הרגע הכי קשה ואמיתי בו המוסר שלנו עומד למבחן, יהיה בסיטואציה הקשורה בבן משפחה, ופרט בילדים שלנו.
האנה בקרמן כתבה מותחן פסיכולוגי הנקרא בקצב מואץ, ואי אפשר להניח אותו מהיד עד לסיום הקריאה.
שלוש האמהות הן אבֵי ניקול, וג'נה. לשלושתן יש ילדים מתבגרים הלומדים באותה השכבה. אבֵי היא אמא של אַיְילָה. הילדה הכי מקובלת בשכבה. היא יפה על מלא. חיצונית ופנימית. תלמידה חרוצה והישגית, שחיינית מצטיינת בנבחרת השחייה, ובת טובה וקשובה. ניקול היא אמא של נתניאל , וג'נה היא אמא של קאלום. הם כולם גרים בשכונה נחשבת בלונדון, והילדים לומדים בבית ספר יוקרתי, ויש בין כולם קשר.
ואז, בערב אחד קורה הגרוע מכל, וחייהם של כולם יקבלו תפנית, כשהתרחיש שכל הורה מפחד מפניו מתממש: איילה נדרסת ונהרגת בתאונת פגע וברח.
בפרקים יחסית קצרים הסיפור נע הלוך ושוב בין שלוש האמהות, ויש גם שני צירי זמן. אחד העכשווי, ואחד החוזר כמה חודשים אחורה, כשתוך כדי קריאה הקורא מקבל תמונה מלאה של ההתרחשויות שקדמו ליום התאונה.
בקמן מכוונת את הזרקור בכל פרק על כל הדמויות בספר, כולל אלו המשניות, ומתעתעת בקורא כשהיא נותנת לו להבין שכל אחד מהם יכול היה להיות הנהג הדורס, וזה אפילו מתקבל בהיגיון מסוים.
הדמויות העגולות והאמינות של בקמן בשילוב המתח הנבנה אט אט הכניסו אותי לאווירה ולמחשבות ולא יכולתי שלא להתעכב על כמה נקודות:
מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להגן על ילדינו? עד כמה נרחיק לכת במעשה הזה? נציית לתמרורי המוסר או נתעלם מהם?
"אהבת הורה לילדו גוברת על הכל: היא חזקה יותר ממילים, חורגת ממחשבה הגיונית. גוברת, לפעמים, על מוסר, על מצפון, על החוק." (עמ' 339)
אנחנו חושבים שאנחנו מכירים הכי טוב את ילדינו. אנחנו אלה שמכירים אותם מיומם הראשון. ועוד אפילו בטרם נולדו.
אבל מה אנחנו יודעים עליהם כשהם עוברים את סף הדלת ויוצאים מהבית? הולכים עם חבריהם, חיים את חייהם. מקבלים החלטות, לעיתים נכונות, לעיתים שגויות. עד כמה הם בוגרים לשאת בתוצאות של מעשיהם? עד כמה אנחנו צריכים לגונן עליהם, לכסות על מעשיהם, ובאיזה מחיר?
על כל אלו כתבה אנה באקמן בספר המשובח הזה, שהשאיר אותי עם הרבה הרהורים.


















