“עבר זמן מאז שהספר הזה נכנס לרדאר שלי.
אני אוהבת ספרים על כתיבה, אבל החשש שלי היה שהספר הזה יהיה יותר מדי אוטוביוגרפי, כמו שהספר "על הכתיבה" של סטיבן קינג היה עבורי.
מה לעשות, אני ממש לא מתעניינת בהרוקי מורקמי עצמו, אני מתעניינת רק בזה שהוא סופר, וכמישהי שעדיין מנסה לברר את יחסיה עם הכתיבה, יש לי גם צורך בלקרוא ספרים על זה, וגם - אני פשוט ממש אוהבת ספרים על כתיבה.
לא קראתי אף ספר קודם שלו, ניסיתי את "יער נורווגי" רק כי מורי הגיב לי שאני חייבת לפני שאני קוראת את זה.
לא התחברתי, אני לא בטוחה כמה עמודים קראתי לפני שויתרתי, אבל זה לא היה הרבה.
הגעתי למסקנה שהסיפור והאווירה, פשוט לא בשבילי.
אבל מהספר הזה, נהניתי.
זה נושא שאני יכולה להתחבר אליו, זה נושא שאני מעוניינת לקרוא עליו, ולמרות שאני עדיין לא בטוחה שהכתיבה של מורקמי היא בשבילי, הספר הזה בהחלט גרם לי לרצות לנסות ספרים שלו.
הוא כתב הרבה על איך הוא הפך לסופר, על התהליך הזה, ועל המניעים שלו.
הוא התייחס הרבה לאיך הספרים שלו התקבלו, לאיך שהוא התפתח כסופר, על המכשולים שהיו לו, על הסגנון שהוא פיתח, וזה היה מעניין לקרוא שהוא לא כתב מושלם מההתחלה.
גם אהבתי את כל השיח על סופרים שנשארים למשך עשורים, מול סופרים שכותבים ספר אחד טוב או שניים, ואז נעלמים.
הספר בהחלט גרם לי לפתח עוד את המחשבות שלי לגבי איזה סוג של סופרת אני רוצה להיות, מתי אני צריכה להתחיל לכתוב, על מה אני רוצה לכתוב, וכו'.
לא היה כאן משהו יוצא דופן, אבל הייתה כאן רוח של סופר, של אדם שאוהב לכתוב, שמתאר דברים שאני מסוגלת להזדהות איתם, כמו לדעת שמשהו שכתבת הוא גמור, כשאתה מוריד פסיקים ואז בשכתוב הבא מוסיף את הפסיקים האלה בדיוק באותם המקומות.
לי כאדם כותב, כאדם שאוהב לקרוא על כתיבה, כאדם שבאמת אוהב לשמוע את העצה הצפויה שאומרת לי לקרוא כמה שיותר ספרים, כי זה מעודד את רוחי שאולי אם אני פשוט אמשיך לקרוא עוד ועוד - יום אחד אני אדע על מה אני רוצה לכתוב, הספר היה מועיל.
זה גם עודד אותי איך שהוא דיבר על המסע שלו, זה שהוא התחיל בגיל 30, וזה שהוא לא היה מסוגל לכתוב את הרומן שהוא רצה לכתוב, אבל התחיל לבנות את הדרך לשם צעד אחר צעד.
כל אלו גרמו לי להבין שאני יכולה פשוט להתחיל לכתוב ספרים, ושהם יהיו לא מושלמים, ושלאט לאט עם השנים אולי אני אבנה את הכלים שאני צריכה כדי לבנות את הספר שאני באמת רוצה לכתוב.
בקצרה, אהבתי את הרוח.
הרבה זמן לא קראתי ספר עיון, אז זה היה מרענן עבורי לשבת עם הספר הזה בבוקר ולקרוא כמה עמודים, ואז לעצור ולהמשיך את היום כשאני חושבת על כתיבה.
אז הספר לא איכזב אותי, הוא לא היה יותר מדי אוטוביוגרפי, ועסק בעיקר בחיי סופר ובמה שסופר צריך.
יש קטע אחד שממש אהבתי מהספר, וזה ספר מהספרייה אז אני לא יכולה למרקר ולחזור לקרוא אותו, אז רק כי אני רוצה לשמור אותו, אני אצטט אותו כאן.
_
"כך או כך, אני מקדיש לשכתוב כמה שיותר זמן. אני מקשיב לעצות מאנשים סביבי (גם אם הן מכעיסות אותי), לוקח אותן לתשומת ליבי ומשתמש בהן כנקודות התייחסות בכתיבה מחדש. העצות שלהם חשובות, כי כל סופר שסיים לכתוב רומן, נתון במצב של גירוי יתר. במובן מסוים, אנחנו יוצאים מדעתנו (זה הגיוני, אדם שפוי לעולם לא ייקח על עצמו לכתוב רומן). תחת הנסיבות, אין כל רע בכך שיצאת מדעתך באופן זמני, כל עוד אתה מודע להיותך קצת משוגע. וכדרכם של משוגעים, דעתם של אנשים שפויים חשובה להם מאוד."”
![עטיפת סידהארתא [2006]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczk3Lzk3NzYwMy5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
