ב-2015 פירסם מורקמי ספר העוסק בו ובמקצועו. לא סתם הוא מדבר על זה כמקצועו מאחר והוא עוסק בזה 35 שנים (מגיל 31) ועדיין נמצא בינינו. מה גרם לכתר+כנרת לחכות כמעט עשור כדי לפרסם ספר זה? על סופרים ומקצועם כבר קראתי משל סטיבן קינג ופול אוסטר. מורקמי מעניין אותי מכולם. שעות רבות של עונג הוא העניק לי ב-17 הספרים שקראתי משלו (כל דבר שתורגם לעברית), במיוחד קורות הציפור המכנית, יער נורווגי, קפקא על החוף, ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם, אנדרגראונד, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה ועוד.

כבר בהתחלה הוא מספר על הושבת שני סופרים היכנשהו בתחילת המאה העשרים לארוחה כדי שידברו. אלה היו פרוסט וג'ויס, שני מומחים בזרם התודעה. השתיקה ביניהם היתה מהדהדת, משל סכר קם ביניהם ודבר לא זרם. נו, לכו תדעו. זה בעניין סופרים...

בהמשך מספר מורקמי על מבקרים ספרותיים המתקשים לבקר ספרים. אני בהחלט יכול לחשוב על כמה מבקרים במוספים הספרותיים הנחשבים בישראל ולזעום על ספרים שקראתי בגללם ופסקתי לקרוא את המבקרים.

סופרים רבים, לדבריו, העניקו לנו ספר או שניים – אפילו טובים מאוד – ונעלמו כשגילו שמקצועו הסופר אינו מה שחשבו (האם זה אתה ג'ונתן ליטל?). גאוותו על השנים הרבות בהם הוא עדיין מסתובב בסצנה הספרותית (הרג קומנדטורה יצא לאחר צאת ספר זה ויש עוד אחד שיצא בארה"ב) וכמובן, מועמדות אינסופית לנובל. הסופרים עליהם אני יכול לחשוב הנמצאים בשלולית הספרותית זמן ארוך כל כך הם מישל וולבק, סטיבן קינג, ו... לכאורה זהו, אם נעסוק במשובחים. מפול אוסטר נפרדנו אך לאחרונה (2024).

וכך, סופר הוא לא היה בהתחלה. רבים מכירים את היותו אוהב ג'אז. אהבתו נמסכה לתוך בר קטן ששכר, העמיד בו פסנתר להופעות חיות וגם השמיע מוזיקה ומכר גם אלכוהול ואוכל. ואז, יום אחד בביקור במשחק בייסבול בשכונה, נפלה עליו ההכרה כי עליו לכתוב רומן. השאר היסטוריה. עוד הוא מספר על חייו ומה שהוא מספר בכלל מתלבש עלי ככפפה ליד. אני מבין לגמרי את חייו, אהבותיו ובחירותיו בסגנון בו מחייו עוברים ומתנהלים. איש כלבבי.

בהמשך מורקמי עובר לתהות עד כמה הוא מקורי בכתיבתו (אני יכול להעיד שכן), אבל בתוך עצמו הוא שוכן והוא מניח שכן. אלא שלא זו בעייתו של מי שרוצה להיות סופר, ומורקמי חושב שסופר, פרט להיותו מקורי, צריך משמעת כתיבה, שקט מטרדות היומיום ושמירה על הגוף ההולך ומכלה עצמו ונחלש. הוא בוחר בריצה יומית ואף כתב על כך ספר.

אז הוא עובר לתקוף את בית הספר. מורים והורים ביפן גם יחד לא אוהבים את שינון החומר במטרה אחת בלבד: מעבר מבחנים. אז אספר לכם משהו מעצמי. בהיותי בי"א נכנס המורה לפיזיקה ובמהלך השיעור סיפר שלו יכלו לבנות חללית שתטוס מהר יותר ממהירות האור, הרי אז אפשר יהיה לראות את ההיסטוריה של כדור הארץ. האנטנות נעמדו בראשי. במילים אחרות, שערי סמר. ניסיתי לברר פרטים, אבל המורה השתיק אותי בתקיפות. באסיפת המורים הקרובה המחנכת ביקשה שאגש עם אמי למנהל. המנהל פתח את יומנו, בדק היכן שמי ואמר לאמי ביידיש, הילד שלך מפריע בשיעור פיזיקה. בזה תם המגע שלי סופית עם בית הספר. למורקמי נאמר תמיד שעליו ללמוד היטב, כי תמיד זה יישרת אותו בעתיד. מעת שסיים ללמוד, לא חש לרגע שזה משרת אותו. בחירתו ללמוד אנגלית בעצמו היתה לשם קריאת ספרים בשפת המקור ויותר מאוחר לתרגם אותם ליפנית כפרנסה והעסקת המוח בין כתיבת ספרים.

שאלו את מורקמי האם מישהי מדמויות ספריו דומה למישהו שהכיר בחייו. הוא ענה שלא. אני עונה לשאלה שלא נשאלתי, האם הדמויות שאני קורא עליהן בספריו הן דמויות "מורקמי", ואני עונה, "בארור".

