יצירת מופת של סופר אגדי.
אז למה הבאתי 4 כוכבים? (לא שזה מוריד כהוא זה מאיכות היצירה.)
מסיבה אחת עיקרית - רציפות. הסיפור מסופר מנקודת מבט של אדם אחד שמביט על כל מה שמתרחש בעיירה ומפרש לנו, הקוראים, את השתלשלות האירועים.
למרות זאת - העלילה הולכת ומתפתחת ולעיתים מתרחקת מאוד מהמספר שלנו. בעיה, אז איך מתמודדים איתה? לפעמים המספר אומר לנו שהוא רק "משער" מה יכל לקרות אי שם. לעיתים הוא מספר לנו על דברים שנודעו לו בדיעבד - הרבה זמן לאחר שהפרשה הסתיימה. ולעיתים - אין שום תירוץ או הסבר. לעניות דעתי - היה עדיף לסופר לדבוק בדרך האחרונה ולא לספק הסברים אלא פשוט להתקיים כ"מספר יודע כל". אמנם ברומן רחב יריעה כזה יקשה מאוד על מספר בודד לפרט לנו על מניעיה וקורותיה של כל דמות (מה שמתאפשר ברומן קצר יחסית, ראה ערך 'גטסבי הגדול'.) בנוסף, עוד טיפ קטן ממני לקורא הישראלי (משהו שהבנתי בעצמי רק בספר הזה.) לדמות עלולים להיות שלושה שמות בסיפור - מה שעלול לבלבל את הקורא. אביא לדוגמה שתי דמויות - אמא ובנה. -ורווארה פטרובנה סטאוורוגינה. שלושה שמות, מה הכוונה?
ורווארה - שמה הפרטי. פטרובנה - ביתו של פטרוב (פטרוב + נה). סטאוורוגינה - שם המשפחה בתוספת 'נה' (שייכות לאישה כפי שצויין בשם אביה.) היא יכולה להופיע בשם 'ורווארה פטרובנה' (מה שקורה לרוב), אך גם בשם 'סטאוורוגינה', ויש לשים לב שזו אותה דמות. נעבור אל בנה, ניקולאי וסבולודוביץ' סטאוורוגין. ניקולאי - שמו הפרטי. וסבולודוביץ' - בנו של וסבולודוב (וסבולודוב + יץ'). סטאוורוגין - שם משפחתו בתוספת 'ן' (תוספת לגברים). מופיע לרוב כ-ניקולאי סטברוגין, עלול להופיע גם כ- ניקולאי וסבולודוביץ, או פשוט - סטאוורוגין. באותה הצורה פיוטר סטפנוביץ' ורכובנסקי הוא בנו של סטפן טרופימוביץ' ורכובנסקי. שניהם משתייכים לאותה המשפחה (ורכובנסקי) פיוטר הוא בנו של סטפן, על כן הוא מתקרא - פיוטר סטפנוביץ'. סטפן הוא מן הסתם בנו של איש הקרוי טרופימוב, וכן הלאה בכל הרומנים הרוסים. אמנם ריבוי השמות עלול לבלבל את הקורא הישראלי של ימינו, אך אני מקווה שעזרתי ולו במעט להבנת מערכת השמות המסובכת הזאת - מערכת שהתחוורה לי רק תוך כדי קריאת הספר המצויין הזה.

חלום בלהות כלוא בין דפיו של ספר. קראתי את המשפט תוך כדי שהייתי באתונה, בכל זאת לא הרגשתי כלל שאני רחוק מהבית או ממקום כלשהו. בפשטות - הייתי בתוך חלום הבלהות הזה, רואה את הדמות בוחרת בבחירות הכי גרועות, צועק לה בתוך ראשי שתפסיק - אך זה לא משנה דבר. ממש כמו בסיוט אמיתי.

