בלילות של ירח מלא, למשמע תן מיילל במרחק, כשאין סדנאות פסיפס זמינות וכשכל סיורי היקב הסתיימו, חמותי נוהגת להסתכל עליי במבט חמור סבר ולהגיד "אז היינו בתערוכה של וילהלם שפרונצק פון-פריץ. את יודעת מי זה וילהלם שפרונצק פון-פריץ, כן?". אני מקפיאה את הלעיסה שלי, בוהה בה כנידונה למוות ואומרת בלב "נו, תנחשי", אז היא מניחה את הסכין ואת המזלג, נשענת אחורה, נאנחת בכבדות ובייאוש ואומרת בעונג סדיסטי - "וילהלםםםםםם שפרונצק פון-פריץץץץ היה אמן במאה ה-16 שיצר צלוחיות י-פ-ה-פ-י-ו-ת מדונג ומקליפות של תאנים, וזה מוצג היום בבית הולנד לאמנות אורגנ-... את ביקרת שם, כן?".
אעצור את סיפורי כדי לשתף שהזדמן לידיי ספר של פנג מנג-לונג. אתם לא יודעים מי זה פנג מנג-לונג?! כאן אגלגל את עיניי, איטיב את המשקפיים על אפי ואומר שכפי שמסתבר, פנג מנג-לונג הזה הוא סיני חביב שאשכרה חי במאה ה-16, וכתב סיפורים עממיים ומלאי מסרים על חוכמת חיים בסינית מדוברת, להמונים, דהיינו היה מעין פאולו קואלו של הסינים, שכפי שהתברר לי מהר מאוד מהקריאה – דווקא יכולים להיות מאוד טועים.
הספר השולי, המשונה, הלא-ברור הזה, מאגד בתוכו נובלה אחת ועוד חמישה סיפורים קצרים, שלוקטו על-פי רציונל או היגיון או קו מנחה כלשהו מתוך מאגר של מאה ומשהו סיפורים שכתב. למעשה, מדובר באוסף של מעשיות, סיפורי עם, ממש באופן שעושה חשק לישיבה סביב המדורה, רק בלי הספר. המעשיות האלה נוגעות ליחסים שבינו לבינה ובינו לבינו ומוסר ההשכל שלהן הוא כזה שיכול להתאים בעיקר, אם לא רק, לתרבות קולקטיביסטית במאה ה-16: החיים והמוות ביד הלשון, לא טוב לבגוד, לא טוב להעדיף חברים על פני משפחה, יש להעדיף נאמנות על פני תשוקה, אין לבוז לעוני ולכבד את העושר וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
הייתי רוצה להגיד שיש בזה קסם, ובהחלט התרגום מאוד מוקפד והסיפורים כן "מעניינים" לכשעצמם, אבל זה בעיקר נורא נורא נורא מצחיק. [וכמו המספר בספר, אשאל גם אני] למה, אתם שואלים? בגלל זה:
"ראש השרים בתקופת קאי-יו'אן, בימי שושלת טאנג הגדולה – הלא הוא הדוכס גאי-דואו, ששמו גואו ג'ן ותוארו יואן ג'ן, איש וו-יאנג שמחוז חה-ביי, היה לו, כך מספרים, אחיין ושמו גואו ג'ונג סיאנג. העלם הזה ניחן בכשרונות צבאיים ואזרחיים כאחד..." (עמ' 116. נשבעת. תבדקו).
אז בסדר, קבעתי תור לאורתודנט והשריתי את המוח שלי בסבון, והחלטתי לשמור על פתיחות תרבותית ולהנות מסיפור פשוט ונאיבי, כמעט מתוק. הרי אולי אני לא מבינה כלום וזה בעצם מסמך ספרותי והיסטורי מדהים, ואולי מדובר כאן בתמות אלמותיות וטרנס-אטלנטיות, כי מה יותר אותנטי מבחור שמגרש את אשתו, ואז כ"עונש" ו"לקח" משתדך אליה בשנית מאחורי גבו וברגע הקתרזיס היא יורקת בפניו וסוטרת לו, כדי ללמד אותנו שעלינו להיות שמחים בחלקנו ולא להלבין פני יקירנו?
ניסיתי, באמת, השתדלתי, והסיפור האחרון מרגש באמת ויוצא דופן לחיוב (עד כדי כך שרק בזכותו יש כאן שני כוכבים ולא מינוס שלושה), אבל כשניסיתי לעקוב אחרי הגיבור לא זכרתי האם צ'אן וו-ג'ן הוא הגבר, או בעצם האישה, או אולי האב של הפילגש, או המחוז שמעבר לנהר, או הנהר, או הגשר שלמעל לנהר.
יש בספר הזה רגעים נעימים ומשעשעים גם מעבר לקוריוז, וזה באמת מרענן נורא לקרוא טקסטים כאלה, אבל עזבו אתכם. באמת.