האם למדתי משהו על מורקמי מספרו? כלום ושום דבר. האם למדתי משהו על צורת הכתיבה שלו? לגמרי. האם אהבתי את הספר? זה ספר לחובבי מורקמי ולכן התשובה ברורה. מורקמי הוא לגמרי הסופר החביב עלי.

עבר זמן מאז שהספר הזה נכנס לרדאר שלי.
אני אוהבת ספרים על כתיבה, אבל החשש שלי היה שהספר הזה יהיה יותר מדי אוטוביוגרפי, כמו שהספר "על הכתיבה" של סטיבן קינג היה עבורי.
מה לעשות, אני ממש לא מתעניינת בהרוקי מורקמי עצמו, אני מתעניינת רק בזה שהוא סופר, וכמישהי שעדיין מנסה לברר את יחסיה עם הכתיבה, יש לי גם צורך בלקרוא ספרים על זה, וגם - אני פשוט ממש אוהבת ספרים על כתיבה.

לא קראתי אף ספר קודם שלו, ניסיתי את "יער נורווגי" רק כי מורי הגיב לי שאני חייבת לפני שאני קוראת את זה.
לא התחברתי, אני לא בטוחה כמה עמודים קראתי לפני שויתרתי, אבל זה לא היה הרבה.
הגעתי למסקנה שהסיפור והאווירה, פשוט לא בשבילי.
אבל מהספר הזה, נהניתי.
זה נושא שאני יכולה להתחבר אליו, זה נושא שאני מעוניינת לקרוא עליו, ולמרות שאני עדיין לא בטוחה שהכתיבה של מורקמי היא בשבילי, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות לנסות ספרים שלו.

הוא כתב הרבה על איך הוא הפך לסופר, על התהליך הזה, ועל המניעים שלו.
הוא התייחס הרבה לאיך הספרים שלו התקבלו, לאיך שהוא התפתח כסופר, על המכשולים שהיו לו, על הסגנון שהוא פיתח, וזה היה מעניין לקרוא שהוא לא כתב מושלם מההתחלה.
גם אהבתי את כל השיח על סופרים שנשארים למשך עשורים, מול סופרים שכותבים ספר אחד טוב או שניים, ואז נעלמים.
הספר בהחלט גרם לי לפתח עוד את המחשבות שלי לגבי איזה סוג של סופרת אני רוצה להיות, מתי אני צריכה להתחיל לכתוב, על מה אני רוצה לכתוב, וכו'.

לא היה כאן משהו יוצא דופן, אבל הייתה כאן רוח של סופר, של אדם שאוהב לכתוב, שמתאר דברים שאני מסוגלת להזדהות איתם, כמו לדעת שמשהו שכתבת הוא גמור, כשאתה מוריד פסיקים ואז בשכתוב הבא מוסיף את הפסיקים האלה בדיוק באותם המקומות.
לי כאדם כותב, כאדם שאוהב לקרוא על כתיבה, כאדם שבאמת אוהב לשמוע את העצה הצפויה שאומרת לי לקרוא כמה שיותר ספרים, כי זה מעודד את רוחי שאולי אם אני פשוט אמשיך לקרוא עוד ועוד - יום אחד אני אדע על מה אני רוצה לכתוב, הספר היה מועיל.
זה גם עודד אותי איך שהוא דיבר על המסע שלו, זה שהוא התחיל בגיל 30, וזה שהוא לא היה מסוגל לכתוב את הרומן שהוא רצה לכתוב, אבל התחיל לבנות את הדרך לשם צעד אחר צעד.
כל אלו גרמו לי להבין שאני יכולה פשוט להתחיל לכתוב ספרים, ושהם יהיו לא מושלמים, ושלאט לאט עם השנים אולי אני אבנה את הכלים שאני צריכה כדי לבנות את הספר שאני באמת רוצה לכתוב.

בקצרה, אהבתי את הרוח.
הרבה זמן לא קראתי ספר עיון, אז זה היה מרענן עבורי לשבת עם הספר הזה בבוקר ולקרוא כמה עמודים, ואז לעצור ולהמשיך את היום כשאני חושבת על כתיבה.
אז הספר לא איכזב אותי, הוא לא היה יותר מדי אוטוביוגרפי, ועסק בעיקר בחיי סופר ובמה שסופר צריך.
יש קטע אחד שממש אהבתי מהספר, וזה ספר מהספרייה אז אני לא יכולה למרקר ולחזור לקרוא אותו, אז רק כי אני רוצה לשמור אותו, אני אצטט אותו כאן.

_
"כך או כך, אני מקדיש לשכתוב כמה שיותר זמן. אני מקשיב לעצות מאנשים סביבי (גם אם הן מכעיסות אותי), לוקח אותן לתשומת ליבי ומשתמש בהן כנקודות התייחסות בכתיבה מחדש. העצות שלהם חשובות, כי כל סופר שסיים לכתוב רומן, נתון במצב של גירוי יתר. במובן מסוים, אנחנו יוצאים מדעתנו (זה הגיוני, אדם שפוי לעולם לא ייקח על עצמו לכתוב רומן). תחת הנסיבות, אין כל רע בכך שיצאת מדעתך באופן זמני, כל עוד אתה מודע להיותך קצת משוגע. וכדרכם של משוגעים, דעתם של אנשים שפויים חשובה להם מאוד."