אציין מראש שאני חובב גדול של הרוקי מורקמי, אפשר לומר אפילו 'מעריץ', אבל הספר הזה הוא הפעם ראשונה שהפסקתי ספר של מורקמי באמצע.
מבחינתי הספר הזה הוא "בית בושת" של ספרות. הערפל הספרותי שבדרך כלל כל מוסיף נופך מציאותי וחי לספריו יוצא בספר הזה מכלל שליטה.
מורקמי זורק עלינו מושגים וכלל לא טורח לבאר אותם, כך שגם באמצע הספר אתה קורא את אותה מילה מוזרה ולא מבין אותה כמו שלא הבנת אותה כשהופיעה לראשונה בתחילת הספר.
אין בעיה עם מושגים שאינם מוסברים באריכות בהתחלה, זה דווקא עלול לחזק את התחושה שהעולם הזה הוא 'מציאותי' ו'מתקיים בזכות עצמו'.
אבל בחייאת, תפקידך כסופר הוא לגרום לקורא להבין בדרך מסויימת למה אתה מתכוון. למען האמת, נדמה לי שגם מורקמי לא ידע למה הוא מתכוון, וזה מה שהכי מאכזב אותי.
עוד דוגמא ל'עצלות הספרותית' שהשתלטה במסווה של אומנות על הספר הזה, היא הדמויות.
הגברים, כרגיל אצל מורקמי, חושבים הרבה על מין אבל כשמגיעה לפתחם הזדמנות הם מוותרים עליה בנונשלנטיות שגורמת לך לתהות לגבי הדיבור המייגע על מין שקדם לכך.
אני אישית לא אוהב את הקטעים המיניים אצל מורקמי, אבל זאת רק נטייתי האישית. למרות זאת, אם אתה בונה דמות כזאת, שתתנהג כמו שבנית אותה ולא שתדבר כמו איזה נזיר קדוש.
בנוסף, ישנה סצינה שבה הבית של הדמות הראשית נקרע לגזרים, והאיש פשוט יושב ומביט על כל זה מהצד תוך כדי שתיית בירה. באמת?
ככה מתנהג בן אדם שהורסים לו את החפצים שהכי יקרים לליבו? הכל מתרחש בתואנה ש"כל השכנים עובדים אז הם לא בבית". ניחא, אבל אי אפשר לרוץ החוצה ולקרוא לעזרה?
אי אפשר להראות טיפה מצוקה אל מול הרס הקן הפרטי שלך? הם אפילו חותכים אותו בבטן (בלי להתעמק בסצינה המשונה בה הם אוחזים לו באיבר הזכרות שלו משום מה.)
והוא לא ממש מתרגש מכל העניין - רק הולך לישון עד שדמות אחרת באה ומעירה אותו כי "סוף העולם קרב".
לא יודע אם הכל נסגר בצורה הגיונית בהמשך, אבל אני כבר לא יכולתי להמשיך. אני מצפה מסופר שלא יאבד את עצמו לדעת בתוך הכתיבה אלא ידאג לקרקע מוצקה כלשהי או קצה חוט לקורא על מנת
שירגיש שבאמת יש כאן סיפור ולא רק הזיות על ספידים.

ספרות עילאית, שמובנת יותר ככל שקוראים אותה שוב ושוב. כמו בחיים האמיתיים, ההווה הוא כל שיש לנו, וקפקא מיטיב ללכוד את ההווה בתוך מיכל שנקרא "סיפור". איך אפשר לכלוא את האינסוף בתוך מיכל? כנראה שסתם אדם לא יוכל לדעת. אבל קפקא יודע, כל סיפוריו מערימים על הקורא ונדמה שלעיתים הם מערימים גם על הסופר עצמו. כך משפט בן ארבעה משפטים יכול להיקרא סיפור, וסיפור בן חמישה דפים יכול לגרום לקורא לשנות את נקודת המבט שלו לגמרי עד לסופו.

ספר נהדר. מכתב אישי שהרוקי מורקמי שולח אל האנשים הבודדים שיכולים להבין ולו במעט את נסכי הנפש של היוצר האדיר הזה.