוי בכך "שכל מפקד זרוע חדש מביא תוכנית משלו, ומבטל במפגיע את תוכניתו של קודמו. מפקדי הזרועות מצטיינים בעיקר בלתת שמות מפוצצים לתוכניות, שמות כמו: "נתקוף בחכמ"ה", כשכל אות מראשי התיבות של המילה חכמ"ה מקבלת חיים משל עצמה; "יבשה באופק" ועוד שמות רבים אחרים. אנו מומחים במיתוגים ודואגים למתג את עצמנו לדעת. שמות התוכניות תמיד נושאי הבטחה, אך בפועל רובם מתבררים אוויר חם" (עמ׳ 167). חבל שכך. מוטב, הציע, "לאסור בצה"ל שימוש במילות תואר, וכך הכול יהיה קל וברור, כי מהי "התקפה מפתיעה?" ההפתעה היא של האויב, אך איך נוכל להיות משוכנעים שהוא אכן הופתע? מה שניתן לומר בבטחה הוא שהאויב הפתיע אותנו ב-7 באוקטובר, ואנחנו הם אלה שהופתעו" (עמ׳ 169).
למעשה, הסביר, בעוד שהאויב שנגדו לחם צה"ל בשנים האחרונות פעל (ופועל) "מתוך שטחים צפופי אוכלוסין, בתווך התת-קרקע ותוך הפעלה של מערכים רחבי היקף של אש תלולת מסלול, המאפשרים התמודדות עם האיום האווירי והארכת משך המערכה" (עמ׳ 161), העדיף צה"ל בשלושת העשורים האחרונים להשקיע ביכולות האש מנגד (אוויריות בעיקרן) על פני מאמץ התמרון היבשתי (והזניח כפועל יוצא את כוחות היבשה).
"ההישענות הקיצונית על הטכנולוגיה וההזנחה של "המאמץ האינטלקטואלי" גרמה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי" (עמ׳ 160), קבע. בשלושת העשורים האחרונים, כתב, התמכרה מערכת הביטחון הישראלית לטכנולוגיה "וחשבה, שתוכל להילחם מבלי להילחם" (עמ׳ 10). חמור מכך, "יצרנו מין מֹלֶך – מערכת משוכללת שחשבנו שתיטיב לעשות את העבודה במקומנו. קיצצנו משאבים שנועדו לאימונים, ופירקנו יחידות לוחמות. ברגע האמת נפרצה הטכנולוגיה והמערכות התפרקו" (עמ׳ 11).
כבר ב-2005 כתב מפקד יחידת מגלן, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), כי יכולות האש של צה"ל (מהאוויר וממרחק) לא היו יעילות דיין כנגד מטרות בעלות אורך חיים קצר, שלא פעם הוסתרו בסבך או במערות, על כן "היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמ׳ 162). סיבוני הדהד קביעה נכונה זו. בכל פעם שישראל סטתה ממנה, כמו ב-2006 ובמערכות נוספות, המחיר היה יקר. יש לקוות שה-7 באוקטובר 2023 ישמש כקריאת ההשכמה.
לגישתו, תפיסת הביטחון של ישראל צריכה לשוב לעיקרון ההכרעה. "אחד העקרונות שטבע בן-גוריון בהקשר לכושר ההכרעה היה הצורך בפעולה צבאית מהירה ועוצמתית שתכריע את האויב, זאת מתוך ההבנה שישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה. על כן, נִדְרָש להפעיל את כל רכיבי העוצמה של ישראל: תמרון צבאי יבשתי בחזית ובעומק, הפעלה של אש עוצמתית על מטרות מתוכננות מראש ומטרות מזדמנות, מבצעים מיוחדים, מהלומות במרחב הסייבר ופעילות התקפית במרחב התודעתי. הבסיס לכול הוא היכולת ליטול את היוזמה מהר ככול הניתן וליצור לחץ גובר והולך על האויב, תוך שיבוש תמונת המציאות שלו" (עמ׳ 335). לתפיסתו, בעקבות ההכרעה הצבאית יבוא הניצחון המדיני (אף שהיא, ציין, תנאי הכרחי אך לא מספיק).
כוח המחץ המכריע היה ונשאר הכוח היבשתי, ויש לבנותו בהתאם. יש לזכור, הדגיש בצדק, "שהגורם החשוב ביותר, המשפיע על איכות ביצועיה של זרוע היבשה, הוא איכותה ומקצועיותה של שדרת המפקדים. איכות התמרון היא כאיכות שדרת הפיקוד היבשתית – תחבולנות, איכות ההחלטות וקצב קבלתן, לכידות, החוסן המנטלי של היחידות וכמובן איכות הביצוע הטקטי" (עמ׳ 349). לכן יש להשקיע בפיתוח וטיפוח מפקדי השדה.
איפה הספר בכל זאת חסר? המחבר הלין בספר על חולשת הדרג המדיני ועל הצורך להדק את הפיקוח האזרחי על הצבא. מערכת הביטחון היא "בעלת העוצמה האדירה וללא בקרה אזרחית אפקטיבית מול מערכת אזרחית ודרג מדיני חלשים. כולם נושאים באחריות, אולם חובה תהיה ליצור יכולת משילות של הדרג האזרחי תוך הלימה בין האחריות לסמכות, באופן שתתאפשר לו בקרה אפקטיבית על מערכת הביטחון. נדרשת בקרה אזרחית הדוקה מאוד שאינה תלויה כלל במערכת הביטחון, אלא נשענת על המערכות האזרחיות (כגון, הכנסת, הממשלה והמטה לביטחון לאומי)" (עמ׳ 335). אך למרות ביקורת זו, ניכר שהמחבר בחר להתמקד יתר על המידה באחריות הדרג הצבאי ובכשלים שיש לתקן בצה"ל וחסך שבטו מהדרג המדיני ומראש הממשלה בפרט (במיוחד לאור ניסיונו ושנותיו הרבות בתפקיד במצטבר). בכל האמור באחריות העליונה, הרי שזו חונה בממשלה ובראשה, וחיצי הביקורת המושחזים שלו היו פחות חדים שם.
גם כך וגם כך מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים, שניתח היטב רבים מהליקויים הכשלים והאתגרים בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, כמו גם את מקורות עוצמתה ויתרונותיה שבזכותם תגבר עליהם. קריאה מומלצת מאוד.
